רמב"ם יומי: קרבן פסח פרק י'

הלכות קרבן פסח פרק י

י,אהשובר עצם בפסח טהור--הרי זה לוקה, שנאמר "ועצם, לא תשברו-בו" (שמות יב,מו); וכן נאמר בפסח שני, "ועצם לא ישברו-בו" (במדבר ט,יב). אבל פסח שבא בטמאה--אם שבר בו עצם, אינו לוקה: מפי השמועה למדו "לא תשברו-בו"--בטהור, לא בטמא.

י,באחד השובר את העצם בליל חמשה עשר, או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים--הרי זה לוקה; [ב] לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.

י,גאין חיבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר, או שיש בו מוח; אבל עצם שאין בו מוח, ושאין עליו כזית בשר--אינו חיב על שבירתו. היה עליו כזית בשר, ושבר העצם שלא במקום הבשר--חיב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו. [ד] והשובר אחר השובר בעצם אחד, לוקה. [ה] השורף עצמות והמחתך גידים, אינו חיב משום שבירת עצם.

י,ד[ו] פסח שהוא נא או מבשל, ושבר בו את העצם--לוקה: אפלו נפסל בטמאה ויציאה וכיוצא בהם, יש בו אסור שבירת העצם. במה דברים אמורים, בשהיתה לו שעת הכשר, ונפסל; אבל אם לא היתה לו שעת הכשר, כגון שנתפגל במחשבת הזמן או במחשבת שנוי השם--אין בו משום שבירת העצם. [ז] שבר עצם האליה--אינו לוקה, שהרי אינה ראויה לאכילה.

י,ה[ח] הסחוסים שהם כמו עצמים רכים, הרי אלו מתרין לאכלן. [ט] היה גדי קטן ורך, שעצמותיו רכים--לא יאכל אותן, שזה שובר עצם; ואם אכל, לוקה--שאחד השובר עצם קשה, או השובר עצם רך. זה הכלל: כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל--הוא שמתר לאכל כנגדו מן הגדי הרך אחר צליתו, כגון ראשי כנפים והסחוסים.

י,ו[י] גידין הרכין שסופן להקשות--אף על פי שהן ראויין לאכילה עתה, ונאכלין בפסח--אין נמנין עליהן. ונמנין על מוח שבראש, מפני שיכול להוציאו בלא שבירת עצם; ואין נמנין על מוח שבקלית, והוא העצם הסתום משני ראשיו--שהרי אינו יכול להוציאו, אלא בשבירת עצם.

י,ז[יא] כשאדם אוכל את הפסח, חותך את הבשר ואוכל, וחותך את העצמות מן הפרק, ומפרקן אם רצה; וכשיגיע לגיד הנשה, מוציאו, ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות, שיוצאין בשעת אכילה--שאין מנקין אותו כשאר הבשר, ואין מחתכין אותו, אלא צולין אותו שלם. ואם חתכו חתכות חתכות, כשר--והוא, שלא יחסר אבר.

י,חוצריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר, שנאמר "לא-תותירו ממנו, עד-בקר" (שמות יב,י); וכן בשני נאמר, "לא-ישאירו ממנו עד-בקר" (במדבר ט,יב). ואם השאיר ממנו, בין בראשון בין בשני--עבר בלא תעשה; ואינו לוקה על לאו זה--שהרי נתק לעשה, שנאמר "והנתר ממנו עד-בקר, באש תשרפו" (שמות יב,י).

י,ט[יב] כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עמו שלמים ביום ארבעה עשר--מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים. וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר; ועל זה נאמר בתורה, "וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר" (דברים טז,ב).

י,יאימתי מביאין עמו חגיגה זו, בזמן שהוא בא בחל ובטהרה ובמועט. אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת, או שבא הפסח בטמאה, או שהיו הפסחים מרבים--אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.

י,יא[יג] חגיגת ארבעה עשר--רשות, ואינה חובה; והיא נאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל זבחי שלמים. ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא-ילין מן-הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון--לבקר" (דברים טז,ד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום ששה עשר--שנאמר "לבקר", עד בקר שליום השני. והמותיר, אינו לוקה; אלא ישרף הנותר ממנה, כשאר הנותרים.

י,יב[יד] בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השלחן, וכל התבשילין העולים עמו על השלחן--מתבערין עמו, ואינן נאכלים אלא עד חצות כפסח עצמו: גזרה, מפני התערבת.

י,יג[טו] מה בין פסח ראשון, לפסח שני: הראשון--אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטמאה אם נטמא רב הקהל טמאת מת כמו שבארנו.

י,ידאבל פסח שני--חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטמאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשיתן, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהן, ואין שוברין בהן את העצם.

י,טוולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל-חקת הפסח, יעשו אתו" (במדבר ט,יב)--לפי שפרש בו מקצת חקות הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו; והם המצוות שבגופו, והם חקות הפסח שכלל.

י,טזזה שנאמר במצרים שילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגדת אזוב למשקוף ולשתי המזוזות, ושיאכל בחפזון--אין אותן הדברים נוהגות לדורות, ולא נעשו אלא בפסח מצרים בלבד.