פחד היהודים

"וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַלפַּחַד הַיְּהוּדִיםעֲלֵיהֶם" (מגילת אסתר ח, טז-יז)

מיד לאחר הפסוק המפורסם אודות האורה והשמחה והששון והיקר שהיו ליהודים אחרי נס פורים, וכמו כדי לפרט על שום מה היתה השמחה, מספרת מגילת אסתר שאנשים רבים התגיירו כי "נפל פחד היהודים עליהם".

המושג "פחד היהודים" מזמין ניתוח מעמיק. פנימיות התורה – הקבלה והחסידות – מבקשת למצוא בכל מושג ומלה בתורה רבדי משמעות עמוקים. ניגש כעת לבחון את משמעות המושג "פחד היהודים" בשלושה מישורים – מישור ארצי, מישור רוחני ומישור אלוקי (בלשון החסידות,עולמות-נשמות-אלוקוּת).

מישור ארצי: פחד מפני היהודים

המובן הראשון והארצי של "פחד היהודים" הוא הפשט:פחד מפני היהודים. מרגע שאחשורוש התיר ליהודים להגן על נפשם מפני שונאי ישראל שביקשו לפגוע בהם, התפשט בממלכה פחד מהם ומהעוצמה החדשה והמפתיעה שניתנה להם, ודבר זה הביא לגיורם של רבים שחששו להפגע.

לאורך מרבית ההיסטוריה היהודית לא היינו מפחידים כלל. מובן שלהיות מפחיד זה לא אידיאל מאוד נשגב, אך במקרה שלנו סבלנו מהקיצוניות ההפוכה: לאורך כל הגלות היינו חלשים ונרדפים וחיינו בפחד מתמיד מהעמים הסובבים אותנו. כמרד במציאות זו התעוררו יהודים רבים בשלהי המאה התשע-עשרה וקראו ל'תחיה לאומית' שתשיב לעם היהודי את כבודו האבוד. אלמנט מרכזי בכך היה לחזור ולהיות 'מפחידים' – לייסד "יהדות שרירים" חזקה שתוכיח לכולם כי איננו קורבנות חלשים אלא יודעים להתקיף ולהגן על עצמנו.

אימוץ תכונותיו של החזק והפעיל היה חידוש מרענן עבורנו, ובמשך כמה דורות סייע לנו לזקוף את קומתנו ולכבוש לעצמנו חלקת ארץ. רבים אומרים שעוד לא תמה עבודה זו, שהעובדה שעדיין פוגעים בנו פירושה שלא מספיק הטלנו את מוראנו על אויבנו. אך ישנה גם דעה ההפוכה, ההולכת ומתבססת בקרב רבים, והיא שנקיטת תפקיד החזק והמפחיד גובה מאתנו מחיר כבד, אפילו משחיתה אותנו. הצלחנו לבסס עצמנו כמפחידים, טוענת גישה זו, אולם חדלנו לפחד בעצמנו – לפחד מאי-צדק, מניצול לרעה של כוח, מהאפשרות שאנו טועים. ומי שמפחיד ואינו מפחד (רק צוחק על אחרים שמ-פ-ח-ד-י-ם...) אינו אלא בריון. תחושה זו כה עזה, עד כי עבור רבים נגזרת ממנה המסקנה האובדנית, כי עדיף לשוב למצב הגלותי בו חיינו בפחד מתמיד מאשר להמשיך להיות מפחידים בעצמנו.

מישור רוחני: הפחד של היהודים

והנה, דוקא עמדה ביקורתית זו, שתומכיה הם לכאורה הרחוקים יותר מהיהדות, מוצאת הד חזק בתורתנו. במונחי החסידות, המישור הארצי ('עולמות') הינו חלול ופגום אם לא מוסיפים לו את המישור הרוחני ('נשמות'). במישור זה, "פחד היהודים" מתייחס לחווית הפחד של היהודים עצמם. ואיזהו הפחד שצריך לקנן בלב היהודי? יש לו שם מוכר וקדום: יראת שמים.

יראת שמים היא בראש ובראשונה פחד להמרות את פי הבורא ותורתו, אולם בעומק יותר מדובר גם בפחד לבזות את צלם האלוקים שבנו, להשחת בעצמנו פן נפסיק להיות ראויים לו. החוויה הבסיסית של יראת שמים היא שיש מי שרואה אותנו, שפעולותינו צריכות לתת דין וחשבון מול סמכות שמעלינו: "דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואֹזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". עליה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד): היא צריכה ללוות אותנו בכל עת, להיות חדורה בכל מעשינו.

החדרת יראת השמים לתוך המעטפת החיצונית של הכוח והגבורה – הפחד של היהודים לתוך הפחד שהם מטילים על אחרים – מאזנת וממתיקה אותה. היא מוסיפה לה מימד של ביקורת עצמית, חשבון נפש, עידון המידות וזיכוך הכוונות, ובכך מהווה תריס בפני הגלישה לבריונות. שילוב זה מציע אפשרות ביניים מאוזנת בין שתי העמדות הקיצוניות שהוצגו לעיל – להיות ריבון כובש וחסר פחד, ולהיות חסר כוח אך מפוחד – שלא סתם מפשרת ביניהן אלא משלבת אותן.

מפירוש זה יוצא, שמה שנפל על עמי הארצות בימי מגילת אסתר, מה שהרשים אותם ועורר את קרבתם, לא היה רק הפחד הפיזי מפני היהודים, אלא גם יראה מיראת השמים שלהם. יראה זו עמוקה מקודמתה, שכן היא אינה מבוססת על פחד אלא על כבוד: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (דברים כח, י).

מישור אלוקי: "אלֹקי אברהם ופחד יצחק"

אלא שגם המישור הרוחני אינו מספיק. אם נישאר בו, הרי שבמוקדם או במאוחר ניפול לפח נוסף של שביעות רצון עצמית – הפעם לא מכמה אנו מפחידים אלא מכמה אנו יראי שמיים. קידוש יראת השמים מוביל לניכוסה לעצמנו, הפיכתה כלי להעצמתנו האישית – בדיוק כמו כוח הזרוע החיצוני. זַן חמקמק זה של גאווה יכול להיות בעוכרי השאיפה הרוחנית כולה ולהפיל אותה.

הדרך להשתחרר ממלכודת זו היא לטפס למישור נוסף, בו לא יראת השמים היא העיקר אלא מי שהיא מופנית אליו – היושב בשמים ממנו אנו יראים. זהו הפירוש של "פחד היהודים" במישור האלוקות. כאן, מתייחס הביטוי למושא פחדם של היהודים – הקדוש-ברוך-הוא. אכן, בספר בראשית מדבר יעקב אבינו אודות "אלֹקֵי אבי – אלֹקֵי אברהם ופחד יצחק" (בראשית לא, מב); כלומר, אחד מכינוייו של הקב"ה הוא "פחד", ואם כן "פחד היהודים" יכול להתפרש כ'אלוקי היהודים'.

העליה מהמישור הרוחני לאלוקי היא ההודאה בכך שכל מעלותינו, הן הכוח הפיזי והן יראת השמים שלנו, ניתנו לנו מלמעלה, ואם הקב"ה יחפץ בכך ביכולתו לקחת אותן מאיתנו בכל עת. הביטוי "פחד יצחק", הקושר את הפחד עם צחוק, מזכיר את הפסוק "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב, ד), וכן את הבדיחה הידועה "אם ברצונך להצחיק את אלוקים ספר לו את תוכניותיך" (או במקור האידי: "מֶענטש טראכט אוּן גֹאט לאכט", האדם מתכנן ואלוקים צוחק). הזכרון כי הקב"ה הוא המנהל האמיתי היחידי של העולם מפוגגת כל יומרה מצדנו להיות בעלי כוח, כולל הכוח הבלתי-כוחני לכאורה של האמונה. כפי שיראת השמים המתיקה את הכוחנות החיצונית, כך השלכת כל מעלותינו אל הקב"ה ממתיקה את הגאוותנות הסמויה המתגנבת לחיי האמונה.

לפי פירוש זה, מה שהפיל את "פחד היהודים" על העמים היה נכונות היהודים לשמוט את כל תוכניותיהם ולהפתח לגמרי לרצון השם, כולל לאפשרות שיפסידו. אכן, זה הדבר המפחיד מכל. אלא שהפעם הפחד שהתעורר כלל לא היה מהיהודים אלא מהקב"ה עצמו, מההכרה בכך שהוא מחליט מי ינצח ומי יפסיד.

הפירוש השלישי של "פחד היהודים" הוא הפורימי מכולם. לאחר שרכשנו אומץ ארצי, ואז ריככנו אותו ביראת שמים רוחנית, עלינו להשליך הכל מעלה בהפקרות אמונית! כך נזכה לאורה ושמחה וששון ויקר, אמן.

פורסם לראשונה באתר 'גל עיני'