עמיתים לטיולים יצאו לטיול נוסף, והפעם בעיר בית שאן. סיור לימודי בעקבות ההסטוריה של העיר. את הסיור הדריך: ד"ר ראובן גפני, ואת הסיכום מגיש איתי קצב.
הקדמה
עד היום אין כמעט עיסוק מחקרי בבית שאן בתקופה המודרנית, מאמצע המאה ה 19. זה נובע בין היתר ממיעוט התיעוד - העיר לא תועדה בין השאר כי ארכיון העיר אבד במלחמת העצמאות. כל מה שיש זה תיעוד עקיף. זו בעיה נפוצה והיא קיימת גם בנצרת ובערים נוספות.
בית שאן גם הוקמה מחדש בערך בשנות החמישים, כעיר ישראלית לחלוטין, והתדמית הזו מחקה את ההיסטוריה הקודמת. התפיסה של בית שאן כעיירת פיתוח מזרחית, תפיסה שגויה אגב (היו בה לא מעט אשכנזים, בשנים הראשונות), מחקה כל מה שהיה קיים לפני כן. אם נשווה, גם באשקלון, התפיסה של עיר פיתוח מחקה את כל מה שהיה לפני כן.
בשיאה של הקהילה היהודית בתקופת המנדט, היו בעיר בין 200 ל 250 יהודים. ואולם, אין אתרים יהודים מובהקים בבית שאן המנדטורית. אפילו בית הכנסת פעל מתוך בית פרטי, שאיננו יודעים היכן בדיוק היה.
ב 1936 יצאו מכאן אחרוני היהודים, לאחר פרוץ המרד הערבי.
רקע גיאוגרפי
מבחינה גיאוגרפית, מפתח עמק בית שאן הוא המפתח הרחב ביותר בעמק הירדן –בין הרי עבר הירדן לבין מורדות השומרון המזרחיים והרי הגלבוע. רוחבו של מפתח עמק בית שאן מזכיר את המפתח של יריחו. זו סיבה נוספת שגם ביריחו וגם בבית שאן היתה התיישבות עניפה מאד – שפיצתה במשהו על היעדר ההתיישבות בבקעה שביניהם. יש בעמק תנאים טובים להתיישבות: אדמה פוריה, מקורות מים, אקלים חם.
מבחינת ההיסטוריה היהודית הקדומה, בית שאן מהווה חיבור בין חבלי הארץ של שניים וחצי השבטים לבין נחלת שאר השבטים בארץ ישראל המערבית. בתנ"ך בית שאן מוזכרת בתור בית שן - כאן תלו הפלישתים את גופות שאול ובניו. הרב צבי פסח פרנק, אגב, טען שהיו אולי בעבר שתי ערים, בית שאן ובית שן, ולכן בבית שאן לא קוראים מגילה כמו בירושלים –אבל זה נראה רחוק מהפשט.
רקע התיישבותי בעת החדשה
במאה ה 19 הגיעו לאזור בית שאן בדווים ומהגרים מצרים. הם הצרו והציקו לשאר המתיישבים המקוריים שהיו באזור עוד לפני כן. ב- 1876 עלה עבדול חמיד השני עולה על כס הסולטנות בטורקיה: הוא עושה סדר ברישום הקרקעות, הוא מגרש אנשים שלא מעבדים את האדמה ומעלים לו מס יובלים, ומגדיר את האדמות הלא מעובדות כג׳יפתליק - אדמות ששייכות לסולטנות. כל זה משפר את מצב הביטחון וההתיישבות בעמק בית שאן ובה עצמה.
הוא משפץ את גשר שיח׳ חוסיין, משפר את מצב הבטחון ומשקיע בתשתיות, הוא מאפשר התיישבות קבע ומגרש חלק מהבדווים המציקים. כמו כן, הוא מדבר כבר בסוף המאה ה 19 על חיבור הארץ לסביבותיה באמצעות רכבת, שתעבור גם בבית שאן. אומנם רק ב- 1905 רכבת העמק מגיעה לכאן. סעיף הרכבת החיג׳אזית. אבל כבר לפני כן החלה העיר לצמוח, וכבר בעשור האחרון של המאה ה-19 מגיעים לעיירה הקטנה גם יהודים ראשונים.
עד היום פזורים בבית שאן כמה עשרות מבנים מהתקופה המנדטורית. בתק׳ העותמנית הבתים היו עשויים מחומר –לא נותר מהם כנראה כמעט דבר.
בית מדרום לאכסניה
הבית הוא אחד הבודדים מתקופת המנדט בעיר, שאינו עשוי מבזלת. דבר המעיד על היותו של בית זה כנראה לא של אחד מעשירי בית שאן.
ישנה גירסה שזהו ביתו של דר׳ ראשד - אחד הרופאים העירוניים האחרונים ששירתו בבית שאן מטעם הממשלה הבריטית. אנקדוטה מעניינת שישנם עוד שני בתים שטוענים שהיו ביתו של הרופא.
הבתים שנותרו היום מגיעים עד הבית הזה, לצד דרום, וזהו למעשה גבולה הדרומי של בית שאן. מעבר לכאן דרומה היתה רק החווה החקלאית הניסיונית שבנו הבריטים ב 1925 – מצויה עד היום מאחורי בית הספר גלבוע. בחווה כנראה היתה גם קרנטינה - חוות הסגר לבע״ח שהובאו מעבר הירדן.
ראובן לא בטוח בכך, הוא מאשר שבצמח היתה בוודאות קרנטינה. פה זה לא וודאי כלל.
עוד בנושא:
בעקבות רמת הכובש: הקיבוץ שהתבסס למרות ההתנכלויות
סיור יהודי בחיפה - תמונות
מהחיד"א והרב אליהו אל יקירי ירושלים והורי הל"ה
טיול מורשת ונוף באיזור נחל לכיש בואכה אשדוד
בית בן שני קומות ממערב לאכסניה –מעבר לכביש 90
מרבית הבתים היו בני קומה אחת, בתקופת המנדט, והבית הזה חריג. כנראה שגר כאן מישהו עשיר.
יש טענות שזה דווקא היה ביתו של הרופא העירוני, ויש הטוענים שגר פה גם הרופא היהודי שגר לבד בעיר בשנת 1937- ד"ר יוסף להרס. הטענה מופיעה גם בספרו של שאול מייזליש על העיר.
ב- 1924 יזמה הסוכנות היהודית הקמת מרפאה של הדסה למען האוכ׳ היהודית בבית שאן, שגם תשפר את הקשר עם הערבים במקום.
איתמר בן אב"י ב׳דואר היום׳ דיווח על הקמת המרפאה. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות יהודית בערים ערביות – ולכן דיווח הרבה על הנעשה למשל בבית שאן.
ד"ר מאיר ברקוביץ הוא הרופא הראשון שנשלח להקים את המרפאה. הוא מגיע לכאן מבאר שבע, גם שם הקים מרפאה. נתקל בקשיים אך מצליח להתבסס – גם ידיעתו בערבית הועילה מאד.
1927 ׳דואר היום׳ מדווח על הצלחת המרפאה והישוב בבית שאן.
1928 ד"ר ברקוביץ עוזב את העיר אחרי תאונה ואז מגיע לכאן רופא מבקר בלבד, וכך זה נמשך גם בראשית שנות השלושים.
בסוף 1936, כשיש כאן רק 12 משפחות יהודיות מגיע לכאן הדר׳ יוסף להרס, שמחזיק כאן מעמד עד המרד. הוא מפונה עם כולם אבל חוזר אחרי שהוא מקבל הבטחה מהערבים שלא יפגעו בו לרעה. בשנות ה-30 מגיעים לארץ כעולים המון רופאים מאירופה ואין להם עבודה. לכן הם מסכימים בחלקם לבוא לאיזורי הספר.
26.2.37 הוא נרצח. דפיקות על ביתו באישון לילה הוא קם לפתוח וירו בו מבעד לדלת. היתה הלוויה גדולה והוא נקבר בכפר יחזקאל. הערבים בעיר - חלקם מתאבלים, חלקם לא כל כך, כי בטוחים שהיה סוכן של ׳ההגנה׳.
בית העירייה הראשונה של בית שאן העברית – ליד הספרייה ומרכז פסג"ה
הבניין כאן הוא שיקום. יש טענה שזו היתה לשכת הבריאות העירונית בתקופת המנדט. יש טענה אחרת שזה היה בניין העירייה ולכן הוא המשיך להיות בניין העירייה אחרי קום המדינה.
יחד עם ראש העיר המנדטורי היתה מועצת עיר בת חמשה חברים. שלושה ערבים מוסלמים, ערבי-נוצרי ויהודי ממוצא כורדי.
הנציג היהודי, דוד ישראל מזרחי, היה בין השנים 1927-1932 חבר מועצה - לא מעט זמן. הוא היה גם המוכתר. הפסיק לשמש כנציג באופן פעיל אחרי מאורעות תרפ״ט, אבל עד 1932 כיהן באופן רשמי במועצה.
אחרי המאורעות, בערך בשנת 1930 חזרו חלק מהיהודים לעיר אבל הכמות שלהם לא הצדיקה יותר לתת להם נציגות ממשית במועצת העיר גם בהמשך השנים.
השוק הישן-שוק אל חמיס
שוק של יום חמישי.
אנחנו נמצאים על תוואי הרחוב הראשי של בית-שאן יריחו בעבר. השוק נמצא על הרחוב הראשי. כביש 90 הנוכחי סטה מזרחה.
דרך בית שאן יריחו כדרך סלולה היא פרויקט מנדטורי. רק בתקופת המרד הערבי. כשהבריטים רוצים שליטה על המרחב בין שני חלקי ארץ ישראל המנדטורית. אבל זו דרך עפר כבושה בלבד. הם לא מוציאים אל הפועל את התוכנית לסלול את הכביש.
ואכן, בתקופת המנדט יש איסור לנסוע על הכביש בין יריחו לבית שאן בחורף, כדי שלא יצטרכו לחלץ את הנוסעים. הכביש נסלל לחלוטין רק ב 67. הוא נסלל בפועל על ידי ערבים מעזה שהובאו בימי החול וחזרו בסופ"ש.
זהו שוק אזורי שמשמש בתקופת המנדט הן את תושבי העיר עצמה והן את הפריפריה החקלאית הסובבת אותה. היחוד של הסוחרים כאן שהם יכלו לסחור בסחר חליפין וסחר ישיר, באמצעות הרכבת בעיר, תוך שהם מגיעים עד חיפה ועד דמשק לשני הכיוונים, לפעמים ביום אחד.
בשנות החמישים המשיך להתקיים כאן השוק העירוני הישראלי, והיה נמכר כאן ה'חם חם' - מאפה אגדי בבית שאן.
מסעדת רוזליה – על רחוב שאול המלך
הבנין שימש למגורי ראש העיר – ואולי גם היה בניין העירייה עצמו.
בתקופת עבדול חמיד בית שאן נבנית ומתוכננת בצורת רשת והרחובות נסללים, בדיוק כמו שקורה אז בבאר שבע - עוד עיר בתכנון עות'מאני. הרחובות בעיר התחברו לדרכים הבין עירוניות סביבה: הדרך מגשר שיח חוסיין לתחנת הרכבת (מזרח-מערב) וכביש 90 צפון דרום –מעמק הירדן ליריחו.
כאן היה אמצע בית שאן – מקום הצטלבות שני הרחבות הראשיים. לכן על הרחוב (שאול המלך) אפשר לראות עוד שלושה בתים מנדטוריים שהיו שייכים לעשירים. זה היה הרחוב הראשי – והיה כדאי לבנות כאן בתים ולפתוח עסקים. לא רחוק מאיתנו נמצא גם מגדל המים שבנו הבריטים בשנת 1935.
בניין הסראיה
בניין הממשל לא התחיל כבניין ממשל, כנראה. הבניין כנראה התחיל כח׳אן. הוא היה בן קומה אחת והיה פתוח. החלונות המעוגלים היו פתוחים ורק בשלב מאוחר יותר נסגרו. בשנת 1892 - שיפוץ הסראיה. מצויינת בכתובת מעל הדלת, כולל שמו של עבדול חמיד.
אז כנראה גם נבנית הקומה השניה. הקומה השניה היתה בתקופת המנדט חלקה תחנת משטרה וחלקה בית מעצר. בתקופת המנדט כנראה מתווספים גם עמדות בטחון בשתיים מקצות הבניין - כנראה שזה נוסף במרד הערבי.
במהלך המרד הערבי, בתור עונש ומשיקולי בטחון, הבריטים מגלחים כאן שכונת מגורים ויוצרים את גן העיר הנמצא כיום מול המבנה.
24.8.29 (יום אחרי מאורעות הטבח בחברון) נאספים ערביי בית שאן, המנהיגים, וכן שליחים מטעם הוועד הפועל הערבי של מוסא קאזם אל חוסייני. בבוקר השבת תוקפים את היהודים בבית הכנסת ששכן בבית פרטי בן 10 חדרים של אחד מעשירי העיר, וכן כמה נשים שנשארו בבתיהן.
בית הכנסת חולל לחלוטין ולקח זמן עד שהבריטים התעוררו.
דוד ישראל מזרחי, המוכתר, מוסר בעדותו מעיד שהבריטים לא ירו באוויר ומושל העיר נותר כלוא בחדרו ולא עשה דבר.
לאחר מכן הם מתחילים להתערב בנעשה, ואז הבריטים כינסו את כל היהודים בסראיה ואחרי 24 שעות פינו אותם בחסות בריטית לטבריה.
בבית שאן לא היו הרוגים – רק כמה עשרות פצועים, מהם אחדים קשה.
המוזיאון שאנו עוברים לידו בדרך לתחנה הבאה היה בית הדואר של בית שאן בתקופת המנדט ובראשית ימי המדינה, ובקומה השניה גר המנהל.
המצודה הצלבנית
אנו נמצאים כעת ברחוב שטורמן, בין המצודה הצלבנית לבין החנויות של השוק המנדטורי, שחלק מהן היו של יהודים או בשכירות אצל יהודים בתקופה זו. כאן התחוללה הדרמה הגדולה כשהיהודים מנסים לחזור אחרי פרעות תרפ״ט ונתקלים בחרם של הערבים. הצעירים הערבים לא נותנים לקונים להכנס.
אחרי 29 הנוכחות היהודית פה מצטמצמת, הן בשוק והן בעיר, עד הפינוי המוחלט ב 36.
המבצר שמולנו, יסודותיו צלבניים שיפוצו ממלוכי. במנדט ישב כאן ביה״ס העירוני הערבי בו למדו גם כמה יהודים. בשנת 24-25 קם בי״ס יהודי שפעל עד שנת 1934 בהפסקות. היו גם ערבים שרצו ללמוד בו.
דוד ישראל מזרחי ענה פעם למורה שמשון מדברי, שאיים שיזרוק תלמידים שלא ישמרו על היגיינה, שהם פשוט יעברו לבי״ס הערבי...
אחרי קום המדינה פעל כאן ביה״ס וכמה בתי כנסת של העולים החדשים.
מסגד ה 40
לא יודעים מה מקור השם של המסגד.
היה כאן מסגד כבר במאה ה 19. הוא שוקם בסוף המאה ושוב במנדט. הוא ייחודי בצריח הריבועי שלו – סגנון ממלוכי.
כאן נערכה הפגישה של שליחי הועד הפועל הערבי ערב הפרעות, ומעידים זאת המוכתרים הבדואים מהסביבה שהשתתפו בה.
המסגד החזיק מעמד עד 48 ומאחוריו היה גם בית קברות מוסלמי. הוא בנוי במאפיינים ממלוכיים חצר גדולה והמסגד בנוי בקצה.
לאחר הקמת המדינה, במשך כמה שנים היה כאן בית הנכות של בית שאן.
תוספת של ז'אבו:
אנקדוטה 1:
קיבוץ חמדיה נקרא בפועל ע״ש עבדול חמיד.
אנקדוטה 2:
אגב הסטיה של כביש 90, ז'אבו מסביר את הסטיה המוזרה שקיימת היום באזור שדי תרומות. הכביש פונה מזרחה ואז מתיישר ללא כל סיבה נראית לעין. ז'אבו מסביר שבמקום היה הכפר פרוונה ובגלל ששם היה מרכז הכפר הכביש סטה. אחרי שהכפר נחרב היתה הזדמנות לתקן את הסטיה, אבל...
אנקדוטה 3:
צריחי מסגד זה אופנה. אין משמעות דתית לצורת הצריח
יש עוד עשרה צריחי מסגד מרובעים בארץ. 6 בעיר העתיקה של ירושלים, 2 במערת המכפלה, בחברון, 1 בבית זכריה, 1 בחלק המערבי בקסבה של שכם.
