כשהיה צעיר רבי יעקב יצחק – 'היהודי הקדוש' מפשיסחא, בריא היה בגופו וחזק יותר מכל שאר בני גילו, עד שהחזיקוהו 'גיבור' ורצו 'להמליכו' עליהם נגיד ומצוה על שאר הילדים. שכך היא דרך הילדים לשחק ב'מלך ושוטרים' לצוות ולרדות ולהעניש את 'העם'. ואין מעמידין 'מלך' אצל הילדים אלא מי שהוא גיבור וחזק ביותר עד שאינו מתיירא אפילו מילדי הערלים.
ואולם, אע"פ שיעקב יצחק לא רצה ל'מלוך', וכבר מינו עליהם 'מלך' אחר, לא סר עוד פחדו מהם. לא שהטיל עליהם יעקב יצחק מוראו בגבורתו; ספק אם קרה פעם שיעקב יצחק הרים את ידו על ילד אחר, אלא שאם בא ילד חזק לפגוע בילד שאינו חזק, אומר לו יעקב יצחק, הנח! והלה מניח מיד.
ולמה התייראו מפניו? – מפני מעשה שהיה. שפעם אחת ביום הראשון של חול המועד סוכות, שלחו אביו עם הלולב והאתרוג לבית אלמנה אחת מקרובותיו שתברך על הלולב. ביתה של זו סמוך היה לשכונת הערלים שבעיירה, ואותו רחוב שיעקב יצחק היה צריך לעבור בו, הרבה מנערי הגויים מצויים בו תמיד ופגיעתם רעה בילדי ישראל שבשכונתם.
כיוון שהגיע לשם יעקב יצחק ו'כלי זינו' בידו, נכנסה בהם רוח תעלולים וחשקה נפשם להתעלל בילד היהודי ובמה שבידו. קפץ עליו אחד מהם מאחוריו, חטף מידו את הלולב, וכל השאר עומדים וצוחקים. מה עשה יעקב יצחק? טמן את האתרוג בידו ורדף אחרי החטפן עד שהדביקו. נכנסה חימה גדולה בלב הערל, על שהעיז ילד יהודי לרדוף אחריו, והניף את הלולב בידו כאומר להצליף בו על ראש יעקב יצחק.
ראה הילד שצרתו צרה, כי חס היה על הלולב שלא יפרצו עליו, ויפסל מחמת המכה, וגם לאתרוג שבחיקו היה חושש שמא תינטל פטמתו בהיאבקו עם הנער, על כן התחכם ואמר לנער שממולו: זו גבורתך שאתה בא עלי במקל ואני בידיים ריקניות? – אלא כה תעשה: הוצא מידך את המקל ושים אותו על הגדר שמאחוריך, וגם אני אשים שם את מה שבחיקי שלא יפריעני בהאבקותי עמך, ואז נראה מי גיבור ממי!
נכנסה גאוה בליבו של הנער הערל, וסבר וקיבל את דברי הילד היהודי. כיוון שניצלו האתרוג והלולב מידיו של עשו, כפף יעקב יצחק את ראשו למטה והלם בו אחת בארכובותיו של הנער שהיה גדול ממנו בקומה עד שהלה התהפך, נפל על פניו ולא במהרה נזכר לקום…
חבריו שעמדו מרחוק, משראו את חברם נופל ואינו קם, חשבוהו למת, וימהרו למקום המעשה להיפרע מן היהודון ה'רוצח' הזה. ראה יעקב יצחק שכך, מיד הרים את הנער הנופל, ברגליו הרימו, והחל להסתובב עמו מהר מהר בעיגול, רגליו כלפי גופו וראשו כלפי חוץ, כאדם שמסתובב מהר ובידו חבל שאבן כבדה קשורה לו בקצהו השני, הוא במקום אחד והאבן נעשית לו חומה מסביב… ושוב לא קרה לנער ה'סביבון' מאומה, אלא שנבהל מאד מצעקותיהם של חבריו, שברחו וצעקו בחרדה גדולה…
אותה שעה הניח יעקב יצחק לנער, שקם בפחד, העביר שתי וערב על ליבו וברח. ואילו יעקב יצחק, לקח את לולבו ואתרוגו מעל הגדר והלך לו בנחת לדרכו. אך גמר יעקב יצחק את מעשהו בבית האלמנה, חזר ובא באותה הדרך והנה נעלמו כולם ונחבאו בבתיהם. כך דרכם של אלה, מראים גבורתם רק כלפי חלשים וכשפוגעים במי שחזק מהם, מיד נכנס מורא בליבם ומתפחדים ובורחים.
באמת אמרו, שמאותו יום ראשון של חול המועד סוכות ואילך, לא נשמע עוד בעיירה קול צוחה של ילד יהודי, הצועק מפגיעתם של נערי הנכרים…
(מתוך הספר 'חסידים ואנשי מעשה' של ר' אליהו כי טוב – כרך א' סיפור 'איש יהודי היה')
