התורה שבכתב 'מקמצת' מאד אודות ראש השנה. בפרשת אמור נאמר "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" [א]. ובפרשת פנחס "ובחדש השביעי באחד לחדש... יום תרועה יהיה לכם (ומפרטת את קרבן המוסף של יום)" [ב].
מה יום מיומיים? מה עניינו של יום זה? לשם מה הזכרון והתרועה? האם היום קשור למאורע מסוים? מפסוקי התורה קשה לדעת. כבר עמד על כך הרמב"ן ב'דרשה לראש השנה', ומתוך דבריו: "והנה צוה הכתוב שנעשה יום טוב ומקרא קודש ביום הזה ולא פירש למה ועל מה"... "בכסה ליום חגנו"[ג], כשם שהלבנה מכוסה כך היום הנשגב הזה מכוסה.
מקום שסתמה התורה שבכתב פתחה התורה שבעל פה, בעולם ההלכה והאגדה ובנוסח התפלה.
ראשית, גילו לנו חכמים שיום זה הוא ראש השנה, כדברי המשנה במסכת ראש השנה "באחד בתשרי ראש השנה לשנים". אמנם ניסן הוא "ראשון לחדשי השנה", אך תשרי הוא ראשית השנה עצמה, "מרֵשית השנה ועד אחרית שנה" [ד].
שנית, מתברר שזהו יום הדין – בו "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" [ה], כרמוז בפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".
שלישית, תוכן עיקרי של היום הזה הוא המלכת ה'. "המלך הקדוש", "המלך המשפט", "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון". "אִמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות –כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר" [ו]. מכאן שגם תקיעת השופר – מצות היום – קשורה להמלכת ה', כמו שהיו תוקעים בשופר כשמעמידים מלך [ז].
ועוד מתקשר היום הזה לראשית הבריאה, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". ליתר דיוק, זהו יום בריאת האדם על פני האדמה, "בראש השנה נברא אדם הראשון. שעה ראשונה עלה במחשבה, שניה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלשה כנס עפרו... בעשירית סרח, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס [זכאי בדין [ח].
אמר לו הקב"ה, זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס" [ט]. כשנברא האדם, הוא המליך את ה', והביא את כל היצורים להשתחוות לה', "ה' מלך גאות לבש" (שיר של יום השישי, יום בריאת האדם).
ובעלי הסוד מלמדים [י]: בהגיע ראש השנה, מסתיימת החיוּת שנמשכה בכל הבריאה במהלך השנה הקודמת, חוזרת ומסתלקת לשרשה ומקורה. אז העולם כולו תלוי ועומד, כאילו נופלת עליו תרדמה. רק על ידי תקיעת השופר ותפילות היום "נמשך אור חדש עליון" לעולם, וחיים חדשים מושפעים לבריאה כולה.
החיות הנמשכת לעולם נובעת ממדת המלכות האלוקית – העם נוצר מעצם מלכותו של המלך, "באור פני מלך חיים" [יא] – ולכן ראש השנה הוא יום המלכות. ועוד מלמדים כי תקיעת השופר היא בדוגמת "ויפח באפיו נשמת חיים" [יב], ההבל העליון שהקב"ה נופח באדם.
ותוכן עיקרי נוסף ביום הזה: עקדת יצחק. לא מדובר על דרשות בעלמא, כציצים ופרחים, אלא דברים הנוגעים לעצומו של יום ממש.
"למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" [יג]. השופר חבוי כבר בפרשת העקדה, שהרי הכתוב מדגיש "והנה אחר נאחז בסבך בקרניו", ופירשו חז"ל: איל זה נברא בערב שבת בין השמשות [יד] (דהיינו בראש השנה הראשון!), קרן אחת שלו היא השופר של מתן תורה והקרן השניה היא שופר שלעתיד לבוא [טו]. כמובן, לא מדובר על איל ושופר פשוטים-טבעיים, אלא על מהות רוחנית פנימית עליונה (כפי שמדגיש המהר"ל [טז]).
ובנוסח ברכת זכרונות נקבע: "וזכור לנו אהבת הקדמונים. את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה... ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. ברוך אתה ה' זוכר הברית". כאמור, בעקדה חבויים השופרות של מתן תורה ושלעתיד לבוא – שהם השופרות העיקריים בברכת שופרות, וכך נמצא שברכת שופרות נעוצה בברכת זכרונות, "שיעלה זכרונכם... בשופר".
וכן בקריאת התורה: ביום השני של ראש השנה קוראים את פרשת העקדה, "כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואֵילו" [יז]. והדבר נמשך בעולם המנהגים והפיוטים במהלך הדורות...
השופר מעורר לתשובה, כדברי הרמב"ם "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו. כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" [יח].
מאידך, בראש השנה אין אנו אומרים וידוי, לא מבקשים סליחה בתפלותינו, ולא מזכירים חטא ועוון כלל [יט]! זאת לעומת יום הכיפורים בו חוזרים ואומרים וידוי מפורט, ומבקשים סליחה ומחילה וכפרה.
התשובה של ראש השנה אינה מתייחסת בפירוש ופירוט לחטאים. זוהי תשובה כללית-יסודית המתבטאת בעצם המלכת ה'. גם במובן הפשוט, האישי: האדם עומד מול הבורא ומקבל עול מלכות שמים. במעמד ההכתרה אין להזכיר חטאים ופגמים. הס! הכל מתחיל מחדש, כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומאזינים היטב לקול השופר. אנו אכן עומדים בדין, כשאנו עוברים לפני ה' כבני מירון – אך לא עת היא לנו לעסוק בחטאים ובפגמים. נתרכז אך ורק במלך ונעמוד לפניו ביראה.
רק לאחר ההמלכה, מגיע הטיפול הפרטני בחטאים, בעשרת ימי תשובה ובשיאם ביום הכיפורים. אז יאמר המלך לבניו חביביו: הביאו לפני את כל בגדיכם המוכתמים ואכבסם עד שילבינו כשלג. זהו גם הסדר בברכות תפלת עמידה: קודם ברכת התשובה "השיבנו אבינו לתורתך... והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", ואחר כך ברכת הסליחה "סלח לנו אבינו כי חטאנו" [כ].
וכן העקדה מבטאת את שיא ההתמסרות לה' וקבלת מלכותו. הן מצד יצחק הנעקד, "כאילו עקדתם עצמכם לפני" – שהרי כולנו בני יצחק, ובו היינו כלולים באותה שעה – והן מצד אברהם העוקד שכבש רחמיו מעל בן יחידו והעלה את כל אהבתו על גבי המזבח (ביטוי שלם לכך שאברהם עצמו מלך על כל רמח איבריו). זכרון העקדה מגיע לשרש העמוק ביותר של נשמות ישראל – המקום בו אין אנו נפרדים ממנו יתברך.
בזכות העקדה, הופכת מדת הדין למדת הרחמים, "כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים... 'והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו' – מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש אחר. אמר הקב"ה לאברהם כך עתידין בניך להיות נאחזים בעוונות ונסבכים בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל" [כא].
ובעומק: יצחק אבינו שייך למדת הדין האלוקית, "פחד יצחק". ועקדת יצחק מבטאת את המתקת מדת הדין והפיכתה למדת רחמים.
מפסגת העקדה, אנו מקבלים חיים חדשים ונכתבים בספר החיים. שהרי אז מסרו אברהם ויצחק את כל רצון חייהם לה', כאומרים: מצדנו-אנו אין לנו חיים, הננו בידך לבד. ובא הקב"ה ואמר: מעכשיו אני נותן בכם חיים, "אל תשלח ידך אל הנער" (וחז"ל אף אומרים שנשמתו של יצחק פרחה ממנו וחזרה כתחיית המתים [כב]). בראש השנה אנו עולים עם אבינו הראשון אל הר המוריה, "מי יעלה בהר ה'" [כג], ומתברכים משם בחיים טובים!
ובגוון נוסף בדברי השם משמואל [כד]: בנסיון העקדה התגלתה אצל אברהם אבינו דרגת ה'יחידה שבנפש', "יחידה ליחדך" – "וכאשר הבחינה הזאת נתגלתה ושולטת באדם, לא שייך אצלו עוד שום חטא כי הוא למעלה מבחינת חטא". ומבאר שדרגה זו מתבטאת בתקיעות השופר, שהן כמו הברת הקול היסודית, מעל ומעבר לתנועה של חתוך הדבור.
האם ראש השנה קשור למקום מסוים? שלשת הרגלים קשורים במהותם לבית המקדש, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" [כה], עליה לרגל וקרבנות מיוחדים לחובת היום. גם ליום הכיפורים יש תוכן מאד 'מקדשי' – כולו מרוכז בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש.
לעומת זאת, ראש השנה נוהג בשווה בכל מקום ובכל זמן. אמנם במקדש מקריבים קרבן מוסף של ראש השנה, אך גם בשבת ובראש חודש מקריבים קרבן מוסף. האם מעבר לכך יש לראש השנה קשר מיוחד לבית המקדש?
נחזור לפרשת העקדה. בפרשה זו מתרחשים, כאילו במקביל, שני סיפורים: מעשה העקדה עצמו, וסיפור "המקום". אברהם מצווה "לך לך אל ארץ המוריה"... עליו ללכת, למצוא את ההר המיוחד, ודווקא עליו לקיים את העקדה. כאשר אברהם רואה את "המקום" מרחוק, הוא מותיר את נעריו עם החמור, ומכאן ואילך רק אברהם ויצחק הולכים "יחדָו".
ולאחר כל המעשה, לאחר שאברהם מעלה את האיל לעולה, תגובתו מתמקדת בעניין המקום: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יִראה אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאה" – "בהר זה יראה הקב"ה לעמו" (רש"י). הנה ישנו מקום שבו נפגשים ישראל והקב"ה, פנים בפנים. כאשר נחשף העומק של נשמת ישראל בעקדה, מתברר שיש אפשרות למפגש כזה, מקום השראת השכינה בישראל ובעולם כולו.
כאן, אם כן, מונח היסוד לבית המקדש. מקום הפסגה של העקדה מאפשר את קביעות המקום לעולם ועד. לפי זה יש לומר שבראש השנה אנו מוצאים את מקום המקדש. מכח היום הזה מתאפשרת הכפרה לפני ולפנים ביום הכיפורים, ומגיעה השמחה הגלויה בחג הסוכות ושמיני עצרת. "בהר ה' יֵרָאֶה" – "יֵרָאֶה כל זכורך".
[א] ויקרא כג, כד.
[ב] במדבר כט, א.
[ג] תהלים פא, ד.
[ד] דברים יא, יב.
[ה] משנה ראש השנה א, ב.
[ו] ראש השנה טז ע"א.
[ז] ראה למשל מלכים א א, לד.
[ח] פירוש עץ יוסף: "שאע"פ שנטרד מגן עדן נהג עמו מדת רחמים שלא מת מיד".
[ט] פסיקתא דרב כהנא כג. ויקרא רבה כט, א. הובא בר"ן על הרי"ף ראש השנה ג ע"א מדפי הרי"ף.
[י] ראה למשל בספר התניא, אגרת הקדש יד.
[יא] משלי טז, טו.
[יב] בראשית ב, ז.
[יג] ראש השנה טז ע"א.
[יד] אבות ה, ו.
[טו] פרקי דרבי אליעזר פל"א.
[טז] גור אריה שמות יט, יג.
[יז] ר"ן מגילה י ע"ב מדפי הרי"ף.
[יח] הלכות תשובה פ"ג ה"ד.
[יט] "קבלו אנשי האמת שלא נזכיר ביום הזה בתפלתנו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו", של"ה מסכת ראש השנה תורה אור אות יח, בשם תולעת יעקב, ועיין שם בהמשך דבריו.
[כ] עניין זה התחוור לי מתוך דברי הרב משה שפירא ז"ל.
[כא] ויקרא רבה כט, ט-י.
[כב] פרקי דר"א פל"א.
[כג] תהלים כד, ג. מזמור הנאמר בפתיחת ראש השנה.
[כד] ראש השנה, שנת תרע"א יום ב.
[כה] שמות כג, יז.
