תשובה: הדלקת נרות היא באמת המצוה המיוחדת בחנוכה, אך בנוסף לכך כל ימי החנוכה הם זמן של הלל והודאה, כמו שכתוב בגמרא "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (מסכת שבת דף כא). נלמד מעט על המשמעות המעשית והתוכן הרוחני של ההלל וההודאה.
הַלֵּל הוא סדרת מזמורי תהלים הפותחים ב"הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'", כאשר בתחילתו ובסופו אומרים ברכה מיוחדת. את ההלל אומרים בעמידה ובקול, ורבים נוהגים לשיר קטעים מתוכו. ההלל הוא חלק מסדר התפילה בבית הכנסת, מיד לאחר תפילת שחרית, אך גם מי שלא אמר הלל בתפילה, יאמר את ההלל לעצמו בכל שעות היום בכל מקום.
ההודאה בחנוכה נעשית באמירת "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת... בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ" וכו', נוסח המבטא את תמצית סיפור החנוכה. את הנוסח הזה אומרים בתפילה ובברכת-המזון, משולב בתוך הברכה העוסקת בהודאה ("מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ" בתפילה, "נוֹדֶה לְּךָ" בברכת המזון), וכך ההודאה היום-יומית מקבלת תוספת חגיגית מיוחדת.
מעבר לכך, במסיבות ואירועים: בסעודה משפחתית או מפגש חברים, בגן הילדים או בבית אבות, במקום העבודה או באתרי נופש ובילוי – כל אירוע ומסיבה אפשר וכדאי לצבוע בגוון המיוחד של "הלל והודאה"! למשל, חלקנו סופגניות במשרד, הוספנו שירי-הלל ומישהו אמר כמה מלים על החג – קיימנו בכך "הלל והודאה", והסופגניות הפכו ל"סעודת מצוה". אמנם בחנוכה אין חובה לקיים סעודת חג, בשונה משבתות וחגים אחרים, אבל כל סעודה המיוחדת להודאה והלל הופכת לסעודת חג ומצוה.
לא תמיד יש מסיבות ואירועים... אבל ההלכה קובעת שבכל ימי חנוכה יש להמנע ממעשים של צער. למשל, אין לצום בחנוכה, ואין לקיים מעמד של הספד על נפטר, וכדומה.
חנוכה הוא חג של אור, וגם להלל ולהודאה יש משמעות מאירה. המלה הלל קשורה להילה מאירה (כמו בפסוק "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי"). כאשר אנו מהללים מישהו אנו מאירים את דמותו ומעשיו. ההלל לה' בחנוכה מגלה את האור האלוקי בעולם.
הודאה קשורה למושג הוד. הוד הוא יופי מאיר: כאשר משה רבינו ירד מהר סיני, פניו האירו ב"קרני הוד". למעשה, בתנ"ך יש שמונה כינויים שונים למושג היופי, כמספר שמונת ימי חנוכה, ואחד מהם הוא הוד, כמו בפסוק "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ".
לפי הקבלה והחסידות, הוד הוא "אור חוזר". כאשר אני מודה באמת למי שהיטיב לי, אומר 'תודה רבה' מכל הלב – זהו אור חוזר, החזרת תודה כמענה לטוב שקבלתי. באותה מידה, כאשר אנו מודים לה' בחנוכה, אנו מחזירים אור משלנו בתגובה לאור האלוקי שהתגלה עלינו.
לא שכחנו את הנרות.... אם נחזור אחורה בזמן, לתקופת בית המקדש השני, נגלה שקיימת רשימה ארוכה ומכובדת של ימים שנקבעו כימי שמחה והודאה לציון אירועים היסטוריים שונים במהלך התקופה, נצחונות והישגים במאבק מול היוונים ועוד. אך כל הימים האלה התבטלו לאחר חורבן בית המקדש, אין להם משמעות מעשית היום, לכולם מלבד חג החנוכה! במה זכה חנוכה לקבל חותמת נצחית ולהיכנס ללוח-השנה בשורה אחת עם פסח וסוכות?
הסוד טמון בנר הדקיק.
אירועים גדולים תופסים את הבמה, משנים את פני ההיסטוריה ומשפיעים על אנשים ומדינות. אבל דברים משתנים, השנים עוברות והדורות מתקדמים, לא כל אירוע בעבר הופך לחג קבוע בהווה. לעומת זאת, חנוכה מקבל תוקף מיוחד בזכות הנרות: ראשית, נס פך השמן שנעשה במנורת המקדש היה סימן ואישור משמים לקבוע את הנצחון כחג לדורות. שנית, הדלקת נר חנוכה היא מצוה, כמו שמברכים "בָּרוּךְ אַתָּה ה'... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה". זו מצוה מדברי חכמים המצטרפת לתרי"ג (613) המצוות שבתורה. כך נכנס חנוכה למערכת התורה והמצוות, בשלשלת אחת הנמשכת ממעמד הר סיני.
למעשה, הנרות עצמם הם ביטוי של הלל והודאה. לכן משתדלים להדליק את הנרות לעבר הרחוב, אל רשות הרבים, כדי לפרסם את הנס, להלל ולהודות על החג הנפלא הזה. ולא נשכח לומר ולשיר אחרי הדלקת נרות "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת... כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ".
