החזרה לחיים ארץ-ישראליים

תנועת החסידות, מיסודה, חותרת לגאולת עם ישראל בכלל ובפרט ובמובנים רבים היא ראשית התנוצצות אורו של משיח. שאיפת הגאולה הזו מתבטאת גם בקשר לארץ ישראל, החל מנסיונות ההגעה לארץ של מורנו הבעל שם טוב עצמו והעליה הגדולה הראשונה בדור האחרון – עלית החסידים בראשות רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל "פרי הארץ".

כשמעמיקים, אין מדובר רק בשאיפה כללית לחזור לארץ, אלא שיש קשר מובהק בין יסודות החסידות לבין צורת החיים היהודיים שצריכה להיות דווקא בארץ ישראל.

אהבת ישראל

יסוד היסודות של החסידות הוא אהבת ישראל לכל אשר בשם ישראל יכונה. על רקע פיצול גדול בעם ישראל בין תלמידי החכמים ועמי הארצות בא מורנו הבעל שם טוב, תלמיד אחיה השילוני, לאחות את הקרעים בעם ולגלות את מעלת היהודים הפשוטים.

דווקא בארץ ישראל התחדשה הערבות ההדדית היהודית ודווקא בארץ ישראל יש לעם ישראל דין צבור – כאן אנו חיים כצבור אחד שלם, המורכב מצדיקים-בינונים-ורשעים, תוך הרגשת החשיבות והערך שיש לכל פרט, כולל "עם הארץ", "עם שבגינו נבראת [ומתקיימת] ארץ". בגלות ניתן לקיים קהילות אליטיסטיות שונות, ולהתגייס לאחדות הכרחית רק בעת צרה, אך תחושות אהבה, אחדות וערבות הדדית לכתחילה, בהרגשה שבנין הצבור השלם נזקק לכל גוניו וסוגיו, שייכות לארץ ישראל.

עבודת ה' בשמחה

דגש עיקרי שמה החסידות על עבודת ה' בשמחה – קיום כל המצוות מתוך שמחה רבה ואף התייחסות לשמחה כעבודת ה' לכשעצמה. עצם העובדה שדבר פשוט ובסיסי כל כך נתפס כחידוש ואף עורר התנגדות נבע מחיי עם ישראל על אדמת הגוים, בה נתן ה' לנו "לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" ומחוית הגלות מעוררת הצער.

בארץ ישראל, לעומת זאת, השמחה בעבודת ה' היא תנאי בסיסי (עד שסבת הגלות היא "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל") ורבים מפסוקי השמחה בתורה קשורים לשמחה בטוב שנתן לנו ה' בארץ ולעליה לרגל ב"מועדים לשמחה". החזרה לשמחה בעבודת ה' היא חזרה לאופי עבודת ה' ולטבע היהודי ההכרחיים בארץ ישראל.

דבקות בה' בתורה, תפלה ומצוות

החסידות הסבירה את שמירת התורה והמצוות לכל לראש כדבקות בה' וקשר ישיר אתו. שמיעת דבר ה' בתורה, הרגשת הקשר הישיר עם ה' בתפלה וחוית הדבקות בקיום המצוות (מצוה מלשון צוותא וחבור עם ה', מצווה המצוה) הן מאפיינים של עבודת ה' בארץ ישראל אשר "תמיד עיני הוי' אלקיך בה" ונוכחות ה' קרובה ומורגשת.

"אין תורה כתורת ארץ ישראל" וכשעם ישראל יושב בארצו והסנהדרין יושבת בלשכת הגזית אשר בהר המוריה, ממנו יוצאת הוראה לישראל, מורגש כיצד התורה היא-היא דבר ה' היוצא מפי עליון לעולם כולו. התפלה תמיד עוברת דרך ארץ ישראל, "והתפללו אליך דרך ארצם", כדברי שלמה המלך בתפלתו בחנוכת המקדש (בה מפורט באריכות, שוב ושוב, הקשר בין התפלה לארץ ישראל דווקא), וממילא דווקא בארץ מורגשת במיוחד העמידה נוכח פני ה' בתפלה. ואולי יותר מכל, בקיום המצוות, ניתן לחוש כי שנות הגלות הארוכות 'ייבשו' את קיום המצוות (שמתקיימות בחו"ל בגדר "ציוּנים") ו'פוררו' את מארג החיים השלם שלהן (שהרי את רוב המצוות לא ניתן לקיים בחו"ל), וכי רק בחיים יהודיים שלמים בארץ החיים תתקיימנה המצוות בשלמות, "כמצות רצונך", מתוך חויה בהירה של קשר עם ה' בכל מצוה ומצוה.

עבודת ה' בדברי הרשות

יסוד חסידי נוסף הוא האמונה שבכל דבר ניתן לעבוד את ה' מפני שה' נמצא בכל מקום. ממילא, לא מדובר רק בעבודה בה החול הוא אמצעי לתכלית של הקדש - "כל מעשיך יהיו לשם שמים" - אלא במציאת ה' בתוך תחומי הרשות עצמם, "בכל דרכיך דעהו" ממש. נוכחות ה' בכל דבר מורגשת דווקא בארץ ודווקא כאשר עם ישראל בונה את חייו בארצו מתקדשת כל עשית החולין ונעשית חלק מישוב הארץ.

הדבר מודגש בעיקר בבנין חיי הצבור (שגם צדדי החולין שבהם הם כתורה ומצוות, שעל כן מפקחין על צרכי צבור בשבת ואין בכך משום עובדין דחול), כאשר הגדרת המלכות-המדינה, החולשת על כל עניני הרשות, היא רָשוּת. בלי ההכרה שהקב"ה נמצא בכל תחומי החול, ואפילו בפוליטיקה, לא ניתן להתמסר בלב שלם לבנין החיים בארץ ולעסוק בהם בשמחה ומתוך תחושת יעוד של בנין מלכותא דארעא שתשקף ותנכיח באמת את מלכותא דרקיעא, מלכות ה' בארץ ובעולם כולו.

לכל ההתבוננות הזו יש שני צדדים: מחד, יסודות החסידות אמנם הונחו בחו"ל, אך הם יכולים להתממש בצורה מלאה רק בארץ ישראל, כשגם בחו"ל הם הארת-בחינת ארץ ישראל (והכנה ל"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). מאידך, מתברר שצורת החיים של החסידות היא הכנה לקראת העליה לארץ (בדוגמת הביטוי 'לחיות עם משיח' כהכנה לגאולה) ושחזרה לארץ בלי אימוץ יסודות החסידות 'משאירה בחו"ל' את עבודת ה' הכללית והפרטית. המעבר לחיים יהודיים מלאים, על כל צדדיהם, אינו אמור להפחית ולייבש את החיות והדבקות הפנימית שהנחילה החסידות לפרטים ולקהילות. אדרבא, בארץ החיים צריך להיות מורגש ביתר שאת כי "לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם", ואת החיוּת הזו מנחילה החסידות וכך מעלה את עבודת ה' לארץ ישראל. "עלה נעלה וירשנו אֹתה"!