מרן ר' יוסף קארו זצוק"ל, בהיותו בחו"ל, עשה תיקון ליל שבועות כמו שכתוב בזוהר, וקראו בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, "ואחר כך למדנו על דרך האמת". ביחד אתו למדו כמה חברים וביניהם רבי שלמה הלוי אלקבץ, בעל הפיוט "לכה דודי", ובמאמר קצר הוא מתאר כי בעת שהחלו ללמוד התגלתה אליהם השכינה ודיברה עמהם, ובסוף ציוותה עליהם לעלות לארץ ישראל. וכך אמרה:

"שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים ידידי אוהבי, שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם! אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא אשר שמתם על נפשותיכם לעטרני בלילה הזה. אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה".

חכמינו אומרים כי בכל תיקון ליל שבועות אנחנו מתאמצים להחזיר את הכתרים שקיבלנו במעמד הר סיני ואיבדנו אותם בחטא העגל. איבוד הכתרים הוא איבוד המלכות שהייתה לנו לטובת מלכות הרשעה של רומא. וכאשר איבדנו את המלכות והשתעבדנו למלכות הרשעה - הרי השכינה בגלותא. וכך אומרת השכינה לרבי יוסף קארו ולתלמידיו: "ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בליבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר".

השכינה אומרת להם: אפשר להחזיר את המלכות לשכינה. אפשר להחזיר את המלכות לכנסת ישראל. אין שום הכרח שהשפחה הנחרפת תשלוט על העולם ועל ישראל. אין שום חובה שיהיה חילול השם מסוף העולם ועד סופו, אפשר להוציא את עם ישראל מהגלות, אפשר להפסיק את שיעבוד המלכויות. אפשר להחזיר את מלכות בית דוד. אפשר להחזיר את הכתרים.

הדרך להשיב את הכתרים הללו עוברת דרך תיקון ליל שבועות, אחרי שספרנו שבעה שבועות והגענו ליום המ"ט שהוא מלכות שבמלכות. נאמר לנו לפני קבלת התורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). כל אחד מעם ישראל קיבל שני כתרים, כתרי מלכות.

לכן אומרת השכינה לרבי יוסף קארו ולכל הלומדים שם להתחזק בלימוד ליל שבועות כי הוא מחזיר את הכתרים לכנסת ישראל. הוא המעלה את השכינה: "לכן חיזקו ואימצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד כי 'חוט של חסד משוך עליכם'. ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עימדו בני וידידי על רגלכם והעלוני ואמרו בקול רם כיום הכיפורים: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'". וכשהם מעלים את השכינה גם הם מתעלים: "התחזקו ידידי והתאמצו אוהבי. שימחו ועילצו ודעו כי אתם בני עליה. זכיתם להיות מהיכלא דמלכא". גם התורה שלהם מתעלה: "כל תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, והמלאכים שתקו, ושרפים דממו, וחיות עמדו, וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם".

העילוי הזה נעשה על-ידי פחות מעשרה אנשים שלמדו באותו לילה. והוא לא מספיק בשביל להגיע למלכות שהשכינה ראויה לה. על כן אומרת השכינה ללומדים שם, כי התחזקות של יותר אנשים, של כלל ישראל, היא בוודאי מועילה הרבה יותר. "ואם הייתם עשרה, הייתי מתעלה יותר ויותר. אבל עם כל זאת נתעליתי, ואשריכם ואשרי יולדתכם, ידידי, אשר נדדתם שינה מעיניכם ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל".

כל פועליהם של מרן רבי יוסף קארו וחבריו הצדיקים היה להעלות את כל כלל ישראל ולא רק את עצמם. הם מרוממים את כלל עם ישראל דרך ה"שולחן ערוך" ודרך הספרים של רבי שלמה הלוי אלקבץ, ואפילו דרך השירים והפיוטים. הכול כדי לעורר את הכלל שיצטרפו אליהם בפעולות שמעלות את השכינה מעפרא. לכן כתב ה"שולחן ערוך" בסימן הראשון באורח חיים כי "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". בדיוק כמו הגמרא (ברכות ג ע"א), שפתחה את כל הגמרא כולה בדיבור על צער גלות השכינה: "אָמַר רַב יִצְחָק בָּר שׁמוּאֵל מִשּׁמֵיהּ דּרַב: שָׁלשׁ מִשְׁמָרוֹת הַוֵי הַלָּיְלָה, ועַל כּל מִשְׁמַר וּמִשְׁמַר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ושׁוֹאֵג כַּאֲרִי ואוֹמֵר: אוֹי לַבָּנִים שֶׁבָּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי ושָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי והִגְלֵיתִם לבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם".

אחרי ההתגלות הזאת, אחרי שנאמר לו במפורש כמה פעמים שהוא חייב לעלות לארץ ישראל, עולה רבי יוסף קארו לארץ, להתחיל להקים את מלכות ישראל. אומנם הם עולים מעט אנשים, אבל השכינה אומרת להם לא לחשוש: "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט". תעלו כי אני עמכם. השכינה עולה ביחד אתם לארץ ישראל, שנאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ". ואמרו חכמינו "והשיב" לא נאמר אלא "ושב". מלמד ששכינה עולה עמהם. ובאמת אחריהם עולים עוד ועוד יהודים במשך הדורות, עד שהיום כמעט חצי מהעם כבר נמצא פה. ומלכות ישראל הולכת וחוזרת למקומה הראוי לה.

עליית השכינה נמשלת גם בהחזרת כתרי המלכות שאבדו לכלל ישראל: "שלשה כתרים הם, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות". וכיוון שכנסת ישראל נמשלה לכלה, המשילו הנביאים את המדרגות שבהם השכינה עולה למדרגת המלכות והכתר בלבושי מלכות שהיא לובשת בזה אחר זה. עשרים וארבעה בגדי מלכות שמגיעים אחרי ניקוי טומאת הגלות.

וכך בספר יחזקאל מתאר את עליית ישראל ממצרים. בתחילה כתוב: "וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ", אחר כך בא תיאור הניקיון מטומאות מצרים: "וָאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵֽעָלָ֑יִךְ וָאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן". אחרי כל זה מתחילים כ"ד הלבושים: "וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי: וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ: וָאֶתֵּ֥ן נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַעֲגִילִ֖ים עַל־אָזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ". השיא הוא כמובן כתר המלכות: "וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ שֵׁ֤שׁ וָמֶ֙שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה, סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אכלתי אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה" (יחזקאל טז, ו-יד).

כך יכירו כל יושבי תבל כי ישראל הם בני מלכים. על כך אומר רבי שלמה הלוי אלקבץ בפיוט "לכה דודי": "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי. עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ". רמז לכ"ד קישוטי כלה שהנביאים יחזקאל וישעיהו מזכירים אותם כבגדי הכלה שצריכה ללבוש בעת מלכותה.

בתיקון ליל שבועות אנחנו לומדים את תחילתם וסופם של כ"ד הספרים, ובלימודם אנו כביכול מביאים את התכשיטים לכלה. כך נאמר על הלוחות הראשונים: "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים". המילה "כַלֹּתוֹ" כתובה בכתיב חסר כמו "כלה" – "מה כלה מתקשטת בעשרים וארבע קשוטין הן האמורים בספר ישעיה, אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבע ספרים" (רש"י שמות לא יח, מדרש תנחומא כי תשא פרק טז). בזוהר וב"שער הכוונות" (ומובא בכף החיים תצ"ד ס"ק ז') מובא כי הלימוד של ליל שבועות כולל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך ונועד להכין את תכשיטי הכלה, כנסת ישראל: "בגין דאלין אינון תיקון דילה ותכשיטהא".

לימוד כ"ד הספרים הללו בבת אחת מזכיר לנו את השליחות של עם ישראל מתחילת יסודו עד יציאתו לגלות. כשרואים את כל התורה מתחילתה ועד סופה, מבינים מאין באנו ומה תפקידנו. מבינים איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו צריכים לחתור להגיע.

אם לא לומדים את כ"ד הספרים הללו, אפשר לשקוע במוחין דקטנות ולהסתפק בתורה של חוץ לארץ, שבה השכינא מושפלת עד עפר. אפשר להיאחז במחשבת המרגלים, שלא רוצים לעלות לארץ ישראל ומסתפקים בתורה שלמדו במדבר. אפשר לשכוח את התפקיד של עם ישראל. אפשר לשכוח את הייעוד שנאמר לאברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אפשר לשכוח את המקדש ואת ירושלים. אפשר להפסיק להאמין כי ינהרו אל ירושלים כל הגויים ממזרח שמש עד מבואו.

אחרי שקוראים את כ"ד הספרים, מבינים שאי-אפשר להמשיך את החיים של עם ישראל בגלות. אי-אפשר להמשיך את החיים בלי לעלות לארץ ולהקים "מקדש מלך עיר מלוכה". אם קוראים את כ"ד הספרים יודעים שתפקידנו בעולם לקדש שם שמים ברבים.

קלקול הגלות הוא לא רק בעיה של עם ישראל, הוא חסרון בגילוי ה'. ממש חילול השם. כך אומרים הנביאים: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל פרק לו כ). האומות שואלות: "איה אלוהיהם? האם אין לו יכולת למלא את הבטחתו ולגאול את ישראל? האם אלוקים חלש, או שמא הוא ישן? ואולי הוא כלל לא קיים?

כל חילול השם הנורא הזה, משול לשכינה שנמצאת בעמק הבכא: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה. רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה". הגלות ממשילה את השכינה למלכה הפוכה, במקום לשבת על כיסא המלכות היא מתגוללת בעפר בביזיון, והשפחה יושבת על כיסא המלכה.

על כן אומר רבי שלמה הלוי אלקבץ: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי. עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ". הוא אומר לה להתעורר, כי בהתעוררותה ובכבודה מתגלה גם כבוד ה': "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי. כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי. עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי. כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה".

ידועה הגמרא (שבת פח) שאומרת כי קיבלנו כתרים ואיבדנו אותם: "דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע', בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד 'נַעֲשֶׂה", וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'נִשְׁמַע'. וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) 'וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב'".

חייבים לזכור כי הכתרים הללו לא אבדו לגמרי. הם לא הוחזרו לשמים. כי "מִן שְׁמַיָא מֵיהָב יְהַבֵי, מִשְׁקָל לָא שָׁקְלֵי". מן השמים נותנים – ולא לוקחים חזרה. לכן הכתרים הללו נמצאים בפיקדון אצל משה שקיבל אותם וקרן עור פניו. "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה' - שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם - עַל רֹאשָׁם".

משמעות הפיקדון שלהם אצל משה היא שהם רשומים על שמנו. כשאנו מספיק נקיים, אנו יכולים לזכות בהם. אחד מהעתים הללו הוא שבת, שאז אנו זוכים לחזרת תוספת נשמה של שבת לזמן מועט. ולכן שבת נקראת "שבת מלכתא". בשבת אנו מרגישים טוב יותר את התחושה של בני מלכים.

רמז לדבר הוא מסכת שבת בגמרא, שיש בה כ"ד פרקים. ולימודה בשבת מחזיר את כ"ד הקישוטים. זו גם תוספת הנשמה היתרה של שבת. וכפי שנאמר ב"שער הכוונות" (דרושי קבלת שבת דרוש א): "שהם בחינת אותם האורות והעטרות והעדיים שקבלו ישראל בהר סיני ואח"כ נתנצלו ונתפרקו מהם, כמו שאמר הכתוב 'ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב' ומשה נטלם ונשלם בחלקם של ישראל". על זה אומרים בתפילת שחרית של שבת: "ישמח משה במתנת חלקו". שהוא שמח בכתרים שלו ולא בכתרים שלנו שמופקדים אצלו. "כי חפץ הוא לזכות את הרבים".

עשרים וארבעה התכשיטים של כלה רמוזים גם אצל רבי עקיבא, וחז"ל מוצאים שהרמזים הללו מופיעים בכמה וכמה אופנים. בתחילה אנו לומדים כי רבי עקיבא למד 12 שנה ועוד 12 שנה. אחר כך חז"ל מספרים שרבי עקיבא לימד 24 אלף תלמידים.

24 אלף התלמידים הללו לא השכילו להבין שהם צריכים להיות תכשיטי כנסת ישראל, לא הבינו את המשמעות של זיכוי כל כלל ישראל. כשהם פוגשים את אשת רבי עקיבא, שכל כולה היא זיכוי כלל ישראל, הם דוחים אותה ומזיזים אותה הצִדה, הם מסתכלים רק על הלבוש החיצוני שלה ובזים לה. בא רבי עקיבא ומאיר את עיניהם ואומר: "שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם - שֶׁלָּהּ הוּא!" (כתובות סב ע"א). על כן הם עוברים מן העולם ובמקומם באים חמישה תלמידים אחרים. הם לומדים מרבי עקיבא את הסוד הזה של עשרים וארבעה הכתרים.

חמישה התלמידים הללו מבינים שתפקידם הוא לחזק ולעטר את כנסת ישראל. הם מלמדים תורה את כלל ישראל. חכמינו רומזים על כך בסיפור של רבי שמעון במערה, שם הוא יושב בתחילה 12 שנה ואחר כך עוד 12 חודש.

אחרי היציאה מהמערה יוצא לקראתו רבי פנחס בן יאיר ורואה את גופו של רבי שמעון פצוע וחבול כתוצאה מהשהייה הארוכה במערה: "דְּמְעִיקַרָא - כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי קוּשִׁיָא, הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר תְּרֵיסָר פֵּירוּקֵי. לְסּוֹף - כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר קוּשְׁיָא, הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פֵּירוּקֵי". תרגום: שבתחילה, כשהיה מקשה רבי שמעון בר יוחאי קושיה, היה עונה רבי פנחס בן יאיר 12 תשובות. אחרי שיצא רבי שמעון מהמערה הוא עלה במעלות התורה, ועל כל קושיה שהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר היה מתרץ רבי שמעון בר יוחאי 24 תירוצים.

בשיר "לכה דודי" מלמד אותנו רבי שלמה הלוי אלקבץ כי השכינה מתגלית בעם ישראל. מתגלית בזמן – בשבת. ומתגלית במקום - בירושלים. כמו שיש 24 תירוצים ו-24 שנים ללומדי התורה, כך יש 24 פרקים למסכת שבת. ויש גם לירושלים 24 לבושים.

"תני רבי שמואל עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים וכל פלטיה ופלטיה עשרין וארבעה מבואות וכל מבוי ומבוי עשרין וארבעה שווקים ועל כל שוק ושוק עשרים וארבעה שקקים ועל כל שקק ושקק עשרים וארבעה חצרות ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים וכל חצר וחצר היתה מוציאה עם כפלים כיוצאי מצרים" (רבה איכה פרשה א פסקה ב).

גם לבית המקדש, שנקרא "נויו של עולם", יש 24 מדרגות. חכמינו בגמרא (שבת ל ע"א) מספרים לנו על כך ברמז: "כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּקֵשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבָּע רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר, (שם כּד) 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶך הַכָּבוֹד'. רָהַטוּ בַתְרֵיהּ לְמֵבְלְעֶיהּ. אָמְרוּ, 'מִי (הוא) זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?' אָמַר לְהוּ, 'ה' עִזוּז וְגִבּוֹר'. חָזַר וְאָמַר, 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה'. וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, (דה"ב ו) 'ה' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ', מִיָד נַעֲנָה" (וראה תענית טו ע"א).

על 24 מעלות ירושלים נאמר בנביא (ישעיהו נד): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". ה"כדכד" הזה מרמז על 24 המעלות של ירושלים של מטה, שהן מכוונת כנגד 24 מעלות של ירושלים של מעלה.

מהסיבה הזאת אנו מדגישים את העובדה שלידתו ופטירתו של דוד המלך היו בשבועות. לידת דוד המלך היא יסוד כל השושלת של בית דוד, עד מלך המשיח שנקרא "משיח בן דוד". כל השושלת הזאת התחילה בחג השבועות. אנו מדגישים את העניין הזה גם בקריאת תהילים ביום הזה וגם בקריאת מגילת רות. לכן בכמה מקומות נכתב דוד המלך בכתיב מלא: "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (מלכים א פרק ג, יד. וברוב המקומות בספר דברי הימים). שדויד בגימטרייה הוא 24.