הלכות קרבן פסח פרק ה':
אמי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באנס אחר, או ששגג, ולא הקריב בראשון--הרי זה שוחט פסח בארבעה עשר שלחדש השני בין הערבים. ושחיטת פסח זה--מצות עשה בפני עצמה, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו; לפיכך חיבין עליו כרת.
בכיצד: מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון--אם הזיד ולא הקריב בשני, חיב כרת; ואם שגג או נאנס אף בשני, פטור. הזיד ולא הקריב בראשון, הרי זה מקריב בשני; ואם לא הקריב בשני--אף על פי ששגג, הרי זה חיב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו, והיה מזיד.
גאבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון--אף על פי שהזיד בשני, אינו חיב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון, מן הכרת. [ג] ומי שהיה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו את הדם--אף על פי שבא לערב--לא הרצה, וחיב בפסח שני.
דטמא שיכול לטהר בפסח ראשון, שלא טבל אלא ישב בטמאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן הערל, שלא מל עד שעבר זמן הקרבן--הרי זה מזיד בראשון; לפיכך אם לא עשה את השני, אפלו בשגגה--חיב כרת.
הכשם שמילת עצמו מעכבת אותו מלעשות פסח--כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר "המול לו כל-זכר ואז יקרב לעשתו" (שמות יב,מח); ואם שחט קדם שימול אותם, הפסח פסול.
ווכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת אותו; ודבר זה, מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים. [ו] הקטן, אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבת אותו מלהמנות על הפסח--שנאמר "וכל-עבד איש" (שמות יב,מד), להוציא את הקטן.
ה,זגר שנתגיר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים--חיבין לעשות פסח שני; ואם שחטו עליו בראשון, פטור.
חנשים שנדחו לשני--בין מפני האנס והשגגה, בין מפני הטמאה ודרך רחוקה--הרי פסח שני להם רשות: רצו, שוחטין; רצו, אין שוחטין. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת, בפסח שני; אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה, מתר.
טאיזו היא דרך רחוקה, חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים. [ט] מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עלית השמש, חמשה עשר מיל או יתר--הרי זה בדרך רחוקה; היה בינו ובינה פחות מזה--אינו בדרך רחוקה, מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת.
יהלך ולא הגיע, מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם, או שהיה בירושלים, והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן--הרי זה אנוס, ואינו בדרך רחוקה.
יאמי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים, והבטיחוהו לצאת לערב--שוחטין עליו, וכשיצא לערב יאכל. במה דברים אמורים, בשהיה חבוש ביד ישראל; אבל אם היה חבוש ביד גויים, אין שוחטין עליו עד שיצא. ואם שחטו עליו, ויצא--הרי זה אוכל; ואם לא יצא--פטור מלעשות פסח שני, שהרי נשחט עליו.
יבוכן האונן והחולה והזקן שאינן יכולין לאכל, ששחטו עליהן ואחר שנזרק הדם נטמאו במת, והרי אינן יכולין לאכל--הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני.
