"מרדכי - שילוב של יהודה ובנימין". צפו בשיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו:
מרדכי הוא שילוב הכוחות של שבט יהודה ושבט בנימין. הוא נקרא גם "אִישׁ יְהוּדִי" וגם "אִישׁ יְמִינִי". הגמרא מלמדת על חמש דרכים שבהן מתקיים השילוב הזה. ההסבר הראשון הוא שמרדכי אימץ את התכונות של שבט יהודה ושל שבט בנימין "מֻכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה". ההסבר השני ש"אָבִיו מִבִּנְיָמִין, וְאִמּוֹ מִיהוּדָה".
ההסבר השלישי – שמרדכי היה משבט בנימין, אבל גם שבט יהודה תרם את חלקו להולדת מרדכי בכך שהבין את הערך הגדול של תכונות השבט שעתידות להופיע במרדכי היהודי. על כן דוד המלך ויתר לשמעי בן גרא על מרידתו ומשאיר אותו בחיים כדי שיעמיד צאצאים ויופיע אורו של מרדכי וכו' (מגילה יב ע"א).
שילוב הכוחות שבין בני רחל לבני לאה הוא זה שהביא את הגאולה בפורים, והוא שיביא את הגאולה העתידה. על השילוב הזה מתנבא יחזקאל בחיבור שני העצים שאחד הוא "יהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו" והשני הוא "לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו".
החיבור הוא ברכה שמתגלה בתפקיד המרכזי של עם ישראל, החל בעלייה ובניין הארץ, המשך באחדות העם, בהפסקת עבודה זרה, בטיהור עם ישראל, שלום ובית מקדש "וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י ה֔' מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם" (יחזקאל לז, ועיין שם).
כל המעלות הללו מתחילות להתגלות בימי מרדכי ובבית השני, שנאמר "כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" (אסתר ט ד). ובבית השני נאמר "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ז). והביא החתם סופר רמז לכוחו המשלב של מרדכי נמצא בשם 'מרדכי' שבאופן מופלא הוא בגימטריה – 'רחל לאה'" (חת"ס בראשית לב יז).
440 שנה עברו מאז שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל עד שמצאו את "המקום אשר יבחר ה'". דוד המלך הצליח, כי הוא הבין כי זה מקום שמחבר את נחלות יהודה ובנימין. ש"גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין" (זבחים נד ע"ב).
הגמרא מפרטת את החיבור: מָה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה - הַר הַבַּיִת, הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת. וּמֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין - אוּלָם, וְהֵיכַל, וּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וּרְצוּעָה הָיְתָה יוֹצְאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי. וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבָלְעָהּ בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם". לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכָן לִגְבוּרָה" (אושפיזכן לגבורה - מארח את השכינה בנחלתו) וזה שנאמר "לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד ה֔' יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן" (דברים פרק לג, יב. יומא יב.).
הקליפה מתנגדת לחיבור הזה, ועל כן דואג האדומי, שהיה ראש סנהדרין מצד אחד ושייך לקליפה מצד שני, מתקנא בדוד, כדכתיב "כי קנאת ביתך אכלתני", והחל להעליל עליו שהוא לא ראוי לבוא בקהל. הוא הבין כי מציאת המקום היא סימן למלכות שמאחדת את עם ישראל ומביאה לו את כל המעלות שרשומות לעיל (בן יהוידע זבחים נד ע"ב). על הכוח העצום בחיבור הכוחות הללו ועל הסכנה שבהפרדת השבטים הללו אפשר ללמוד משמעי בן גרא וחיבורו למלכות בית דוד.
בזכות השכינה ששרתה בחלק בנימין זכו בני שבט בנימין לעוצמה בלתי נתפסת של תורה. אחד מהם שמעי בן גרא, שהגמרא מספרת עליו שהוא היה הרב של האדם החכם מכל אשר על פני האדמה - שלמה המלך. ושלמה פחד ממנו וכל ימיו לא נשא את בת פרעה לאישה.
עם זאת היה שמעי בן גרא ראש למרדנים במלכות דוד המלך בעת מרד אבשלום "וּבָ֛א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּֽחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ יוֹצֵ֜א מִמִּשְׁפַּ֣חַת בֵּית־שָׁא֗וּל וּשְׁמוֹ֙ שִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֔א יֹצֵ֥א יָצ֖וֹא וּמְקַלֵּֽל: וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד וְאֶת־כָּל־עַבְדֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וְכָל־הָעָם֙ וְכָל־הַגִּבֹּרִ֔ים מִימִינ֖וֹ וּמִשְּׂמֹאלֽוֹ" (שמואל ב פרק טז).
בצדק אומר "אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ". דוד לא מסכים "וְשִׁמְעִ֡י הֹלֵךְ֩ בְּצֵ֨לַע הָהָ֜ר לְעֻמָּת֗וֹ הָלוֹךְ֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ לְעֻמָּת֔וֹ וְעִפַּ֖ר בֶּעָפָֽר".
כדי להבין את המהלך של דוד כדאי לקרוא את המדרש שאומר כי דוד לא רצה להרוג את שמעי כי הוא הבין שכוח המרדנות שלו חיוני לעם ישראל בימי המן. שמעי הוא סבו הפיסי ואביו הרוחני של מרדכי. "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר פרק ב ה).
"לפי שצפה דוד שעתיד להוליד מרדכי אמר היום לא ימות איש מישראל" (ילקוט שמעוני אסתר תתרנג). "וכשקילל שמעי את דוד נסתכל שמרדכי עומד ממנו, וצוה לשלמה בנו, ויאמר לו, כשיפסוק שמעי מלהוליד בנים תהרוג אותו, כדי שיבא נקי לעולם הבא" (ספרי דאגדתא על אסתר. אלשיך מלכים א פרק ב).
כשמרד אבשלום נכשל, שמעי מבין שהוא בצרה והוא ראשון הבאים לקבל את דוד ביחד עם אלף אנשים בבנימין "וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּֽחוּרִ֑ים וַיֵּ֙רֶד֙ עִם־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה לִקְרַ֖את הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד: וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֘ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וַחֲמֵ֨שֶׁת עָשָׂ֥ר בָּנָ֛יו וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדָ֖יו אִתּ֑וֹ וְצָלְח֥וּ הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ".
בצדק מציע אבישי בן צרויה לדוד לא להקשיב לחנופה שלו, כי הוא מורד מסוכן למלכות: "וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א יוּמַ֖ת שִׁמְעִ֑י כִּ֥י קִלֵּ֖ל אֶת־מְשִׁ֥יחַ הֽ'". אבל דוד לא מקבל את דבריו כי הוא מחכה שיצא ממנו מרדכי: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּי־תִֽהְיוּ־לִ֥י הַיּ֖וֹם לְשָׂטָ֑ן הַיּ֗וֹם י֤וּמַת אִישׁ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֚י הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֲנִי־מֶ֥לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ הַמֶּֽלֶךְ".
דוד ער למרדנות של שמעי, ובעת פטירתו הוא מזהיר את שלמה מפניו (מלכים א ב, ח-יא). שלמה שם לב כי שמעי מזלזל בפקודתו "וַיְצַ֣ו הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיֵּצֵ֕א וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה" (מלכים א ב, לו-מו). אין ספק, שהממלכה לא נכונה ביד שלמה עד מות שמעי, הוא היה מתסיס מאחרי הקלעים.
עם זאת שמעי היה חשוב מאוד לשלמה. כי מיד אחרי מותו של שמעי שלמה נופל ומתחתן עם בת פרעה: "וַיִתְחַתֵּ֣ן שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֣ח אֶת־בַּת־פַּרְעֹ֗ה וַיְבִיאֶ֙הָ֙ אֶל־עִ֣יר דָּוִ֔ד עַ֣ד כַּלֹּת֗וֹ לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית ה֔' וְאֶת־חוֹמַ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם סָבִֽיב: רַ֣ק הָעָ֔ם מְזַבְּחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת כִּ֠י לֹא־נִבְנָ֥ה בַ֙יִת֙ לְשֵׁ֣ם ה֔' עַ֖ד הַיָּמִ֥ים הָהֵֽם" (מלכים א ג, א-ב).
ובגמרא: "וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵהּ דְּעֻלָּא: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּם לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. וְהַתַּנְיָא: אֶל יָדוּר! - לָא קַשְׁיָא: הָא דְּכָיֵף לֵהּ, הָא דְּלָא כַּיֵּף לֵהּ" (ברכות ח ע"א). ועוד בגמרא: "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי" (שבת נו ע"ב). מסתבר שהכוח של שמעי הוא כוח חיוני לעם ישראל, אלא ששלמה לא הצליח להכיל אותו כמו דוד. מי שמצליח להכיל את כוח יהודה ובנימין בתוכו הוא מרדכי היהודי, ובכוח ההכלה הזאת הביא גאולה לעולם. את הסיפור הזה אנחנו רואים גם אצל מפיבושת. כדלקמן.
מפיבושת היה חכם מיוחד במינו שהשפיע על מלכות בית דוד. הוא היה נכדו של שאול המלך שעליו נאמר "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א פרק ט ב). הנכד לא נפל רחוק מהסבא, והוא גם בחור וטוב, גם משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ולכן דוד המלך למד ממנו תורה.
דוד המלך הבין את כוחו הגדול של מפיבושת והזמין אותו להיות מאוכלי שולחנו (שמואל ב פרק ט ו-ז), המשך לחיבור הפלאי שהיה בין דוד ליהונתן אביו. זה לא היה פשוט להזמין לתוך הבית איש מבית שאול, שהיה רודפו בנפש, שהרי דוד לא ידע אל נכון האם הוא הולך אחרי יהונתן או אחרי שאול.
הגמרא (ברכות ד ע"א) מציינת שמהסיבה הזאת דוד קורא לעצמו חסיד: "כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדַם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי. וְאוֹמֵר לוֹ, מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַּנְתִּי? יָפֶה חִיַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי? וְלֹא בֹשְׁתִּי".
נוכחותו של מפיבושת גרמה לא פעם בושה לדוד בפני מלכים ואנשים חשובים, ואעפ"כ הוא לא ויתר עליה "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ" (תהלים קיט). הוא הבין את ערכה הגדול. "תָּנָא, לֹא מְפִיבֹשֶׁת שְׁמוֹ, אֶלָּא אִישׁ-בֹּשֶׁת שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת? שֶׁהָיָה מְבַיֵּשׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה". וכל אחד שואל את עצמו: וכי אי אפשר ללמד את דוד תורה בלי לבייש אותו?
הגמרא ממשיכה ואומרת שגם חרפה הייתה לדוד ממפיבושת ובזכות זאת זכה לבן ושמו כלאב: "לְפִיכָךְ זָכָה דָּוִד וְיָצָא מִמֶּנּוּ כִּלְאָב. וְאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, לֹא 'כִּלְאָב' שְׁמוֹ, אֶלָּא 'דָּנִיֵּאל' שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'כִּלְאָב'? שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ, (משלי כג) 'בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי', וְאוֹמֵר, (שם כּז) 'חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי, וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר'".
דוד למד את החכמה של מפיבושת ובנו לומד גם את התורה וגם את החלקים השליליים. כנגד הבושה והחרפה שהביא מפיבושת לדוד, בא כלאב ומכלים את פני מפיבושת. הרבה כאב נושאים השבטים בליבם אלו על אלו והרבה מאמץ נעשה על ידי דוד כדי לחבר את בני רחל עם בני לאה. ברוך ה' שאנחנו לא מבינים את כל זה, כי אנחנו כבר בדור שאחרי מרדכי שחיבר את שני הקצוות הללו. אבל חשוב שנבין את המתח הגדול שהיה בימים ההם.
במרד אבשלום מדבר ציבא לשון הרע בפני דוד על מפיבושת, ודוד מקבל את הלשון הרע הזה. ציבא מספר לדוד שמפיבושת מצטרף למרד אבשלום כי הוא נוטר לדוד טינה על כך שהוריד את סבו שאול מהממלכה. אחרי שדוד חוזר למלכותו הוא שואל את מפיבושת "לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת? וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: עַבְדִּי רִמָּנִי" (שמואל ב פרק יט כו-כז). ומפיבושת מסביר שציבא רימה אותו, הוא נכה ולא יכול ללכת בלי עזרה. דוד שומע ונשאר בספק "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ, אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה". מפיבושת נעלב ואומר "יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ" (שמואל ב יט לא).
והדברים המופיעים בגמרא על כך שדוד קיבל את הלשון הרע הזה הם מזעזעים ומסבירים כמה חשוב היה החיבור הזה: "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת 'אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה' יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יְחַלְּקוּ אֶת הַמְּלוּכָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אִלְמָלֵי לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ" (שבת נו ע"ב).
ירבעם בן נבט היה המלך שחילק את הממלכה. גם שם אנו רואים את הגדלות העצומה בתורה משבט יוסף שנפסדת כשהיא מתנתקת משבט יהודה. על התורה הפלאית שלמד ירבעם בן נבט עם אחיה השילוני נאמר בגמרא: "תּוֹרָתוֹ שֶׁל יָרָבְעָם לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דֹּפִי". על הלימוד שלו עם אחיה נאמר "שֶׁחִדְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם". עוד "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁכָּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה, וְאִיכָּא דְּאָמַר שֶׁכָּל טַעֲמֵי תּוֹרָה מְגֻלִּין לָהֶם כְּשָׂדֶה" (סנהדרין קב ע"א).
גם כאן קשה לקרוא את הביטוי "שֶׁכָּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה". ואין ספק כי הביטוי הזה מסביר את הנפילה הנוראה שהייתה לירבעם אחר כך שמגיע לדיוטות הכי תחתונות של עבודה זרה לדורות רבים.
כל העבודה הזרה בדורו מגיעה מתוך ניתוק ירבעם משבט יהודה, אומרים אנשי הדור ההוא "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִיד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִיד" (דברי הימים ב פרק י טז). ובמדרש: אל תקרי "אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ" אלא "איש לאלהיך" (ילקוט שמעוני שמואל א ח קו). וכך הולכים בני ישראל אחרי העגלים בדן ובבית אל.
עמלק, שמבין את מעלת הקדושה כשיש חיבור בין השבטים, משתדל להפריד את שבטי ישראל זה מזה, כדי שיפלו לידיו כפרי בשל. מרדכי מבין שתפקידו לחבר את העם. הוא מחבר את כוחות התורה העצומים של בני רחל עם הכוחות של בני יהודה באהבה רבה. מתוך החיבור הזה מגיעים ישראל לקבלת תורה בעוצמה גדולה שלא הייתה מאז מעמד הר סיני. "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ט כז. שבת פח). הכל מתוך רצון ושמחה ואהבת ה' גדולה.
שבט בנימין הוא שבט עם גבורה נדירה מיוחדת במינה. הגבורה הזאת מתחילה ביוסף, עליו נאמר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בְּרֵאשִׁית ל). מַאי שְׁנָא כִּי אִתְיְלִיד יוֹסֵף? אָמַר לֵהּ: רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְּיַד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ".
הגמרא מקשה ממלחמה שניהלו דוד ובני שמעון בעמלק וניצחו, ומשיבה הגמרא שגם במלחמות הללו השתתפו בני רחל והקרינו עוצמה על כולם (בבא בתרא קכג ע"ב). לפי זה כתב החיד"א (חומת אנך שמואל א טו ג) שלכן אמר משה ליהושע "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו". פתח בלשון יחיד, "והכיתה", וסיים בלשון רבים "והחרמתם". "דכל שיש במלחמה מבני בניה של רחל סגי להיותו נופל אף ביד אחרים שאינם מבניה של רחל".
הגבורה הזאת מתעצמת יותר בבני בנימין הצעיר מיוסף, כך אמרו חכמינו "א"ר פנחס בשם ר"ש בר נחמן מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל הה"ד (ירמיה מט) 'אם לא יסחבום צעירי הצאן' ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן? שהם צעירים שבשבטים" (מדרש רבה בראשית - עג ז). ככל שהצאן צעיר יותר הוא עוצמתי יותר, לכך אמר שמואל לשאול (שמואל א' ט"ו) "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (רש"י תהילים סח כח).
על הכוח העוצמתי המיוחד של השבט הזה אומרת הגמרא: "הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם, הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי'. אַל תִּקְרִי רֹדֵם אֶלָּא רֵד יָם".
הכוח הזה מתסיס את שבט יהודה "וְהָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה רוֹגְמִים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם" אבל זכות ראשונים היא שלהם "לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכָן לִגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (סוטה לו ע"ב. וראה שם עוד על מעלות השבטים הללו).
הגבורה המיוחדת הזאת מתגלה במרדכי היהודי שעומד בעוצמה מול המן שמושל על כל העולם וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ. וכאשר שאל המן את מרדכי למה הוא לא משתחווה לו כמו יעקב שהשתחווה, השיב לו מרדכי: אני מבני בניו של בנימין שלא השתחווה לעשו (אסתר רבה ז ח). והוא מקרין את העוצמה הזו על כל העם שנקהלו לעמוד על נפשם ולהרוג את אויביהם ולא פחדו מהעמלקים.
גם אסתר מתקנת את הקלקול שהיה בשאול המלך. שאול חס וחמל על עמלק ועל מיטב הצאן ובכך הוא אפשר לאגג להמשיך את זרעו. אסתר מתקנת את הקלקול של בית אביה ומאבדת את בית אגג עד היסוד גם ביום השני של המלחמה. היא משתמשת בכוח של דוד המלך שהיה משבט יהודה ודרכו הייתה: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". היא באמת משלבת את הענווה שהייתה בבית שאול עם העוצמה של בית דוד. לכן זכתה וזכרה נשאר לעולם "וזכרם לא יסוף מזרעם". היא מתקנת בזה את מלכות שאול שנעצרה ולא המשיכה בגלל מעשיו.
והביא החיד"א בפתח עיניים (מגילה כ ע"ב) את הפסוק בשירת דבורה שמדבר על הכוח המיוחד של שבטי אפרים ובנימין להילחם בעמלק. "מִנִּ֣י אֶפְרַ֗יִם שָׁרְשָׁם֙ בַּעֲמָלֵ֔ק אַחֲרֶ֥יךָ בִנְיָמִ֖ין בַּֽעֲמָמֶ֑יךָ מִנִּ֣י מָכִ֗יר יָֽרְדוּ֙ מְחֹ֣קְקִ֔ים וּמִ֨זְּבוּלֻ֔ן מֹשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט סֹפֵֽר" (שופטים ה, יד) לכן בחר משה את יהושע להילחם בעמלק שהוא משבט אפרים. לכן שאול מכה את עמלק שהוא משבט בנימין. ולכן מרדכי הכה את המן.
כן הביא החיד"א בפירושו לפסוק (לב,יד) "וילן שם בלילה" סופי תיבות "המן". המשך לרוקח ובעל הטורים שכתבו כי כשאמר יעקב "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" שיעקב התפלל להצלת עם ישראל מיד המן. ולכן ראשי תיבות "הצילני נא מיד" רומזת להמן. והוסיף החתם סופר כי על זה אומר יעקב "וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר" ש"עדר" גימטרייה "מרדכי" וגם "רחל לאה". כי בימיו התקיים "רווח והצלה ליהודים ממקום אחר". ונרמז גם בסופי תיבות "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי" (כח,טו) שבמרדכי התקיימה ההבטחה.
כשהכוחות הפלאיים של שבט בנימין לא מחוברים ליהודה ולשאר השבטים הם עלולים להגיע לשאול תחתיה. ממש כמו שקרה לאחים שמכרו את יוסף, כך קורה לבנימין שמתנתק מהאחים. על הנפילות הללו התנבאה אמו וקראה לו בן אוני - בן צערי וכאבי. הדוגמה הכואבת ביותר היא בסיפור פילגש בגבעה שבה אונסים בני בנימין את הפילגש, וכשבאים בני ישראל לדרוש את הסגרת הרוצחים מסרבים בני הגבעה.
בני בנימין יוצאים למלחמה בתנאים לא שווים כלל וכלל. שבט בנימין מונה "עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁשָּׁ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חָ֑רֶב לְ֠בַד מִיֹּשְׁבֵ֤י הַגִּבְעָה֙ הִתְפָּ֣קְד֔וּ שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת אִ֥ישׁ בָּחֽוּר". ושאר השבטים מונים למעלה מפי 15 מהם "אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חָ֑רֶב כָּל־זֶ֖ה אִ֥ישׁ מִלְחָמָֽה" (שופטים פרק כ). עם זאת יש בשבט בנימין גבורה מופלאה לנצח, גם כי יש בהם "שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֣ישׁ בָּח֔וּר אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ כָּל־זֶ֗ה קֹלֵ֧עַ בָּאֶ֛בֶן אֶל־הַֽשַּׂעֲרָ֖ה וְלֹ֥א יַחֲטִֽא" (שופטים כ, טז).
בשני הקרבות הראשונים מביסים בני בנימין את השבטים האחרים ומכים בהם ארבעים אלף איש ביומיים. רק ביום השלישי מנצחים השבטים את בני בנימין, ובכעסם הגדול על המרדנות של שבט בנימין כמעט מחסלים את כל השבט, מלבד שש מאות איש שמתבצרים בסלע הרימון. בחמתם ובכעסם הרב הם נשבעים לא לתת ל-600 הללו את בנותיהם לנשים, "וְאִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל נִשְׁבַּ֥ע בַּמִּצְפָּ֖ה לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ לֹא־יִתֵּ֥ן בִּתּ֛וֹ לְבִנְיָמִ֖ן לְאִשָּֽׁה". הכול כדי שהשבט המרדן הזה יכלה מישראל.
כשיורד הכעס הם מבינים את גודל הטעות שהייתה להם בכוונה למחות את השבט הזה, וכיוון שהם כבר נשבעו הם מחפשים פתרון. הם בוכים לפני ה' "וַיֹּ֣אמְר֔וּ לָמָ֗ה ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָ֥יְתָה זֹ֖את בְּיִשְׂרָאֵ֑ל לְהִפָּקֵ֥ד הַיּ֛וֹם מִיִּשְׂרָאֵ֖ל שֵׁ֥בֶט אֶחָֽד" (שופטים כא). הם מוצאים נשים ל-400 מתוך ה-600 המתבצרים בסלע רימון, ואחר כך מוצאים פתרון ל-200 הנותרים שיחטפו נשים משבטים אחרים.
על גודל החשיבות של חיבור שבט בנימין חזרה לכלל ישראל נאמר במשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים", ואחד ההסברים הוא: "אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב נַחְמָן, יוֹם שֶׁהֻתַּר שֶׁבֶט בִּנְיָמִין לָבֹא בַקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר, (שופטים כא) 'וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה', מַאי דָּרוּשׁ? אָמַר רַב, 'מִמֶּנּוּ', וְלֹא מִבָּנֵינוּ" (תענית ל ע"ב).
את המרדנות של שבט בנימין אנו פוגשים לפני כן בשנת הארבעים ליציאת מצרים. במיתת אהרון נעלם האיש שידע לחבר את השבטים, ושבט בנימין מוליך את העם חזרה למצרים (ירושלמי יומא א, רש"י במדבר כו יג). "מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם. הדא הוא דכתיב (במדבר כא א) 'וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל' מהו דרך האתרים כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך. ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות".
רץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שבע משפחות. חמש משפחות מבנימין (חצי מהשבט!). משפחת אוהד משבט שמעון ומשפחת אצבון משבט גד. ועל זה כתב רש"י "כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני - בן אנינותי, ובפלגש בגבעה נתקיימה כולה" (במדבר כו כד). גם משבט לוי נהרגו ארבע משפחות (דברי הימים א כו כג). אימתי חזרו המשפחות למספרם? בימי דוד הדא הוא דכתיב (תהילים עב ז) "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח".
ויהי רצון שנזכה בפורים הזה להרבות אהבה ואחווה בינינו, מתוך ההבנה שהאחדות הזאת היא המפתח להביא את כל הכוחות הגנוזים בעם ישראל מהכוח אל הפועל, ולהביא ברכה גדולה לעם ישראל ולעולם כולו. אמן.
סיפור
מדברי הרב זצ"ל: הפסוק "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ" נאמר אומנם על מלך המשיח, אבל מרדכי היהודי משתמש באותו כוח, כי גם הוא, כמו מלך המשיח, משמש הכנה לבניין בית המקדש. גם מרדכי וגם מלך המשיח למדו ממשה רבנו, שהתחנך בבית פרעה. אלוקים שם את משה בבית פרעה כדי שיגדל כמו מנהיג. בבית פרעה הוא לומד מלוכה. שם הוא לומד כיצד מנהיגים מדינה בתוקף ובחכמה. בלימוד הזה הוא משתמש כדי להוציא את ישראל ממצרים ולהנהיג אותם ביד חזקה. "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". המלכות היא אותה מלכות, "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים". ההבדל הוא במטרה.
משה הוא "עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָׁמַיִם". מוסר את עצמו לגמרי למען ה', למען עם ישראל. לעומת פרעה, שהכול הוא לצרכו האישי. על כגון זה נאמר שהמשיח הוא המשך רוחו של משה רבנו עליו השלום. ויהי רצון שיתגלה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.
תשובה כהלכה
שיכורים ולא מיין. מה עליי לעשות בפורים, אם אני לא אוהב הרבה יין?
לשמוח בלי יין. כך משמע מהגמרא כי רבי יהודה לא היה שותה יין בפורים, והיה שמח ביותר. כן יש פסוקים שמלמדים כי זכירה של חסדי ה' יכולה לעשות את האדם שמח מאוד יותר מיין. "זכרו - כיין לבנון". וכן "נזכירה דודיך (יותר טוב) מיין". בקיצור, העיקר הוא לשמוח באהבת ה' אותנו ולא ביין דווקא.
לקט של פאה. האם אישה יכולה לשים פאה לא אמיתית בפורים במקום כיסוי הראש הרגיל שלה?
אפשר לשים פאה של פורים, שהרי היא נראית בשביל השמחה שבפורים.
ביט לאביונים. האם הגבאי יכול לגבות מתנות לאביונים באפליקציה?
אפשר להעביר כסף למתנות עניים באפליקציה. אך כדאי לתת מספר ימים לפני פורים, והגבאי יחלק את הכסף בו ביום. יש צורך שיגיע לגבאי הצדקה בזמן שהוא יכול להוציא את הכסף, לפדות אותו לכסף מזומן ולהעביר לעניים בפורים עצמו, ובוודאי כדאי שיספיק להעביר בפורים בבוקר, שיוכלו להשתמש בו.
גאולה של מלכה. עם ישראל שמח מנס פורים, אבל בסוף יש פה צדקת שכדי להציל אותנו הייתה צריכה לעשות את כל המעבר עד אחשוורוש, ובטוח לא הייתה אווירה יהודית בלשון המעטה, ועוד היא הייתה עם גוי. איך הגיוני שהקב"ה יביא את אסתר לעבור את כל זה בזמן שהיא מצילה את עם ישראל?
אנחנו מודים לה' על חגים וניסים גם אם היה בהם סבל. בסופו של דבר הייתה הצלה ועליה אנחנו מודים. כך היה בחנוכה, גם שם נהרגו הרבה יהודים בקרבות עם היוונים. וכך גם בפורים. ובאמת כשאדם מוכן להקריב את חייו למען עם ישראל, זה לא סבל במשמעות הרגילה כמו שהיא נראית מהכיוון שלנו. הסובלים רואים את האור הגדול שנמצא אפילו בזמנים קשים, ובזכותם אנו זוכים לגאולה.
משלוח עכו"ם. האם אפשר לשלוח משלוח מנות שיש בו ממתקים עם כשרות בד"ץ איגוד רבנים?
אבי מורי הרב זצוק"ל מאוד המליץ על מוצרים תוצרת הארץ, בפרט במשלוחי מנות. יש בזה גם פרנסה ליהודים וגם להוסיף קדושת ארץ ישראל במצווה. אם בכל זאת רוצים, אפשר לתת משלוח מנות אם אין אבקת חלב עכו"ם. כשרות איגוד רבנים נחשב כשרות טובה.
מובאות
הכוח של שמעי הוא כוח חיוני לעם ישראל, אלא ששלמה לא הצליח להכיל אותו כמו דוד. מי שמצליח להכיל את כוח יהודה ובנימין בתוכו הוא מרדכי היהודי, ובכוח ההכלה הזאת הביא גאולה לעולם
מרדכי מבין שתפקידו לחבר את העם. הוא מחבר את כוחות התורה העצומים של בני רחל עם הכוחות של בני לאה באהבה רבה. מתוך החיבור הזה מגיעים ישראל לקבלת תורה בעוצמה גדולה שלא הייתה מאז מעמד הר סיני
