היום לומדים כלל יסוד בכל דיני התורה:
הפה שאסר הוא הפה שהתיר
אדם נאמן לבטל דין שהוא בעצמו יצר ע"י טענתו. זה נוגע לדיני גירושין, ממונות ונפשות.
במקרה שלנו: האישה שבאה ואמרה, אשת איש הייתי, וגרושה אני -נאמנת.
אז זאת בתנאי שלא הוחזקה אשת איש לפני הודאה, כי אז בטל הכלל "הפה שאסר".
מתוך הדין הזה לומדים את העקרון הבא: האם יש נאמנות עדים/שליח לגירושין/למות הבעל?
דוגמאות:
שני עדים אומרין נתגרשה, ושני עדים מכחישין אותם ואומרין לא נתגרשה -נשארת בחזקתה אשת איש.
אמרו שניים ראינוה שנתגרשה, ושניים אומרים לא ראינוה -אם היו כולם שרויים בחצר אחת, הרי זו לא תינשא.
אבד הגט -אע"פ שהבעל אומר, לגירושין נתתי הגט לשליח, והשליח אומר, נתתיו לה--הרי זו ספק מגורשת: שהרי הוחזקה אשת איש, ואין כאן אלא עד אחד ובעל.
מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה למקום רחוק, ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי -נאמנת.
