יום רביעי ט"ז סיוון, פרק ב' הלכות ייבום וחליצה
מעשה היבום
מדין תורה היבם אינו צריך לקדש את יבימתו אלא נקנית בביאה.
מדברי סופרים, שלא יבוא היבם על יבמתו, עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה, או בשווה פרוטה; וזה הוא הנקרא מאמר. והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה–לא עשה כלום, שאין האישה מתקדשת אלא לרצונה.
וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה; וכותב כתובה, כדין כל נושא אישה. ואם בא על יבמתו, ולא עשה מאמר–קנה קניין גמור, ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה; ומכין אותו מכת מרדות, וכותב לה כתובה.
מי שמת והניח אחים רבים–מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ.פנו לאחים הקטנים לאחר סירוב הגדול וכל האחים עומדים בסירובם -חוזרים ופונים לגדול ואומרים לו: “עליך מצווה, או חלוץ או יבם”! ואין כופין את היבם לייבם, אבל כופין אותו לחלוץ.
היבמה חייבת להתייבם, ולפחות לחלוץ, ובינתיים אסורה לזר.
