הלכות חגיגה פרק א':
א,אשלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן: הראיה, שנאמר "יראה, כל-זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז); והחגיגה, שנאמר "תחג לה' אלהיך" (דברים טז,טו); והשמחה, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).
א,בהראיה האמורה בתורה--הוא שיראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון שלחג, ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה--לא דיו שלא עשה מצות עשה, אלא שעבר על מצות לא תעשה: שנאמר "לא-יראו פני, ריקם" (שמות כג,טו; שמות לד,כ). ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה.
א,גהחגיגה האמורה בתורה--הוא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון שלחג, כשיבוא להראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ושתי מצוות אלו, שהן הראיה והחגיגה--אין הנשים חיבות בהן.
א,דהשמחה האמורה ברגלים--הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הן הנקראין שלמי שמחה: שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלהיך" (דברים כז,ז). ונשים חיבות, במצוה זו.
א,ה[ב] הראיה והחגיגה--אין לה שעור מן התורה, שנאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלהיך, אשר נתן-לך" (דברים טז,יז); אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראיה פחות משווה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משווה שתי כסף. ומצוה להביא כפי עשרו, שנאמר "איש, כמתנת ידו". [ג] שלמי שמחה, לא נתנו חכמים בהן שעור.
א,ובעת שיעלה אדם לירושלים לחוג--אם היו בידו קרבנות הראיה, או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף, לא יביא שווהו; אפלו היה בידו שווה כמה זהובים, אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן. ולמה אסרו שיעלה בידו שווה כסף--גזרה שמא לא ימצא למכר, או שמא ימצאו המעות סיגים.
א,ז[ד] מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראיתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל: שנאמר "שבעת ימים, תחג לה'" (דברים טז,טו)--מלמד שכלן ראויין לחגיגה, וכלן תשלומי ראשון הם. [ה] ומצוה להקדים, ולהקריב בראשון; לא הקריב בראשון, בין שוגג בין מזיד--יקריב בשני. וכל המאחר--הרי זה מגנה, ועליו נאמר "נוגי ממועד אספתי" (צפניה ג,יח). [ו] עבר הרגל ולא חג, אינו חיב באחריותו; ועל זה וכיוצא בו נאמר, "מעות, לא-יוכל לתקן" (קוהלת א,טו).
א,ח[ז] מי שלא חג ביום טוב הראשון שלחג הסכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא. וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת הימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.
א,ט[ח] עולת ראיה ושלמי חגיגה, אינן דוחין לא את השבת ולא את הטמאה, לפי שאין להן זמן קבוע, כקרבנות הצבור: שאם אינו חוגג היום, חוגג למחר כמו שבארנו. אבל דוחין את יום טוב; ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות, מקריבין עולת ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, שאין אלו נדרים ונדבות, אלא חובות.
א,י[ט] כשמקריב המקריב עולת ראיתו ושלמי חגיגתו ושמחתו ביום טוב, סומך עליהן בכל כוחו כדרך שעושה בשאר הימים: אף על פי שסמיכה אינה מעכבת, כמו שבארנו במעשה הקרבנות, לא גזרו עליה משום שבות. [י] המפריש עולת ראיתו ומת, יורשין חיבין להביאה.
א,יאמתר להקריב בחלו שלמועד נדרים ונדבות--שנאמר "אלה תעשו לה', במועדיכם--לבד מנדריכם ונדבתיכם" (במדבר כט,לט), מכלל שקרבין ברגל. "לעלתיכם" (שם), כגון עולת מצרע ועולת יולדת; "ולמנחתיכם" (שם), להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות; "ולשלמיכם" (שם), לרבות שלמי נזיר. הכל קרבין במועד, ואין קרבין ביום טוב.
א,יב[יא] מי שהיו לו אוכלין מרבין ונכסים מועטין--מביא שלמי חגיגה מרבין, ועולות ראיה מועטין; היו לו אוכלין מועטין ונכסים מרבין--מביא עולות ראיה מרבות, ושלמי חגיגה מועטות. היה זה וזה מועט--על זה אמרו, לא יפחת ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים; זה וזה מרבה--על זה נאמר, "כברכת ה' אלהיך, אשר נתן-לך" (דברים טז,יז).
