השנה החדשה, הבאה עלינו לטובה, היא שנת תשע"ה, שאחד מרמזי הגימטריא שלה הוא "צנצנת המן".
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, בדרכם לקבלת התורה בהר סיני, הם זכו לירידת המן – "לחם מן השמים" – ממנו ניזונו במשך ארבעים שנה, "עד בואם אל ארץ נושבת". ה' צוה על משה לשמור עומר מהמן בצנצנת אשר הונחה בקדש הקדשים, עם ארון העדות, לזכרון אכילת המן במדבר. מטרת השמירה לא היתה רק לזכרון חסד ה' בנסי המדבר, אלא חיזוק האמונה והבטחון בכך שה' הוא הזן והמפרנס את מי שעוסק בתורה (ו"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן") – כפי שמודגש במיוחד בשנת השמיטה הבאה עלינו לטובה. מי שזוכה לאמונה ובטחון בשלמות חייו הם גן עדן, והרמז: אמונה בטחון עולה גן עדן.
בימי הנביא ירמיהו נזקקו ישראל שוב לראות את צנצנת המן, לחיזוק האמונה והבטחון בכך שהפרנסה מן הקב"ה:
בשעה שאמר ירמיה לישראל 'מפני מה אין אתם עוסקים בתורה?', אמרו לו 'אם אנו עוסקין בתורה במה נתפרנס?!'. באותה שעה הוציא להם צנצנת המן ואמר להם "הדור אתם ראו דבר הוי', המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה, מדוע אמרו עמי רדנו לא נבוא עוד אליך" – אבותיכם שעסקו בתורה ראו מהיכן נתפרנסו, ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם.הרד"ק מפרש על סיום הפסוק – "מדוע אמרו עמי רדנו לא נבוא עוד אליך" – כי "רדנו" הוא לשון שלטון (כמו "ורדו בדגת הים") ואמירת העם היא "'רדנו', כלומר יש לנו ממשלה מלכים ושרים, 'לא נבוא עוד אליך'". מדברי הרד"ק עולה כי שרש אי-הבטחון של העם בה' הוא בטחון שלילי שיש להם "ממשלה, מלך ושרים" – העם מרגיש שהוא 'מסודר', יש לו שרים בממשלה והשלטון המרכזי דואג לו, ואין הוא זקוק לתלות את עיניו למרום מתוך אמונה ובטחון בה'. אך כאשר ברמה הצבורית העם סומך על בשר ודם, גם ברמה האישית הוא חש שפרנסתו תלויה בו עצמו ומזניח את העיסוק בתורה ואת הקשר עם אלוקיו.
"צנצנת המן" מזכירה, קודם כל, כי הפרנסה באה "דבר יום ביומו" מידו הפתוחה, הקדושה והגדושה של הקב"ה. לכן, אל לו לאדם להתמסר לפרנסה באופן המשכיח ממנו את תפקידו בעולם – הכלי לברכת ה' הוא דווקא העיסוק בתורה ומילוי השליחות לשמה נברא האדם. אך יש להכרה זו גם השלכה ציבורית – היא צריכה לשחרר את העם מהתפיסה הדמיונית לפיה ניתן לסמוך על המדינה, המחשבה ש"ממשלה מלך ושרים" הם המאפשרים את קיומנו בארץ ושוב אין אנו זקוקים לחסדי ה'. "צנצנת המן" מזכירה כי הכל תלוי בה' לבדו, ואלינו לבוא אליו ולקבל את מרותו.
דווקא ערעור היציבות המדומה, המעניק לאדם אמונה ובטחון בקב"ה, מאפשר לו לפרוץ קדימה – שהרי אינה דומה המסגרת האנושית המגבילה לכחות הבלתי-מוגבלים שנוסך בנו הקב"ה. דווקא ערעור הבטחון ב"ממשלה מלך ושרים" מחזק אותנו לקיים את מצות מינוי מלך על פי תורה, כזה ש"אין לו עליו אלא ה' אלוקיו", המעז להעמיד חזון של תורה ולשאוף לקיימו בלי חשש מאומות העולם.
והנה, שלש פעמים נאמר "למשמרת" במצות צנצנת המן: "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה הוי' מלֹא העמר ממנו למשמרת לדֹרֹתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר... ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלֹא העֹמר מן והנח אֹתו לפני הוי' למשמרת לדֹרֹתיכם. כאשר צוה הוי' את משה ויניחהו אהרן לפני העדֻת למשמרת". המשמרת הראשונה – לדור המדבר; המשמרת השניה – לדורו של ירמיהו; המשמרת השלישית – לימות המשיח. יהי רצון שנזכה בשנת תשע"ה למשמרת השלישית – משמרת המשיח – בהתעצמות עם "צנצנת המן", מתוך אמונה ובטחון בה' לבדו.
סגולת שנת תשע"ה היא "תשעה ירחי לידה" – היכולת להכיל ב'צנצנת' את הרעיונות המופשטים (שבבחינת "כזרע גד לבן" של המן הרוחני-למחצה), להבשיל אותם ולהביא אותם ללידה מוצלחת. שנזכה לריבוי לידות – בגשמיות וברוחניות – בשנה הבאה עלינו לטובה, עד ללידת המלך האמתי המקווה, מלך המשיח, עליו נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך" (מתוך תודעת לידה והתחדשות "דבר יום ביומו"). ויהי רצון שתהא שנת "עקרת הבית אם הבנים שמחה".
בברכת שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.
