הלכות קרבן פסח פרק ז':
ארבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון--אם היו מעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים; אבל אם היו רב הקהל טמאי מת, או שהיו הכוהנים או כלי שרת טמאים טמאת מת--אינן נדחין, אלא יקריבו כלן הפסח בטמאה, הטמאים עם הטהורים: שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים" (במדבר ט,ו)--יחידים נדחים, ואין הצבור נדחה. ודבר זה, בטמאת המת בלבד כמו שבארנו בביאת המקדש.
בהיו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת--כלן עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמן בטהרה, והטמאים עושין לעצמן בטמאה, ואוכלין אותו בטמאה. ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים, אפלו אחד--יעשו כלן בטמאה.
גהיו האנשים מחצה טמאי מת, ומחצה טהורים, ובזמן שאתה מונה הנשים בכלל האנשים, יהיו הרב טהורים--הטהורים עושין את הראשון, והטמאים אינן עושין לא את הראשון ולא את השני: אין עושין ראשון, מפני שהן מעוט; ואין עושין שני, שהנשים בשני רשות, ונמצאו הטמאים מחצה, ואין מחצה עושין את השני.
דהיו רב הקהל זבים ומצרעים ובועלי נדות, ומעוטן טמאי מת--אותן טמאי מת אין עושין בראשון, לפי שהן מעוט; ואינן עושין את השני, שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רב הקהל את הראשון, וכאן הואיל ולא עשו רב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המעוט הטמאים למת את השני.
ז,ההיו רב הקהל טמאי מת, ומעוט זבים וכיוצא בהן--טמאי מת עושין את הראשון. והזבים וכיוצא בהן אינן עושין, לא את הראשון ולא את השני: אינן עושין בראשון, שאין נדחית בצבור אלא טמאת המת בלבד; ואין עושין בשני, שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה, אבל אם נעשה ראשון בטמאה, אין שם פסח שני.
והיו שליש הקהל טהורים, ושליש זבים וכיוצא בהן, ושליש טמאי מת--אותן טמאי מת אין עושין לא את הראשון ולא את השני: אינן עושין ראשון, שהרי הן מועטין לגבי טהורים עם הזבים; ובשני לא יעשו, שהרי מעוט עשו בראשון כמו שבארנו.
זכיצד משערין הפסח לידע אם רב הקהל טמאים או טהורים: אין משערין בכל האוכלין--שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד, ומשלחין אותו ביד אחד לשחט עליהן; אלא משערין בכל הנכנסין לעזרה, ועד שהן מבחוץ קדם שתכנס כת הראשונה, משערין אותן.
ח[ז] יחיד שנטמא בספק רשות היחיד, כמו שיתבאר במקומו--הרי זה ידחה לפסח שני, כשאר טמאי מת; וצבור שנטמא בספק רשות היחיד, יעשו כלן בטמאה.
ט[ח] פסח שהקריבוהו בטמאה--הרי זה נאכל כטהור, שמתחלתו לא בא אלא לאכילה; ואינו נאכל לכל טמא, אלא לטמאי מת שנדחית להם הטמאה הזאת, ולכיוצא בהן, מטמאי מגע טמאות. אבל הטמאים שהטמאה יוצאה עליהן מגופן, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצרעים--לא יאכלו ממנו. ואם אכלו, פטורין: מפי השמועה למדו שהנאכל לטהורין, חיבין עליו משום טמאה; והנאכל לטמאין, אין חיבין עליו משום טמאה. אפלו אכלו טמאי מת מן האמורין שלו, פטורין.
יבמה דברים אמורים שהפסח יאכל בטמאה, בשנטמאו הצבור קדם זריקת הדם; אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם, לא יאכל. [ט] שחטוהו בטהרה, ונטמאו רב הצבור קדם זריקה--זורק את הדם, והפסח לא יאכל: גזרה שמא יטמאו אחר זריקה בשנה אחרת, ויאכלוהו בטמאה.
יאהיו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו--הואיל ואינן מטמאין את האדם כמו שיתבאר במקומו, אף על פי שמטמאין את הבשר, לא יעשו אותו אלא הטהורים, ויאכל אף על פי שהוא טמא: מוטב שיאכל בטמאת בשר שהיא בלאו, ולא יאכלוהו טמאי הגוף שהן בכרת, כמו שבארנו בפסולי המקדשין.
