ביום י"ד באייר נהגו עם ישראל לציין את יום פסח שני.
התורה מספרת בספר במדבר על כך שחלק מבני ישראל שהיו טמאים לנפש ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו פנו למשה רבינו בשאלה: ""למה נגרע נגרע לבלתי הקריב קרבן ה'?".
"וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ".
בעקבות הוראת ה' למשה שיקבע עבורם חג נוסף, על מנת שיזכו אף הם להקריב את קרבן פסח, מציינים אנו לדורות את היום הזה.
נהוג שלא לומר בו תחנון בתפילה וישנו מנהג נוסף לאכול מצות בארוחה לציון היום.
בספרי החסידות נלמדת מיום זה הוראה גדולה בעבודה הפנימית של כל יהודי.
מוסבר כי מיום זה לומדים שלעולם אין דבר אבוד, (כביטוי השגור באידיש "עס איז ניט א קיין פארפלן") גם אדם שזמן רב היה בדרך רחוקה, שקוע בענינים שאינם קשורים לקדושה ועבודת ה', או אפילו ח"ו בטומאה ממש, תמיד יכול לחזור בתשובה שלמה ולהתחיל את הכל מחדש, להקריב את עצמו ולהתקרב מחדש.
