מצות "והגדת לבנך" בליל הסדר היא, במובן מסוים, יסוד החינוך של כל השנה. "כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" – כל ילד הוא עולם מלא, שלם ומיוחד בפני עצמו, ועל ההורים לדעת להתייחס לכל אחד מילדיהם השונים וההפוכים באופן המתאים לו. כיצד יכול אבא אחד להכיל עולמות שונים ומנוגדים ולתת לכל אחד את המענה הדרוש לו?
על כל אבא ללמוד מאבינו הראשון, אברהם, אשר נקרא "האדם הגדול בענקים". כשהאבא מאמץ את תכונת החסד וההשפעה של אברהם אבינו, 'הגדול במעניקים', בגשמיות וברוחניות, הוא נעשה גדול יותר מכל 'בני הענק' המסתובבים בביתו ומסובים של שולחנו – גדול מספיק כדי להתמודד עם כל אחד מארבעת ילדיו ולחבר אותם יחד למשפחה אחת גדולה (בסוד "קרית ארבע היא חברון" – ראשית קנין אברהם בארץ ישראל). לשם כך, בליל הסדר וגם בכל השנה, לא די לדבר עם הילדים מן השפה ולחוץ – צריכים להעניק להם מתנות ממשיות, הרמוזות במנהג-ישראל לתת לילדים מתנות-אפיקומן. אך כמובן, העיקר איננו המתנות הנרכשות בכסף, אלא ההתמסרות של הורים המעניקים לילדים את עצמם:
בכלל, אבא צריך לתת לילד את המח-הראש – לתת עליו את דעתו ולחשוב על חינוכו (לפחות חצי שעה ביום...); הוא צריך לתת לילד את העינים – להסתכל עליו במבט אוהב ומצמיח, שגם משגיח בתשומת-לב על כל פרט בחייו ובהתנהגותו; כמובן, הוא צריך לתת לילד את הלב – לאהוב אותו ולהרגיש את כל מה שעובר עליו; וכמובן, אי אפשר לוותר על "והגדת לבנך" כפשוטו – צריך לתת לילד את הפה, פשוט לדבר אליו ואיתו ככל שנדרש.
בפרט, לכל אחד מארבעת הבנים צריך לתת את המתנה המותאמת לו, ולשם כך צריך קודם כל לדעת להנות מאופיו המיוחד של כל ילד – לא רק של החכם, אלא גם של התם, של השאינו יודע לשאול ואפילו של הרשע. רק כשמתענגים על הילד ניתן להעניק לו בטוב ובשלמות את מה שהוא זקוק לו, ורק אז גם הילד יהיה מסוגל לקבל את המענק ולהתענג עליו (ולא לחשוב שהמתנה היא בעצם הטחת-בקורת, מתוך אי-קבלת אופיו המיוחד, וממילא להאטם לחלוטין להשפעה).
האבא שמרגיש שהבן החכם 'מבין אותי' מעניק לו את מוחו. בבן הרשע, ההולך אחר עיניו, הוא מזהה את הדרישה הקיומית "רצוננו לראות את מלכנו" – ומעניק לו "עינים לראות" במבט חודר ואמיתי. בבן התם הוא רואה את תמימות הלב, "לב טוב" הכולל בכח את כל המעלות, ונותן לו "לב חכם" לגלות את אותן מעלות. בבן שאינו יודע לשאול מרגישים ההורים את חומר הגלם הפשוט, המתמסר לכל עיצוב, ומעניקים לו את הפה שלהם – "את פתח לו" פה להביע ולפתח את עצמו בצורה המיטבית.
[מבוסס על שיעורו של הרב יצחק גינזבורג מיו"ט דפסח תשפ"א – נדפס בגליון 'נפלאות' פסח תשפ"ב.]
