שמונת פני היופי

חנוכה עוסק בעימות עם תרבות יוון, ובהרחבה עם יורשתה, התרבות המערבית בכללותה. לפי החסידות, עימות הינו מאבק מלחמתי רק במישור החיצוני שלו, אך בפנימיותו הוא חותר לאימות – כלומר לבירור נקודות האמת שביריב והעלאתן לקדושה.

אחד הדברים המרכזיים בתרבות יוון הוא אידיאל היופי שהיה כה מרכזי בה. היוונים סגדו ליופי של הגוף והעולם הזה, כפי שמתבטא בפסליהם ובנייניהם. וכן ליופי של השכל, השפה והמחשבה, כפי שמתבטא בשירה ובפילוסופיה שלהם. ברם, אהבת היופי היוונית היתה נטועה במסגרת השקפת עולם שלא הכירה בקיומה של אלוקות המקיימת ומחדשת את העולם בכל רגע, ומולה יש לקיים קשר אישי ומחייב. בהקשר זה, הופך היופי מדבר המגלה את האלוקות ואת נוכחותה בעולם, לדבר המעלים אותה וכמו דוחק אותה מהעולם. לכן הגדירו חז"ל את מלכות יוון כזו ש"החשיכה עיניהם של ישראל"[1]. כאשר אדם רוקם אריג מרהיב ביופיו, אך אז משתמש בו כדי להסתיר את השמש מקור החיים, הדבר מעכיר את יופיו של האריג ומחייב אותנו לדחותו.

עם זאת, אין פירושו שאנו מעוניינים לדחות את אידיאל היופי היווני בשתי ידיים. כמו דברים רבים במציאות, אנו מעוניינים לתקן אותו – כלומר לברור מתוכו את ניצוץ הקדושה שלו ולהעלותו לשורשו באלוקות. מסיבה זו דרשו חז"ל את ברכת נח לבנו יפת (אבי יוון), "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם"[2], כאומרת ש"יפיותו של יפת יהא באהלי שם"[3]: היופי היווני יקודש ויוכנס לתוך אהלי התורה, או לחילופין, התורה תתפשט עד שתפרוש אוהלה מעליו ותקדש אותו. היהדות השלמה והמתוקנת, יהדות העתיד (שאנו מעוניינים לחתור אליה כבר עכשיו) תכיל בתוכה את כל היופי היווני, אך בגרסא מופנמת ומעודנת יותר, ובעיקר, בגרסא שיש לה זיקה אל הקדושה והאמונה. הביטוי תרבות יון עולה בגימטריא תורת חיים, תורה המתבטאת בחיים מלאים, ובה היא מוצאת את תיקונה השלם.

המושג "יופי" כללי ומופשט. על מנת לברר כראוי את ההערצה היוונית ליופי יש לפרוט מושג זה לפרוטות, ואז לצחצח כל פרוטה בנפרד כביכול. אחת הדרכים לעשות זאת היא לסקור את כל המלים הנרדפות למלה יופי. מלים נרדפות אף פעם לא נושאות משמעות זהה לחלוטין זו לזו. כאשר למושג מסוים יש מספר מלים שונות משמעות הדבר היא שכל אחת מהן מבטאת בחינה אחרת שלו. סקירת המלים הנרדפות למושג היופי פירושה איפוא סקירת בחינותיו השונות של היופי. לאחר שנפרוש בחינות אלו יש לבחון כיצד כל אחת מהן מתבטאת בתרבות יוון, וכיצד ניתן להגשים אותו באופן מתוקן במסגרת היהדות.

והנה, מסתבר שבלשון הקֹדש ישנן בדיוק שמונה מלים נרדפות ליופי, כמנין ימי חנוכה. המלים (לפי סדר שיוסבר להלן) הן: שפר, יֹפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר ו-חן.

אם מספר המלים הוא שמונה, מתבקש שנקביל כל אחת מהן לאחד מימי חנוכה. כיצד ניתן לעשות זאת? ובכן, לפי תורת הסוד, שמונת ימי חנוכה מקבילים לשמונה מתוך עשר הספירות המהוות את "עץ החיים" הקבלי. באמצעות הידוע לנו על כל אחת מהספירות אנו יכולים להצביע על בחינת היופי המקבילה לה. למה זה טוב? כי הספירות הקבליות מספקות לנו את הצופן לפענוח הבחינה המיוחדת שבכל אחת מהמלים. בנוסף, מכיוון שמערכת הספירות נוכחת בכל דבר, וממילא קיימת גם בגרסא 'חילונית' מחוץ לתחום הקדושה, אנו יכולים לאתרן בתרבות יוון, וכך להצביע על הבחינה בתוכה אותה כל לשון של יופי מסוגלת לתקן.

הספירות המקבילות לימי החנוכה הן שמונה הספירות האחרונות מבין העשר – מבינה ועד מלכות. על שמונת ימי החנוכה נאמר "בני בינה ימי שמונה", ועל כן טבעי שנתחיל למנות אותם מספירת הבינה ומטה. לשם השלמת ה"פרצוף" נסביר את התפקיד שממלאות בו שתי הספירות הקודמות לספירת בינה: ספירת הכתר מייצגת את עצם האור אותו אנו מגשימים בחנוכיה, וספירת החכמה את השַׁמָּשׁ באמצעותו אנו מדליקים את כל הנרות, הלוקח את האור המופשט ועושה ממנו יופי מוחשי.

| נר ראשון: שפר (ספירת הבינה)

הנר הראשון של חנוכה שייך לספירת הבינה, ומקביל ללשון שפר.

שפר הוא שורש הפועל לשפר – לקחת דבר קיים וליפותו עוד יותר. על כן קשורה המלה שפר בשופר (המשפר-מגדיל את הקול הנכנס בפתח הצר ויוצא בפתח הרחב, וקורא לנו "לשפר מעשינו"[4]), וכן בשיפור הולד – הן בזמן ההריון באמצעות מי השפיר, והן לאחר שנולד דרך הטיפול בו (שעל שמו קיבלה המיילדת שפרה את שמה). היופי המגולם במלה שפר קשור אפוא בתכונה של "מעלין בקודש" – הוספה מתמדת של חיות בעבודת ה'.

זוהי לשון היופי הראשונה שאנו מתקנים בחנוכה, והיא אכן מגלמת בתוכה שניים מענייניו העיקריים של החג: הדלקת החנוכיה באופן של "מוסיף והולך" כפסיקת בית הלל, והקדשתו לחנוך הילדים (שהרי חנוכה זה מלשון חנוך וחניכה), שאף במקרה שלהם יש מצד אחד לקבל את הילד כפי שהוא, ומצד שני לחנך-לשפר אותו. בנוסף, רבי לוי יצחק מברדיטשב הסביר שהנר הראשון של חנוכה הוא ההתגשמות הראשונה, בדמות אור מוחשי, של קול השופר שנשמע בראש השנה. בנר הראשון טמונה ההרגשה ש"אני צריך להשתפר", המניעה כביכול את החג כולו.

הקשר בין שפר לבין ספירת הבינה ניכר בכך שבינה מזוהה בקבלה עם פרצוף "אמא", הבחינה הנקבית הגבוהה באלוקות, המשמשת כ'אם' של שבע הספירות שמתחתיה. בעוד ספירת הבינה שייכת לרובד המושכל שבנפש, שבע הספירות התחתונות מזוהות עם מידות הלב. הרעיון המגולם בכך הוא שהתבוננות (לשון בינה) שכלית יכולה להוליד מתוכה מידות חדשות ומתוקנות יותר בנפש. במלים אחרות, תפקיד הבינה הוא לשפר את המידות שלנו. באותו אופן, מגמת השיפור אינה ניכרת בנר הראשון אלא כמו גנוזה בו בכח, בהריון כביכול, ומתחילה להתגלות רק בנר השני והלאה – ב'ילדים' הגלויים.

מעבר לקשר בין המונח "שפר" לשיפור, הוא קשור גם ביופי ובסגנון של השפה המנוסחת היטב – הן המדוברת, כבביטוי "הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"[5], והן הכתובה, שכן את "אמרי שפר" דורשים חז"ל גם כ"אמרי ספר"[6]. עוד לפני שאנו עוסקים ביופי חזותי, בחינה מרכזית של יופי – שאדרבה, במבנה שלפנינו מתגלה כבחינה היסודית ביותר – היא השימוש הנאה בשפה. על כולנו לשפר את יכולת הביטוי שלנו, הן בעל-פה והן בכתב, ללמוד לדבר באופן רהוט ולהתנסח באופן מלוטש. לצורך זה ספירת הבינה חיונית במיוחד, שכן שיפור השפה נעוץ בהתבוננות במבנה השפה ובנייניה (הכל לשונות בינה), וכן בביצוע מלאכת הניסוח באותיות המחשבה הממוקמות בבינה, בטרם מורידים אותן לאותיות הדיבור (בספירת המלכות דלהלן).

בחינה זו של יופי מהותית לתיקון תרבות יוון, שכן זו היתה מפורסמת ביפי לשונה. דבר זה התבטא הן באמנות הנאום והשכנוע שלה, הרטוריקה, והן ביפי הסגנון של יצירות השירה, המחזאות והפילוסופיה שלה. אכן, את הביטוי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" אמרו חז"ל בראש ובראשונה על השפה היוונית[7], שנחשבה ליפה ביותר מבין אותיות כל השפות, עד שהתירו לכתוב את התורה ביוונית (אם כי יש מחלוקת האם מדובר רק בצורת הכתב או בשפה היוונית עצמה).

כפי שהסברנו במקום אחר, אחד הטעמים להדלקת נרות החנוכיה משמאל לימין דוקא (כך שתמיד חותמים בנר הראשון) הוא כדי לתקן את השפות המערביות הנכתבות בכיוון זה. בחנוכה אנו רוצים להכניס לתוך אהלי שם את כל היופי הלשוני של יוון ויורשתה, התרבות המערבית. והנה, אחד ההבדלים היסודיים בין היהדות לבין תרבות המערב נעוץ בכך שהיהדות מאופיינת בלשון תמציתית ומדויקת, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, בעוד תרבות המערב, החל מיוון העתיקה, נוטה להרחיב את הדיבור על כל פרט, ולכתוב חיבורים ומונולוגים ארוכים על אודות רעיונות שהיהדות מבטאת במשפט אחד (בהקשר זה מעניין לציין שלפי רש"י ואחרים, פשט המלה "יַפְתְּ" בביטוי "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" הוא ירחיב, כמו רוחב הדיבור).

מחד גיסא רוחב לשון זה הוא בעוכריה של תרבות המערב: ריבוי המלים והניסוחים הינו לעתים קרובות ניפוח מופרז של רעיונות פשוטים למדי שהיו יכולים להאמר בפחות מלים, ובמקרים רבים אף משמש כמעין 'פירוטכניקה' המחפה על חוסר-דיוק מחשבתי. מאידך גיסא יש בו משהו יפה, החולק כבוד לתוכן הנאמר, מעלו על נס וכמו מעניק לו את רוחב היריעה הראוי לו. שילובה המתוקן של רחבות לשון זו לתוך היהדות – בהשראת השופר המוליך את הקול ממיצר למרחב – ישתמש בה באופן המשרת את חדות הדיוק התוכני מבלי להקהותה בעודף מלים. דבר זה הולם את ספירת הבינה, שאחד מכינוייה הוא "רחובות הנהר", ושתפקידה הוא להרחיב ולפתח את תמצית ספירת החכמה.

| נר שני: יֹפי (ספירת החסד)

הנר השני של חנוכה מקביל לספירת החסד ומקביל ללשון יֹפי.

המלה "יפי" היא הכללית, העיקרית והשגורה ביותר מבין שמונה המלים (לכן תיארנו אותן כמלים נרדפות אליה). אבי יוון מכונה כאמור יפת, מלשון יופי. מסיבה זו הולמת המלה יפי את ספירת החסד, המתוארת כמגדלת את כל שאר מידות הלב ובמידה גדולה מהווה את מרכז עץ הספירות (כאשר מונים את כל י"ג הבחינות הפנימיות של הספירות, אזי בחינת האהבה, פנימיות החסד, מתגלה כאמצעית מביניהן, השביעית מכל כיוון).

מקובל לבחון את משמעותה של מלה באמצעות עיון בהופעתה הראשונה בתורה. במקרה של יפי ההופעה הראשונה שנויה במחלוקת. דעה אחת היא שההופעה הראשונה היא בביטוי "יפת אלהים ליפת" הנ"ל, אך כפי שראינו, מלה זו מפורשת גם כ"ירחיב" ואם כן אין זו הופעה מובהקת. הדבר הראשון בתורה המתואר באופן מובהק כ"יפה" הוא שרה אמנו, המכונה כך בפי אברהם בעלה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ"[8]. למרבה הענין, מבין האבות והאמהות מגלמים אברהם ושרה את ספירת החסד. אם נעשה גימטריא של שתי דמויות אלו, יפת ושרי (כפי שנקראה כאשר תוארה כיפת מראה), נגלה כי הם משלימים לשלמות של 1000, כלומר 103. דבר זה הולם במיוחד את המלה יפי, העולה בגימטריא 100, כלומר 102.

הקשר בין יפי לחנוכה ניכר דרך אחד הדברים הבולטים המכונים יפים בחז"ל – המזבח ("יפי לך מזבח"[9]), המבטא יותר מכל את יופי המקדש. בחנוכה התקיימה חנוכת המזבח של בית שני. כמו כן, חג החנוכה מאיר, בעקיפין, כבר בחנוכת המשכן במדבר: חז"ל אומרים שמלאכת המשכן נגמרה בכסלו, אך מכיוון שחנוכתו נדחתה לניסן ה' שילם לחודש כסלו שכרו בימי החנוכה. זו הסיבה לכך שבחנוכה קוראים את פרשיות הנשיאים שהביאו קרבנות בחנוכת המשכן. בפנימיות, ענין היופי המתגלה במזבח הוא הכח למסור את הנפש, לזבוח את היצר ואת הרצונות הזרים על מנת לעשות את רצון ה', כפי שמסופר בסיפורים רבים הקשורים בחנוכה (וראו להלן התייחסות לסיפור חנה ובניה).

ספירת החסד היא הראשונה מבין שבע הספירות התחתונות, המקבילות לגוף. האדם (בניגוד לשלוש הראשונות, המקבילות לראש). לאור זאת, אם המלה שפר ביטאה את יפי השפה היוונית, הרי שהמלה "יפי" מבטאת את יפי הגוף היווני, אותו הם חגגו במשחקים האולימפיים וביקשו להאדיר ולהנציח בפסליהם. אף את יופי זה אנו מבקשים לתקן ולהעלות לשורשו בחנוכה.

על פניו הערצת היופי הגופני של יוון הינה כה מנוגדת להתייחסות היהודית לאדם, המציבה במרכז את פנימיותו ולא את חיצוניותו, שלא ניתן להעלות על הדעת תיקון שלה. פולחן הגוף היווני סגד לחיצוניות של האדם, ליופי החולף ובלה בעפר המכונה בספר משלי "הבל היפי". אכן, פולחן היפי ממש העביר את תרבות יוון על דעתה וגרם לה לבכר את המיתה בגיל צעיר, בעוד הגוף בשיא אונו, על פני ההזדקנות מנוולת הגוף – ההפך המוחלט של ערכי "ובחרת בחיים" ו"למען יאריכון ימיך" של התורה. היהדות בזה להערצה חיצונית זו של הגוף, עד כדי שעשויה להעדיף את הכיעור על פניו, כמסופר על רבי יהושע בן חנניה, שבתגובה לאמירת בת הקיסר כי הוא מגלם "חכמה מפוארה בכלי מכוער", הסביר לה שהכלי המכוער מיטיב להחזיק את החכמה, ואפילו שתלמידי החכמים היפים היו חכמים יותר אילו היו מכוערים[10]).

אך האמת היא, שההמעטה בערך חיצוניות הגוף נועדה רק לעשות הכנעה למשיכה החיצונית אל הגוף, הנובעת מתאוות אנוכיות. לאחר שמכניעים משיכה חיצונית זו כראוי, ניתן להעריך עד מאד את יפי הגוף. על כן התורה משבחת את האמהות על יופיין (וכן את יוסף שירש את יפי אמו), הגמרא מפליגה על אודות יופיו של רבי יוחנן[11], מסופר לנו על רבנים שרצו לברך "מה רבו מעשיך ה'" על אשה יפה[12], ועוד. אכן, אף על הפסוק "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל"[13] מוסבר שכאשר אשה היא "יראת ה'" ומתעלה מעל שקר החן והבל היפי, דוקא אז מאירים בה "חן של אמת" ו"יפי של ממש", ואדרבה – עליהם "היא תתהלל"! כלומר שבסופו של דבר רואים ומעריכים את יפי הגוף, אך להערכה זו ניתן להגיע רק בדרך ארוכה שהיא קצרה, לאחר ביטול משיכתנו החיצונית אליו (לכן מוסבר בחסידות שאף אמירתו של רבי יהושע בן חנניה אודות כיעור וחכמה תקפה רק בזמן הגלות, ומתבטל בזמן הגאולה).

תהליך בירור זה מודגם באופן יפהפה בסיפור אודות המפגש בין רבי עקיבא לאשת טורנסרופוס. אשת טורנוסרופוס באה לפתות את רבי עקיבא לדבר עבירה, וכך להתנקם בו על שמנצח את בעלה בפולמוסים ביניהם. כאשר ראה אותה רבי עקיבא עשה שלושה דברים: ירק, צחק ובכה. הוא ירק כדי להזכיר לעצמו שהיא באה מטיפה סרוחה וכל יופיה בטל מבוטל; מיד לאחר מכן – וכנראה בזכות היריקה – הוא ראה ברוח הקדש שהיא עתידה להתגייר ולהתחתן עמו ולכן צחק; ולבסוף הוא בכה על כך שיפי גופה, בפרט שהיא עתידה להיות אשתו, יבלה יום אחד בעפר. שלושה שלבים אלו מדגימים את בירור יפי הגוף: ראשית כל הכנעת המשיכה הגופנית אליו; שנית כל הבדלתו מתחום הקליפה ו'גיורו' אל תחום הקדושה, שם הוא נתפס כבבואה של יופי אלוקי; ולבסוף הערכה שלמה שלו עד שניתן לבכות ולהתאבל על היותו בר-חלוף.

| נר שלישי: טוב (ספירת הגבורה)

הנר השלישי של חנוכה שייך לספירת הגבורה, כנגד לשון טוב.

אף "טוב" הוא מלה נרדפת ליפי, כבביטוי "טוֹבַת מַרְאֶה"[14]. עם זאת, מובן שהמשמעות הפשוטה והמוכרת יותר של המלה "טוב" היא טוב מוסרי, הפך הרע. כאשר מצרפים יחדיו את שתי המשמעויות מתברר כי מבין המלים הנרדפות ליופי, מבטאת המלה "טוב" יופי ערכי – יופי פנימי ומוצנע המעיד על מידות טובות, יותר מאשר יופי חיצוני וגלוי לכל.

ואכן, על הדבר הראשון בתורה, ובעולם, שכונה טוב, הלא הוא האור שנברא ביום הראשון לבריאת העולם – "וירא אלהים את האור כי טוב"[15] – מפרשים חז"ל כי הקדוש-ברוך-הוא "גנזו לצדיקים לעתיד לבא"[16]. בנוסף, בספר הזוהר נאמר על צורת האות ט', ראש תבת "טוב", כי ביטוי מרכזי בזוהר אומר "טובה גניז בגויה"[17] – טובה גנוז בתוכה. היופי ה"טוב" הוא תמיד גנוז.

בחינה זו הולמת את ספירת הגבורה דוקא, משום שהגבורה – ופנימיותה, מידת היראה – כולה אומרת התגדרות והתכנסות לצורך עבודה פנימית (בניגוד למידת החסד, המאופיינת בתנועת התפשטות והענקה לסביבה). אכן, הביטוי "טובת מראה" דלעיל נאמר על רבקה אמנו, שיחד עם יצחק מגלמת את ספירת הגבורה (הזוג ההופכי של אברהם ושרה אנשי החסד). בנוסף, ספירת הגבורה, המכונה גם ספירת הדין, מגלמת יותר מכל שאר הספירות את עבודת המוסר של תיקון המידות.

הקשר בין טוב לחנוכה ניכר בכך שאחד הדברים הבולטים המכונים טוב בתורה הוא השמן: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן... שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו"[18]. לפי הקבלה השמן הוא סמלם של ה"רזין דרזין דאורייתא", סודי סודות התורה העמוקים ביותר. סיפור פך השמן הפלאי החתום בחותמו של הכהן הגדול שהיוונים לא מצאו ולא טמאו, מסמל את רובד רזי התורה החומקת כביכול מבין אצבעותיה של חכמת יוון. ירידת השמן דרך הזקן "על פי מדותיו" מסמל את הצורך בתיקון מידות הלב לאור סודות התורה הנעלים הללו.

בתרבות יוון, בחינת ה"טוב" הוא יפי האתיקה היוונית, בראשה האתיקה האריסטוטלית המפורסמת. בשיטת מוסר זו הכלל המרכזי הוא מציאת "שביל הזהב" המוסרי המאוזן בין שתי קיצוניויות. תיקון האתיקה היוונית מגולם בעובדה שבמערכת הספירות היהודית, ספירת הגבורה אינה מהווה את קו האמצע המאוזן, אלא דוקא את קו השמאל, המבטא קיצוניות בלתי-מאוזנת. משמעות הדבר היא שלפי היהדות, מידת הדין, המודדת ודנה לפי שכל ישר, אינה באמת שביל האמצע. יש לאזנה באמצעות מידת החסד, ההולכת לפנים משורת הדין. שביל האמצע המתוקן לפי היהדות הוא מידת הרחמים, הכוללת מזיגה נכונה של חסד ודין (מידת הרחמים מגולמת בספירת התפארת, הנחה בקו האמצע של הספירות ומחברת את החסד והגבורה).

תיקון זה לאתיקה היוונית ניכר בכך שב"משנה תורה" לרמב"ם, בהלכות דעות, מאמץ הרמב"ם את עיקרי האתיקה האריסטוטלית, אך עורך בה שינוי ניכר לעין: לגבי מידת הגאווה, שלפי אריסטו אף בה יש לנקוט בקו האמצע – לא להתגאות מדי אך גם לא להיות שפל-רוח מדי, תלוי במעמדך – מסביר הרמב"ם שהיא אחת המידות ש"אסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר"[19], וינקוט לגביה בכלל "מאד מאד הוי שפל רוח"[20]. הסיבה הפשוטה לכך היא כמובן שהיהדות נושאת עיניה אל הקב"ה, אל מולו כולנו שפלים. אולם מעבר לכך דומה שיש כאן זיהוי כי מידת הדין בענין זה תוביל למוסר חסר רחמים, המתנשא מעל בריות חלשות יותר.

החוסן המוסרי המתוקן של עם ישראל הוא שעמד לנו מול האתיקה היוונית החיצונית, והעניק לנו את הגבורה בזכותה "מסרת גיבורים [כלומר, המגבירים את עצמם] ביד חלשים [המחלישים וממעטים את עצמם]".

| נר רביעי: פאר (ספירת התפארת)

הנר הרביעי שייך לספירת התפארת, ומקביל ללשון פאר, שורש המלה תפארת.

כאמור לעיל, ספירת התפארת מהווה שילוב מאוזן בין ספירות החסד והגבורה הקודמות לה. כך למשל, בעוד ספירת החסד מזוהה עם יסוד המים היורדים מטה, וספירת הגבורה עם יסוד האש העולה מעלה, התפארת מזוהה עם יסוד הרוח שיש בו גם עליה וגם ירידה. משום כך, מוסבר בקבלה כי המלה "פאר" מבטאת יופי הרמוני –מזיגה נכונה ומסברת את החושים של צבעים, צלילים וכדומה. מאז שנהיה נהוג בעם ישראל להשתמש בכלי החנוכיה (מדובר במנהג מאוחר יחסית, שכן מצד המצוה עצמה יש רק להדליק נרות) דבר זה משתקף בכך שבליל הדלקת הנר הרביעי משתרר איזון סימטרי בין קנים בהם דולקים נרות לקנים ריקים – מזיגה הרמונית של אור וחושך.

הקשר בין בחינת הפאר לחנוכה טמון בכך שמשפחת חשמונאי היו כהנים, המייצגים את הכלילה ההרמונית של כל השבטים והתכונות של עם ישראל, כמשתקף בכך שמחנה הלויה והכהונה שכן באמצע כל המחנות, וכן בי"ב אבני החושן המתנוססות על לוח לבו של הכהן הגדול והמייצגים את י"ב שבטי ישראל. בחסידות מובא בשם האריז"ל, ששמונת הנרות אף רומזים לשמונת בגדי הכהן הגדול, עליהם נאמר, "לכבוד ולתפארת"[21]. בנוסף, הכהן נקרא בו-זמנית "שלוחה דרחמנא" (שליח הרחמן, כלומר ה'), ו"שלוחא דידן" (השליח שלנו, עם ישראל). בכך מאחד בתוכו הכהן הן את תנועת הורדת השפע מלמעלה למטה (המתבטאת בברכת הכהנים), והן את העלאת תפילתם של ישראל מלמטה למעלה (המתבטאת בהעלאת הנרות), כמו ספירת התפארת.

בתרבות יוון נוכחת בחינת הפאר ביופי המתמטי השזור בתוך כל מפעליה – מאדריכלות, מוזיקה ופיסול ועד מדע ורפואה. יסוד האסתטיקה המתמטית של היוונים הוא בתגלית כי ישנם יחסים מספריים הרמוניים הניתנים לביטוי בשלל אופנים. היחס החשוב והמפורסם ביותר שהיוונים גילו, החוזר על עצמו אינספור פעמים ביצירות האמנות שלהם, הוא חתך הזהב (אותו הם ייצגו באות היוונית φ הנהגת פִי (ואף נושאת צורה ספירלית הדומה לאות פ). ההוגה היווני הראשון והבולט ביותר לו מיוחסת תגלית זו הוא פיתגורס. פיתגורס גילה כי ישנם יחסים מספריים קבועים בין צלילים הרמוניים, והדבר הובילו לראות ביקום כולו כיצירה מוזיקלית ענקית המבטאת יחסים מתמטיים מושלמים. הוא אף טבע את המונח "קוסמוס" שפירושו סדר. בקרב הפיתגוראים הגיעה ההערצה למתמטיקה לכדי פולחן של ממש – הם סגדו למספרים והיו מתפללים אליהם ונשבעים בשמם.

חשיבות ההרמוניה לתרבות יוון ניכרת במיוחד בכל הקשור למספר ארבע. לפי המדע היווני העולם בנוי מארבעה יסודות, גוף האדם בנוי מארבעה נוזלים או "מרות" בעברית (המייצגות תכונות נפשיות כמו המפורסמת שבהן, ה"מרה השחורה"), ישנן ארבע תכונות פיזיקליות יסודיות, ארבעה צבעים יסודיים, ועוד. קיומו המתוקן של העולם, החברה והאדם נעוץ בהרמוניה בין יסודות אלו, ולהפך – דיסהרמוניה בהם מהווה פגם. אף עבור הפיתגוראים הסמל המקודש ביותר היה ציור ה"משולש" של 4, קרי משולש שוה-צלעות הבנוי מארבע שורות של נקודות – נקודה, שתי נקודות, שלוש נקודות וארבע נקודות, סך הכל עשר נקודות. סמל זה מגלם את הזיקה בין המספר 4 למספר 10, בסיס החשבון העשרוני אותו זיהו כנעלה ביותר. מכל סיבות אלו הולם היופי המתמטי את הנר הרביעי דוקא.

תיקון היופי המתמטי היווני טמון בחקירת הממד המספרי של התורה. לפי הקבלה, כל הרביעיות השונות בעולם משתלשלות למשל מארבע אותיותיו של שם הוי'ה, המכונה בין השאר "שם בן ד'". משולש 4 הוא גם הבסיס לעשר הספירות לפי ספר הזהר, הנחלקות באופן טבעי ל-1 (כתר), 2 (חכמה ובינה, מושכל), 3 (חסד-גבורה-תפארת, מורגש) ו-4 (נצח-הוד-יסוד-מלכות, מוטבע), או בלשון הזהר "שיר פשוט", "שיר כפול", "שיר משולש" ו"שיר מרובע" (מושגים המחברים את החשבון והנגינה היקרים לפיתגורס עם התורה). חקר הממד המספר מתאפשר בעיקר דרך תרגום אותיות התורה למספרים, קרי גימטריא. כפי שאנו מראים במקומות רבים (בעיקר בספר עיניך ברכות חשבון), בתוך התורה מסתתרים שלל מבנים הרמוניים מופלאים הניתנים לגילוי אך ורק דרך העיון החשבוני, ובפרט דרך הגאומטריה (שורש המלה גימטריא, ושמבין ענפי החשבון מקבילה לספירת התפארת). למרבה הענין, הגימטריא של המלה גימטריא עצמה עולה כמלה ארבע, רמז לכך שדרך הגימטריא ניתן לתקן קדושת המספר 4 ביוון.

ההבדל העיקרי בין המתמטיקה היוונית לזו התורנית נעוץ בכך שבתורה קיימת זיקה הדוקה בין המתמטיקה לבין תוכן מילולי – פסוקי התורה, הלכותיה וסיפוריה. זיקה זו מאפשרת ליופי החשבוני לרדת מתחום העיון המופשט אל מישור של תכנים קונקרטיים ומעשיים. בעוד מספרים מבטאים תנועת עליה אל המופשט, אותיות ומלים מבטאות ירידה אל המוחשי. ספירת התפארת דקדושה משלבת ביניהן, ובכך יוצרת "כליל תפארת"[22] – הרמוניית-על השוזרת יחדיו את החשבון עם הלשון.

| נר חמישי: נוי (ספירת הנצח)

הנר החמישי שייך לספירת הנצח, כנגד לשון נוי. המלים נצח ונוי מהוות צמד, כבפיוט "האדרת והאמונה"[23]: "הנוי והנצח לחי עולמים".

כאמור לעיל, כאשר משתמשים בחנוכיה אזי בנר הרביעי שורר האיזון; בהמשך לכך הרי שהחל בנר החמישי יש יותר אור מחושך. דבר זה מסמל את נקודת היפוך היוצרות בעימות עם יוון, או במונחי החסידות, את המעבר מ"אתכפיא" ביחס אליה (דחיית החושך שבה), ל"אתהפכא" ביחס אליה (הפיכת החושך שבה לאור). דבר זה מתבטא בכך שהמלה נוי היא היפוך האותיות של יון. רק כשנשברת קליפת יוון ומתהפכת לגמרי מופיע הנוי שבה בו היא קשורה ומסייעת לחכמת ישראל.

המלה נוי נגזרת מהשורש נ-ו-ה, שפירושו משכן, כבביטוי "נוה צאן". המשכן העיקרי בתורה הוא כמובן בית המקדש וההר עליו הוא שוכן, ולכך מתייחסת ההופעה הראשונה של שם העצם "נוה" בתורה: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ"[24]. מסיבה זו מתרגם אונקלוס את הביטוי "זה א-לי ואנוהו"[25], ההופעה הראשונה של הפועל נ-ו-ה, מספר פסוקים קודם לכן) כ"ואבני ליה מקדש"[26]. היפוך יון לכדי נוי הוא איפוא התחלת מימוש היעוד של "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" – השכנת הנוי של יון במשכן היהודי.

בתרבות יוון, הנוי הוא יפי המקדשים היווניים, והארכיטקטורה היוונית בכלל, שאף סללה את הדרך לבניה הרומאית המקיפה ששינתה את פני האימפריה הרומית כולה. "נוי" המקדשים של היוונים משתלשל ישירות מ"פאר" ההרמוניות המתמטיות שהם גילו, אותן שיבצו באופנים רבים ביחסים הפנימיים המובנים למידות הבניינים. תיקון יופי הוא כמובן כמובן בחזון בית המקדש, "נוה קדשך", שיעשה שימוש בנוי הארכיטקטוני לצורך עבודת ה' המתוקנת.

בנוסף, מכיוון שספירת הנצח קשורה מאד בלחימה, תחרותיות ונצחון (ספירות הנצח וההוד הן כנגד שתי הרגליים בגוף האדם, כאשר הנצח מגלמת את רגל ימין הכובשת), עלינו להוסיף לבחינת הנוי בתרבות יוון את יפי הספורט וכן יפי אמנות הלחימה. ביוון יוסדו כידוע המשחקים האולימפיים וכן ריצת המרתון, המרכזיים בתרבות המערבית עד היום. שני אלו נוגעים במישרין בגוף היווני, אותו זיהינו עם ספירת החסד שהנצח היא ענף והמשך שלה. הם נוגעים במיוחד לחברת ספרטה (לשון ספורט) שהיתה לוחמנית באופיה, המהווה פן חשוב מתרבות יוון הכללית.

במאמר מוסגר ראוי להתעמק מעט בנושא היפוך המלה יון לכדי נוי:

המלה "יון" פירושה טיט ("מִטִּיט הַיָּוֵן"[27]), ומופיעה בתנ"ך בהקשר של טביעה: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד"[28]. תנועת הטביעה ניכרת בצורת אותיות המלה יון, המבטאות שקיעה מטה מנקודה, לקו קצר, לקו ארוך היורד אל מתחת לשורה. למעשה, ניתן לראות את שלוש האותיות כמבטאות חכמה, מידות ומעשה בלתי מתוקנים, לפי הסדר: י היא נקודת חכמה של יוון, אותה הם חווים כנקודת הראשית שלהם המונחת כבר בידיהם בתור בני אדם; מתוך חכמתם הם מפתחים 'קו' שלם של הנהגה הממשיכה את החכמה לתוך מידות הנפש, האות ו; הנו"ן הסופית, ן, מובילה את המידות גם לידי מעשה רע, המשתלשל ויורד לעמקי הקליפות, או לחילופין, לידי מדע המציג את הטבע כחזות הכל (מדע הטובע בטבע), והדוגל בחוק האנטרופיה לפיו הכל נועד למות, הפך הרעיון ספירת הנצח דקדושה שלנשמה יש חיים נצחיים.

אצל עם ישראל העבודה היא הפוכה לגמרי, ומגולמת במלה נוי: ישראל מתחילים ב-נ של המעשה ומשם מטפסים מעלה, בסוד "נעשה ונשמע"[29], והקדמת "ועשו לי מקדש" ל"ושכנתי בתוכם"[30]. הפעם, בהיות הנו"ן בתחילת המלה היא נ כפופה המיושבת על קרקע המציאות. "נעשה ונשמע" הוא הרז שעליו שואל הקב"ה: "מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשים בו"[31]. זהו רז ההבנה שנקודת החכמה אינה שלנו, ולא מתוך עצמנו נבוא אליה, אלא האי נשגבת מבינתנו וניתנת להשגה רק מתוך ביטול והקשבה כלפי מעלה. לכן אצלנו ה-י היא בסוף המלה, בתורת יעד אליו אנו חותרים. בין נ המעשה ל-י החכמה משתרע סולם עבודת ה' באמצעות תיקון המידות – האות ו, שהפעם מסמלת טיפוס מעלה במקום שקיעה מטה. לאחר היפוך ראשוני זה ניתן לשוב ולתקן את המלה יון עצמה, הפעם באופן המתחיל בחכמה האלוקית ואז יורד מטה לגלות את האלוקות, באמונה פשוטה, אף בשאול תחתיות – "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ".

| נר ששי: הוד (ספירת ההוד)

הנר הששי שייך לספירת ההוד, ולשון היופי שכנגדו היא כשם ספירתו – הוד.

הוד הוא היופי הנסוך על האדם שיודע להודות, בכל מובני המלה: מלשון הודאה במופלא ממנו, מלשון הודיה על כל הטוב שנגמל לו, ומלשון וידוי כל הדברים שעל לבו. היכולת להודות בכל אחד ממובנים אלו נובעת מתכונת התמימות בנפש. מי שיודע לקיים את "תמים תהיה עם ה' אלהיך" לראות בכל מאורעותיו כמגיעים מלמעלה, מסוגל להודות ולהתוודות. השער של הוד, ה-ד, הוא גם שער המלה יהודי. מוסבר בגמרא ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"[32], וההסבר הפשוט הוא שכפירה בעבודה-זרה פירושה הודאה במציאות ה'. ואפשר לומר שהיופי העיקרי המאפיין את היהודים הוא אמונתם התמימה ויכולתם להחזיר כל דבר (כמו הד, אף הוא לשון הוד) לקדוש-ברוך-הוא.

הקשר בין הוד לחנוכה הוא בכך שבחנוכה אנו נקראים "להודות ולהלל לשמך הגדול על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך"[33]. אכן, תכלית כוונת המצוה של הדלקת הנרות ופרסום הנס היא להביאנו להודות ולהלל בפינו לקדוש-ברוך-הוא.

מבואר בחסידות שמבין שני הלשונות "הלל" ו"הודיה", ההודיה גבוהה יותר. הלל – לשון אור, כמו "יהל אור" – הוא אור נגלה, שכאשר רואים אותו – מהללים. אך כשהאור הוא עצום ומקיף כל כך עד שהוא נוגע לעצם הנשמה, אין אפשרות להלל. מהות האור נעלית מגדר תפיסה מוחשית, ולכן גם אם הנשמה מכירה בו מתוך תוכה, אין היא יודעת לומר מה היא מרגישה, וממילא אינה יכולה לשיר עליו שירי הלל. לגביו לא נותר לה אלא להודות. ההוד הוא בקיומו של הנשגב ממך, המתגלה רק מעליך[34].

בתרבות יוון ההוד הוא יפי האלילות היוונית – המיתולוגיה ופסלי האלים (המוצבים בתוך המקדשים, כנגד הנצח לעיל, 'בן-זוגה' של ספירת ההוד). כנגד מושא האמונה היהודי, ריבון העולם הבלתי-נתפס שברא את האדם בצלמו, ניצבים באופן של "זה לעומת זה" אלילי המיתולוגיה היוונית אותם ברא האדם בצלמו-הוא. האמונה באלים אלו מהווה ניוון של כח ההודיה בנשגב, בבחינת "הודי נהפך עלי למשחית"[35], שכן מלבד היותם בני אלמוות ובעלי שליטה (מוגבלת) בכחות הטבע, אין אלילי המיתולוגיה נשגבים כלל, אלא הם אנושיים בתכלית, ומונעים בידי תאוות, יצרים ודחפים אנוכיים.

תיקון האלילות היוונית נעשה בשלבים באופן של הכנעה, הבדלה והמתקה כפי שלימדנו מורנו הבעל-שם-טוב. שלב ההכנעה הוא ניפוץ האלילים, כפי שעשה "ראש כל המאמינים" אברהם אבינו לפסלי אביו בהיותו ילד. שלב ההבדלה הוא בהפשטת האלילות – כולל בחינות של האנשת האלוקות – מלבושיהם החיצוניים והפניית כח ההודיה אל הקדוש-ברוך-הוא בלבד, החל מהאמירה מדי בוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה וגו'", המנערת אותנו מסרעפי חלומות הלילה הבאים מהתת-מודע שלנו (שורש המיתולוגיה, כנידון בכתבי הוגי הפסיכולוגיה הבולטים). שלב ההמתקה הוא בהכרה כי ה' אכן מתלבש בכחות רוחניים הפועלים בעולם, כוכבים ומזלות וכו', הלא הם "צבאות" השמים והארץ המוזכרים לראשונה בסיפור בריאת העולם – "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם"[36] – ובהמשך פעמים רבות במטבע "צבא השמים" (ללמדנו שעיקר הצבאות האלו הם שמיימיים ולא ארציים, כמרבית אלי המיתולוגיה היוונית). שגיאת העבודה הזרה אינה עצם האמונה בקיומם אלא הסגידה להם, המייחסת להם עצמאות. אליבא דאמת כחות אלו הינם חלק מהאלוקות, הבטלים אליה "כגרזן ביד החוצב בו", כניכר בכך שאחד משמותיו של הקדוש-ברוך-הוא הינו "צבאות"[37].

כאשר צועדים במסלול תיקון זה, יכול יפי מגוון כחות הטבע והנפש להתנשל מלבושו המגושם בדמות סיפורי המיתולוגיה, ולשוב לשורשו כביטוי להודה של האלוקות – "סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים"[38], לכל הדימויים הנפולים של האלוקות.

| נר שביעי: הדר (ספירת היסוד)

הנר השביעי שייך לספירת היסוד, ומקביל ללשון הדר.

הקשר בין הדר לספירת היסוד ניכר בכך שהמלה הדר מרכזית בברכת יעקב ליוסף, המזוהה בקבלה עם ספירת היסוד: "בכור שורו הדר לו"[39]. יוסף הוא האבטיפוס של ה"צדיק יסוד עולם" לפי הקבלה, שמצד אחד מסוגל לרדת למצרים, "ערוות הארץ", אך מצד שני נטוע בשורשו בשמים ולכן נותר טהור. בנוסף, מגלמת ספירת היסוד את אבר הברית בגוף האדם, ויוסף מגלם את שלמות "שמירת הברית" – כח ההתאפקות והגבורה המינית – כניכר בעמידתו בפיתוייה של אשת פוטיפר.

קשר נוסף טמון ב"הדר" הראשון המוזכר בתורה. הדר הוא שמו של המלך השמיני מבין המלכים הקדמונים "אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"[40] , המהווים בסיס לרעיון מרכזי בקבלה. לפי הקבלה, שבעת המלכים הראשונים מרמזים לספירות עולם התהו שנשבר וחרב בגלל מצב של אורות מרובים וכלים מועטים וצרים (כמשתמע מכך שעל כל אחד מהם כתוב בתמציתיות "וימלך... וימת"). המלך היחידי היוצא מכלל זה הוא הדר (עליו לא כתוב שהוא מת), שלפיכך מייצג הדר את ראשית עולם התיקון, המאופיין באורות מועטים בכלים מרובים ורחבים בזכותם אין הוא נשבר. הסיבה המובאת להצלחתו של הדר נעוצה בהבדל הנוסף השורר בינו לבין שבעת קודמיו: הוא הראשון במלכים שנאמר עליו שהיה נשוי, כלומר שחי חיים מתוקנים של ברית שלמה. דבר זה סיפק כלי לאורו והעמיד את מלכותו.

המשותף ליוסף ולהדר היה השתלמותם בתיקון הברית הזוגית. מדברים אלו אנו למדים שבחינת היופי המגולמת במלה הדר היא יפי ברית הקדש בין האיש והאשה, היופי הצנוע המוקרן מזיווג מתוקן של בעל ואשה.

הקשר בין המלה "הדר" לחנוכה נעוץ בביטוי ההלכתי הייחודי לחנוכה "מהדרין מן המהדרין". לפי ההלכה, מצוות נר חנוכה היא בהדלקת נר יחיד כל לילה; קיומה באופן של "מהדרין" הוא כאשר כל אחד מבני הבית מדליק נר כל לילה; וקיומה באופן של "מהדרין מן המהדרין" הוא (לשיטת בית הלל לפיה אנו נוהגים) הוא להדליק כל יום נרות באופן של "מוסיף והולך" כמניין ימי חנוכה. חג חנוכה מתייחד בכך שבמהלכו כל אדם מישראל מקיים את מצוותו באופן של מהדרין מן המהדרין. באותו אופן, אף יפי ברית הקדש הולך וגובר מיום ליום ככל שאהבתם של בני הזוג גדלה ומתעצמת.

ביחס לתרבות יוון, ההדר הוא יחסי האישות היווניים. בהמשך ישיר לספירה הקודמת, מאורח חייהם מלא הניאוף של אלילי המיתולוגיה היוונית השתלשלה לתרבות יוון תרבות של פריצות מינית וחוסר קדושה בשמירת ברית הנישואין. דבר זה מתבטא כמובן בחוסר ההערכה המוחלט לצניעות הלבוש, המתבטא בפסלי וציורי העירום, כמו גם במנהגם לקיים את משחקי הספורט בעירום. תיקון יופי זה הוא בערך הצניעות ושמירת הברית, שדוקא בכך שמכסה את הגוף והזיווג מעיני הציבור, נוסכת עליהם יופי פנימי עמוק יותר, הגלוי לעיני השכל והלב.

| נר שמיני: חן (ספירת המלכות)

הנר השמיני שייך לספירת המלכות, האחרונה מבין הספירות, והוא כנגד לשון חן.

המלה חן מייצגת יופי סימטרי. דבר זה ניכר מהופעתה הראשונה של המלה חן בתורה, "ונח מצא חן בעיני ה'". מעבר לסימטריה בין המלים נח וחן, דימוי מציאת החן בעין רומזת לבת-עין – האישון בתוכו משתקפת הבבואה הסימטרית של הזולת. דבר זה משתקף בנרות חנוכה בכך שהמספר 8 הוא הסימטרי ביותר מבין כל מספרי הנרות עד כה – 8 הינו ריבוע כפול של 2 – וכן שלפי מנהג החנוכיה בהדלקת הנר השמיני שורר בחנוכיה סימטריה.

בנוסף, מייצגת המלה חן יופי של שפלות רוח – תכונתה הפנימית של ספירת המלכות. מושג המלכות המתוקנת ביהדות נושא שתי תכונות הופכיות: התנשאות כלפי חוץ, כמומחש בביטוי "ה' מלך גאות לבש", ושפלות-רוח כלפי פנים, כפי שמבטא דוד המלך באמרו "והייתי שפל בעיני" – גאות ושפל (שתי מלים בעלות גימטריא זהה, הרומזת כי הם מהווים צמד משלים). והנה, המושג "שפלות" מקושר למושג "חן" באמצעות מטבע לשון ייחודי המוזכר בתנ"ך פעמיים בלבד: "ושפל רוח יתמך כבוד"[41] ו"אשת חן תתמך כבוד"[42]. צמד פסוקים זה מצביע על זיקה מובהקת בין שפל הרוח לאשת החן, מלמדנו בכך שדוקא האדם שפל הרוח נושא חן בעיני רואיו.

הנר השמיני מגלה את לב הגילוי של חנוכה, שכל ענינו של נס פך השמן היה רק "להראות חיבתן של ישראל". לגלות עד כמה נושאת כנסת ישראל – מקום גילוי שכינה ומלכות השמים – חן בעיני ה', עד שהוא עושה עבורה נס – המצאת פך השמן הטהור – שאין בו שום צורך גשמי של הצלת הגוף (בניגוד לפורים, בו עם ישראל עמד בסכנת השמדה פיזית), ואפילו לא צורך הלכתי (שכן בדיעבד אפשר להדליק בשמן טמא). מציאת החן הזו היא בזכות היותנו "אשת חן" חדורת שפלות: "לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים", ופירש רש"י, "הממעטין עצמכם".

בתרבות יוון מבטא החן את היופי המדיני של יוון, כפי שהאיר במיוחד בעיר-המדינה אתונה, ומכיוון אחר, כפי ששורטט בחיבורו הפילוסופי המרכזי של אפלטון, "המדינה". לפי היוונים, תכלית כל הפילוסופיה, המדע, הספורט והאמנות הוא בהקמת מדינה למופת. תכלית המדינה היא שכולם יחיו בשלום זה עם זה – ימצאו חן אחד בעיני השני. אפלטון חזה מדינה מושלמת שמעמדותיה משקפות את רבדי נפש האדם, ובראשה, כמעין כתר על דמות האדם, ניצבת האישיות השלמה ביותר, שלדידו צריכה להיות "המלך-הפילוסוף". בהקשר זה, הרי שחלק מה"חן" המדיני הוא גם ה'כריזמה' של מנהיגה, המלך.

תיקון היופי המדיני של יוון הוא בציור של המלך היהודי הרצוי – משיח בן-דוד. בעוד לפי אפלטון המלך המתוקן הוא פילוסוף, איש שכל, לשיטת היהדות תכונתו המרכזית צריכה להיות דוקא שפלות הרוח, או ליתר דיוק השילוב הנ"ל בין שפלות פנימית לגאות חיצונית. תכונת השפלות של ספירת המלכות, הספירה התחתונה ביותר, בונה את הכלי לקבל את האור הנשגב של הכתר, הספירה העליונה ביותר, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". אור הכתר הוא אור על-שכלי, הנעלה מהשגת הפילוסופיה.

דמות המלך היהודי מהווה את שלמות התיקון של תרבות יוון והיופי היווני בכלל, בכך שמתקנת את תכונתה העיקרית של יוון, המעכירה את כל בחינות היופי שבה – תכונת הגאווה ועזות הפנים. השילוב המיוחד בין גאות ושפלות אינו ממיר את הגאווה בהופכה, שבכך אין שום תיקון, אלא מציג גרסא חיובית שלה, בה היא הופכת ללבוש גרידא לרגש השפלות הנושא עיניו מעלה אל ה'. באותו אופן, איננו מעוניינים לדחות את היופי היווני, אף לא לאמץ אותו כמות שהוא, אלא להצמיח גרסאות מופנמות ומעודנות שלו בתוך כתלי חיי הקדושה – להשכין את יפיותו של יפת באהלי שם.

[1] בראשית רבה ב, ד.

^[2] בראשית ט, כז.

[3] מגילה ט, ב.

^[4] שוחר טוב פא.

[5] בראשית מט, כא.

[6] סוטה יג, א.

[7] מגילה ט, א-ב.

[8] בראשית יב, יד.

^[9] סוכה מה, א.

[10] תענית ז, א-ב.

[11] בבא מציעא פד, א.

[12] עבודה זרה כ, א.

[13] משלי לא, ל.

^[14] שם כו, ז.

[15] בראשית א, ד.

[16] חגיגה יב, א.

^[17] ראה זח"א ג, א.

^[18] תהלים קלג, ב.

[19] משנה תורה, הלכות דעות ב, ג.

[20] משנה אבות ד, ד.

^[21] שמות כח, ב.

[22] סידור התפילה, תפילת שחרית לשבת.

^[23] פסוקי דזמרה של שבת (וראה באוצר המדרשים [איזנשטיין] עמ' קז).

[24] שמות טו, יג.

[25] שמות טו, ב.

^[26] שמות טו, ב.

[27] תהלים מ, ג.

^[28]. תהלים סט, ג.

^[29] שם כד, ז.

^[30] שמות כה, ח.

^[31] שבת פח, א.

[32] מגילה יג, א.

^[33] נוסח "הנרות הללו".

^[34] כלשון הפסוק: "הודו על ארץ ושמים" (תהלים קמח, יג).

[35] דניאל י, ח.

[36] בראשית ב, א.

[37] שמואל א א, ג.

[38] תהלים קמה, יד.

^[39] דברים לג, יז.

[40] בראשית לו, לא.

[41] משלי כט, כג.