יֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ!
הרמב"ן כותב, על המלחמה בעמלק "כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל", (שמות יז ט) וכן כותב בעל הבן איש חי, רבנו יוסף חיים זיע"א: "וידוע כי על ידי קריאת מגילת אסתר ושאר מצות שעושין בפורים יהיה ביטול מחודש בכל שנה במקצת מקליפת עמלק, כי המן הוא זרע עמלק". וממשיך "כי באמת בכל שנה בזכרון נס אסתר בורחין הנחשים שהם גונדא דקליפת עמלק שהוא נחש הקדמוני וגבר ישראל" (בניהו בן יהוידע על יומא כט ע"א).
וכדי להבין איך קריאת המגילה מבטלת "במקצת מקליפת עמלק", צריך לזכור כי עמלק הגיע בשעה שישראל שכחו שה' נמצא בתוכם. בפעם הראשונה הגיע עמלק להילחם בישראל אחרי שנקרע להם הים והם עוד שואלים: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" מיד אחר כך כתוב: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז). הסביר רש"י, כי עמלק היה סוג של תשובה לשאלה שלהם. "משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו. וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד (פגשו מישהו אחר), אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".
עמלק בא כשה' עשה לישראל נס גלוי והם לא היו בטוחים בנוכחותו. במגילת אסתר בני ישראל בטוחים בה', למרות שלא היה שום נס גלוי. לא ירד מן, ובאר מרים לא הלכה עם ישראל. לא היו עשר מכות וים סוף לא נקרע, אף על פי כן בני ישראל בטחו בה' ויצאו להילחם עם אויביהם שהיו רבים מהם מאוד. הם שמחו לפני שהם ניצחו את האויבים, ועוד קודם המלחמה נאמר בהם: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר". הכול מרוב ביטחון בה'. גם אחרי הניצחון, בני ישראל לא החזיקו טובה לעצמם ועשו יום טוב עוד לפני שמרדכי ואסתר תיקנו להם את יום הפורים. כל זה הוא תיקון עצום לשכחת ה' שהייתה ברפידים והביאה את עמלק. כך גם אנו, בכל קריאת מגילה ושמחת פורים, מבטלים את הספק הזה ואומרים: יֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ!
זאת הסיבה שבגללה המצווה שבאה אחרי מלחמת עמלק היא בניית בית המקדש (סנהדרין כ ע"ב). שכן במקדש מורגשת נוכחות ה' בכל רגע ורגע, כדכתיב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "נמצא ביאת עמלק היתה על אשר אמרו 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ?', לכך ציוה אחר שיעשו נקמה בעמלק יבנו בית המקדש אשר שם שוכן ה' בקרבם" (בניהו בן יהוידע על סנהדרין כ ע"ב).
במסכת מגילה (טו ע"ב), הגמרא אומרת שהזמנת המן לסעודה הייתה שיא התחכום וההשתדלות האנושית והיא כולה מעשה ה'. הגמרא שואלת למה אסתר זימנה את המן לסעודה עם אחשוורוש ומדוע כיבדה אותו, והרי הוא האויב שאותו היא רוצה להשמיד. הגמרא מביאה לכך 12 תירוצים שונים. רבי אליעזר אומר שהיא רצתה להכשיל אותו בסעודה תוך כדי שתייה ושכרות, אולי יפלוט איזו שטות וירגיז את אחשוורוש כשם שהרגיזה אותו ושתי. רבי יהושע אומר: "מִבֵּית אָבִיהָ לָמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר, 'אִם רָעֵב שֹנַאֲךָ, הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם'". רבי מאיר אומר שהסיבה היא כדי שהמן לא ימרוד באחשוורוש. רבי יהודה אומר: שלא יכירו בה שהיא יהודית. רבי נחמיה אומר שהסיבה היא כדי שעם ישראל יחשוב שהיא בגדה בהם, וירבו תפילה ורחמים. רבי יוסי אומר: כדי שהמן יהיה קרוב אליה ותוכל להרוג אותו בלי לחפש אותו, וכו'. מסיימת הגמרא ששאל רַבָּה בַר אֲבוּהָ את אֵלִיָּהוּ הנביא מה באמת חשבה אסתר. אמר לו: כְּכוּלְהוֹ תַנָּאֵי, וּכְכוּלְהוּ אֲמוֹרָאֵי.
לפי הגמרא, אסתר תכננה מהלך מתוחכם מאוד שבעזרתו תוכל גם להפיל את המן, גם לסובב את ראשיהם של אחשוורוש, יועציו ושריו וגם לבלבל את בני ישראל כדי לעורר אותם לתפילה. כל הסיבות שחשבו כל התנאים והאמוראים גם יחד. בדיוק במקום שנראה כאילו כולו מעשה בני-אדם, נמצא רמוז שם ה' במגילה. בדיוק במילים: "יָבוֹאהַמֶּלֶךְוְהָמָןהַיּוֹם", שבראשי התיבות שלהן רמוז שם ה', נמצא כל התחכום של אסתר, ובדיוק ברגע הזה אסתר מתפללת. כי שם ה' נקרא עליה. ללמדך שההשתדלות והתחכום שלה שעזרו לא סובבו את ראשה לחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", והיא זכרה את ה' כי הוא הנותן לה כוח לעשות חיל (דברים ח יח). היא תיקנה את חג פורים ביחד עם מרדכי, כדי לזכור את ה' לדורות.
עוד רמז נאה לכך שהמגילה כולה מגלה את הנסתרות בנוי על הגמרא בפסחים (נ) שאומרת כי שם ה' נסתר היום ויתגלה בימות המשיח לעיני כל חי. לכן היום שם ה' לא נקרא כמו שהוא נכתב: "אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, לֹא כְּהָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה - נִכְתָּב בְּיוֹ"ד הֵ"א וְנִקְרָא בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא, כֻּלּוֹ אֶחָד - נִכְתָּב בְּיוֹ"ד הֵ"א וְנִקְרָא בְּיוֹ"ד הֵ"א". שם יוֹ"ד הֵ"א הוא השם הגלוי וכך הוא ייקרא לעתיד לבוא. היום שם ה' נקרא בשם נסתר אָלֶ"ף דָּלֶ"ת.
אומר הגר"א, כי הסוד הזה נרמז במשנה הראשונה של מסכת מגילה (ב.) שמתחילה במילים. "מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר". פירוש המילים הוא שמגילה יכולה להיקרא בתאריכים הללו, לא לפניהם ולא לאחריהם. הרמז של המשנה קשור לדברי הגמרא בפסחים. אם נחבר את המספרים 11, 12, 13, 14 ו-15 נקבל 65, וזה רמז לשם אָלֶ"ף דָּלֶ"ת שבו המגילה עוסקת, שזאת הגימטרייה שלו. מגילה נקראת "לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר". לא 10 ולא 16. כי אם נחבר אותם נקבל 26 שרומז לשם יוֹ"ד הֵ"א שבו לא קוראים את המגילה – מגילת אסתר.
הגמרא אומרת שאדם צריך לשתות בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. אחד ההסברים הוא, שלא יֵדע לחשב את הגימטרייה של שניהם ולגלות שהיא שווה. "ארור המן" – 502, וגם "ברוך מרדכי" – 502. צריך להבין את המשמעות של המספרים הללו. בזוהר כתוב כי הקליפה של עמלק באה מזיווג של עשו עם מחלת בת ישמעאל. חיבור קליפת אדום על קליפת ישמעאל. וזה רמוז בגימטרייה שלו. "אדום ישמעאל" – 502. התיקון כנגד עמלק הוא בחיבור שנות חייהם של כל האבות: 175 - אברהם, 180 - יצחק, 147 – יעקב, ביחד הם 502. וזה מה שנאמר ליעקב: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". "שבר" – 502. ראה יעקב כי גם בתוך גלות מצרים קיימת הברית והשבועה שאלוקים נתן לאבות והיא יכולה להתגבר על קליפת מצרים, והיא שעזרה למרדכי כנגד קליפת המן.
פורים במוצאי-שבת
קריאת המגילה השנה בכל הארץ, פרט לירושלים, היא במוצאי-שבת, ויש כמה הלכות שקשורות לזה. חלקן קשורות לשבת שלפני קריאת המגילה וחלקן למוצאי-שבת שבו קוראים את המגילה. כך נאמר ב"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן שח): "כתבי הקודש ואוכלין, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל". אף שמגילה של קלף היא דבר יקר, היא לא "מוקצה מחמת חסרון כיס", כי כך משתמשים בה, והרי היא כמו כוס יקרה של קידוש שאיננה מוקצה על אף ערכה הגדול.
כתוב ב"שערי תשובה" (תרצג ס"ק ב): "ואמנם לענין הבאה לבית הכנסת קודם הלילה הייתי מונע מזה משום הכנה משבת לחול". כמבואר בהלכות שבת (שכג סעיף ו), ולכן אם יעיין בה או יכין בה את הקריאה בשבת עצמה – מותר כי יש בזה גם צורך הלימוד בשבת.
בעל ה"אגרות משה" (אורח חיים חלק ד סימן קה) כתב כי מותר לאימהות להלביש את הילדים בפיג'מות בשבת וזה לא נקרא הכנה משבת לחול, דרכם של ילדים להשתובב לפני השינה עם הפיג'מות וזה נקרא צורך שבת. מכאן נלמד כי אם הילדים נהנים גם בשבת מלבישת התחפושות, וזו לא הכנה משבת למוצאי שבת, כי יש בתחפושת הנאה גם בשבת.
אמנם אסור להתאפר בשבת משום צובע. כך מובא ב"שולחן ערוך" (סימן שג סעיף כה) "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע". לכן נהגו בכמה מקומות לדחות את הקריאה במגילה במוצאי פורים על מנת שהילדים יוכלו להתחפש ולהתאפר לפני שהם באים לבית הכנסת. שכידוע יש מצווה מיוחדת להביא את הילדים לבית הכנסת. ואם התחפושת והקפצונים הם אלה שמביאים את הילדים – יש בהם מצווה.
בכל שבת כשמתארכת סעודת שבת למוצאי-שבת אנו אומרים בברכת המזון "רצה", כמבואר ב"שולחן ערוך" (סימן קפח ס"ע י) "דאזלינן בתר התחלת הסעודה". כיוון שתחילת הסעודה הייתה בשבת. והנה כשחל פורים במוצאי-שבת ונמשכה סעודתו למוצאי-שבת של פורים, נכנס אדם לספקות האם לומר בברכת המזון "רצה" או לומר "על הנסים", או לומר את שתי הברכות גם יחד. מצד הזמן הוא כבר בפורים וצריך לומר "על הנסים". אבל אם יאמר גם "רצה" בגלל קדושת שבת שמתמשכת וגם "על הנסים" בגלל קדושת פורים של יום ראשון – הרי זה סותר. ואם לא יאמר – הרי החסיר את "על הנסים" שחייב בה. לכן לכתחילה הטוב הוא לסיים את סעודת שבת לפני שקיעה, שלא ייכנס אדם לספקות אלו. ואם לא עשה כן, הולכים אחר תחילת הסעודה ואומרים רק "רצה" כלשון מרן (שו"ע או"ח סי' קפ"ח סעי' י') שאמר: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה"ה לר"ח פורים וחנוכה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק מ"ג. עיין משנ"ב קפח ס"ק לג).
הזכרנו לעיל שיש כאלה שמאחרים את תפילת ערבית וקריאת המגילה לשעה אחרי צאת שבת כדי שיספיקו להביא מגילה ולהתחפש ולהביא קפצונים ורעשנים וכדומה, שיש בהם דברים שהם מוקצה. במקרה כזה עושים הבדלה בבית לפני שיוצאים לבית הכנסת, אף שעדיין לא התפללו ערבית. אחר כך מגיעים לבית הכנסת באיחור ומתפללים וקוראים מגילה אחרי תפילת שמונה-עשרה.
אומרים "יהי שם" וחצי קדיש, "שובה ה'" עד "ואראהו בישועתי" (ואם יש אנשים שעדיין לא עשו הבדלה, מברכים ברכת "בורא מאורי האש"), וקורין המגילה, ואומרים "ואתה קדוש", ואם יש עדיין אנשים שלא הבדילו, יברכו אחר "עלינו לשבח" על הכוס "בורא פרי הגפן", "עצי בשמים" והבדלה (עיין לכה"ח תרפה ס"ק י ומשנ"ב ס"ק א ב).
בן עיר שהלך לכרך, ולהפך
הגמרא (מגילה יט ע"א) אומרת: "בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר - אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו. ואם לאו - קורא עמהן". מהמשנה למדנו כי מה שקובע את החיוב זו התכנית של האדם בעת הנסיעה, איפה להיות בשעת החיוב. ובגמרא: "אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר קורא עמהן". והסביר רש"י את דברי רבא על בן כרך שהלך לעיר שבה החיוב הוא בי"ד (אנחנו ניתן את הדוגמה על ירושלמי ותל-אביבי, אבל ההלכה נכונה לא רק בתל אביב אלא בכל הערים, המושבים והדרכים).
דהיינו, אם ירושלמי נסע לתל-אביב ותכנן בשעת יציאתו לחזור לירושלים בליל י"ד - יקרא כמו אנשי ירושלים בליל וביום ט"ו. אבל אם תכנן להישאר בתל-אביב בליל י"ד דקה אחת אחרי עלות השחר – הרי הוא נחשב תל-אביבי לעניין קריאת מגילה, ויקרא מגילה בברכה בליל י"ד וביום כמו אנשי תל-אביב ויקיים את כל המצוות של פורים כמו אנשי תל-אביב (שו"ע סי' תרפ"ח סע' ה').
הירושלמי הזה שמתכנן להיות תל-אביבי ליום אחד, יקרא מגילה בליל י"ד אפילו אם הוא עדיין בירושלים וטרם יצא לתל-אביב, ויש מקום בשכונת "עץ חיים" (הנמצאת מול תחנה מרכזית בירושלים) שנוהגים בו לקרוא את המגילה בירושלים בליל י"ד. וחשוב שיקרא שם את המגילה, ולא ביחידות, כי עיקר מצוות קריאת מגילה היא בפרסום הנס, ברבים.
הדין הזה בוודאי נכון לכל תל-אביבי אחר שנמצא במקרה בירושלים בליל י"ד ומכוון לנסוע לביתו בליל י"ד בשעה מעט יותר מאוחרת – שהוא חייב לקרוא מגילה בירושלים בליל י"ד. וגם אם הוא חושב לחזור לעירו ביום י"ד או בליל ט"ו (לפני עלות השחר) – יקרא מגילה בליל י"ד בירושלים.
כן הדין לבן ירושלים שעתיד לנסוע ביום י"ד לתל-אביב ולא לחזור עד אחרי ט"ו. וכן בן ישיבה או סטודנט שלומד בירושלים ובית הוריו בתל-אביב ועתיד לנסוע ביום י"ד לבית הוריו. אנשים אלו עלולים להפסיד את מצוות הפורים בשני המקומות, ולכן טוב שישמעו קריאת המגילה בליל וביום י"ד בירושלים כדלעיל, ויקיימו גם סעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בי"ד בירושלים (וטוב שיקיימו את מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים באנשי תל-אביב שנמצאים בירושלים. ואם לא מצאו - יקיימו את המצוות הללו באנשי ירושלים).
ירושלמי שנמצא בתל-אביב בליל י"ד ותכנן לחזור לירושלים לפני עלות השחר של יום י"ד, ונתעכב ולא חזר. וכן ירושלמי שנסע לתל-אביב ביום י"ד ותכנן לחזור בו ביום לירושלים - חייב במגילה ביום ט"ו כמו אנשי ירושלים. שהרי כך הייתה התוכנית שלו ובפועל הוא לא קרא את המגילה בי"ד.
ואפילו אם השתנו התכניות והוא נשאר בתל-אביב ביום ט"ו - יקיים בתל-אביב את מצוות פורים ביום ט"ו בקריאת מגילה ובמשלוח מנות ומתנות לאביונים. אע"פ שכל תושבי תל-אביב מקיימים את מצוות הפורים ביום י"ד (שו"ע סי' תרפ"ח סע' ה').
אמנם אם הוא נמצא ביום י"ד בבית הכנסת שקוראים בו מגילה – לא יצא ויראה את עצמו כאילו המגילה לא שייכת לו. כשם שאסור לצאת בעת קריאת התורה. וכשאדם נמצא בבית הכנסת בעת קריאת שמע – הוא צריך לשים ידיו על עיניו ולקרוא לפחות את הפסוק הראשון, שלא להראות את עצמו פורש מן הציבור.
ירושלמי שהתכוון להישאר בתל-אביב בי"ד והשתנו תכניותיו וחזר לירושלים בליל י"ד - קורא רק בט"ו, עם אנשי ירושלים, בברכה ככל בני ירושלים (משנ"ב תרפ"ח ס"ק י"ב). אע"פ שהיה אמור להיות בן תל-אביב, כיוון שבמציאות הוא היה בירושלים בשעת החיוב – יקיים כאנשי ירושלים.
בן ירושלים שתכנן להישאר בליל י"ד עד הבוקר בתל-אביב, וקיים את מצוות הפורים בתל-אביב ביום י"ד, ולאחר מכן חזר לירושלים בליל ט"ו – יש אומרים שחייב במצוות הפורים גם בירושלים (כה"ח תרפ"ח כ"ט). ולכן יקיים את מצוות הפורים גם בירושלים, וישתדל לשמוע את הברכות מאחרים.
ירושלמי שלא תכנן לנסוע לתל-אביב ולא קיים מצוות פורים ביום י"ד בשום מקום, ונצרך לנסוע בהפתעה לתל-אביב ביום י"ד, בליל ט"ו, או ביום ט"ו - יקיים את מצוות החג ביום ט"ו עם ברכה במקום שבו הוא נמצא.אבל אם הוא עובר לגור בתל-אביב בליל ט"ו - פטור מכל מצוות היום גם בי"ד בירושלים וגם בט"ו בתל-אביב. ואם יודע על כך מראש – ישמע מגילה ביום י"ד בירושלים כדלעיל.
תל-אביבי שהיה בירושלים לפני ליל י"ד ותכנן להישאר בירושלים אחרי עלות השחר של יום ט"ו - דינו כבן ירושלים לכל דבר. קורא מגילה בליל ט"ו וביומו, וחייב לסעוד סעודת פורים ביום ט"ו. וחייב לשלוח מנות וכמובן גם ליתן מתנות לאביונים ביום ט"ו לאנשי ירושלים, אפילו אם חזר ביום ט"ו לתל-אביב (שו"ע סי' תרפ"ח סע' ה' וכה"ח ס"ק כ"ט).
אם תכנן לצאת מירושלים לפני עלות השחר של יום ט"ו – חייב לקרוא מגילה ביום י"ד. וחייב לסעוד סעודת פורים ולשלוח מנות לאביונים ואומר "על הנסים" בתפילה ובברכת המזון במקומה ולא ב"הרחמן" ביום י"ד, אפילו אם שינה את התוכניות ונשאר בירושלים (שו"ע סי' תרפ"ח סע' ה' וכה"ח ס"ק כ"ט).
יש ספק בפוסקים אם תל-אביבי שנמצא ביום י"ד בירושלים יכול לשלוח מנות לירושלמי. יש אומרים שאינו יכול לתת לו, שהרי הירושלמי לא חייב ביום זה בסעודה, וכל משלוח המנות הוא לצורך הסעודה. ויש אומרים שיכול לשלוח מנות לירושלמים, משום שהם יתחייבו בסעודה למחרת, והרי המשלוח הזה הוא לצורך המחר. ומחמת הספק טוב שישלח מנות ביום זה לתל-אביבי, ואם אי-אפשר – ישלח מנות ביום זה לבן ירושלים.
תל-אביבי זה שנהג כבני תל-אביב ביום י"ד בירושלים - אם התעכב בירושלים למחרת, ביום ט"ו, יש ספק אם הוא חייב לנהוג פורים כבני ירושלים גם ביום ט"ו - ולכן יקיים את כל מצוות היום בלי ברכה ויאמר "על הנסים" ב"אלקי נצר" וב"הרחמן".
ואולם תל-אביבי שבא לירושלים ביום ט"ו, אין לו להחמיר כבן ירושלים לשום דבר ועניין. ואם בא בליל ט"ו - מהדין לא חייב לנהוג כבני ירושלים כלל, אמנם יש מחמירים בכך ותבוא עליהם ברכה. אמנם, אם עבר דירה מתל-אביב לירושלים בליל ט"ו - חייב בכל מצוות היום בי"ד בתל-אביב ובט"ו בירושלים, אמנם לא יברך ביום ט"ו בירושלים, כי יש אומרים שכבר יצא ידי חובה ביום י"ד בתל-אביב, ולכן יקים כל מצוות היום בלי ברכה.
מי שבא לירושלים ביום ט"ו מעיר מסופקת, שנוהגים לעשות בה יומיים פורים, ינהג בכל המנהגים שהיה נוהג בעיר המסופקת, משלוח מנות ומתנות לאביונים שלא מרבים בהם כמו ביום הראשון. וישמע מגילה. אבל לא יאמר "על הנסים" במקומו אלא ב"אלקי נצור" וב"הרחמן" (ועיין עוד חזון איש או"ח סי' קנ"ב).
בכל ההלכות אנו אומרים שאדם נחשב כמו תושב עיר אחרת אחרי 30 יום, וכמו בן עיר אחרת אחרי 12 חודשים, אלא אם כן הוא קנה שם דירה. כך בהלכות נדרים וכך בהלכות מיסים וצדקה. כך הדין בעיר הנידחת (ב"ב ח: סנהדרין קיב.), וכך באדם שרוצה להחליף את מנהג אבותיו מספרדי לאשכנזי ולהפך. אבל בהלכות פורים, לעומת זה, אדם מקבל את דין העיר שהוא מתארח בה מיד ביום אחד.
על ההבדל הזה נשאל ה"חתם סופר", והשיב היא כי פורים נוצר על-ידי המן ועל-ידי הגויים שרצו למלא את פקודותיו. הם איימו להשמיד את היהודים בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה בלי שום הבדלה בינינו. הם לא היו מבדילים בהריגתם בין תושב המקום לאורח, בין מי שהיה יום אחד למי שהיה 30 יום או 12 חודשים. בשבילם כל היהודים חד הם. לכן גם אנחנו בפורים משווים את עצמנו עם המקום שאנו מגיעים אליו באחדות גמורה, אפילו אחרי יום אחד.
ויהי רצון שקריאת המגילה וקיום מצוות הפורים יזכו אותנו למחות קליפת עמלק ולזכור כי ה' בקרבנו, ומתוך כך לקיים מצוות הקמת בית המקדש במהרה בימינו. אמן.
