על מנת שנבין את הערך של בית המקדש, צריך להבין מה השפעתו. הגמרא מספרת על דוד המלך שלומד עם שמואל הנביא כי בית המקדש הוא היופי של העולם. "דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִּיב (ש"א יט) 'וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת בָּרָמָה'. וְכִי מָה עִנְיַן 'נָיוֹת' אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם" (זבחים נד ע"ב). והסביר רש"י שם "למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה".
לפני שלומדים על מידותיו ועל מקומו של בית המקדש, חשוב ללמוד שבית המקדש הופך את העולם לנאה יותר, ליפה יותר, למושלם יותר ולמותאם יותר. "שעסקו בשאלת בנין בית המקדש שיהפוך עולם מנוול לעולם נאה" (מאמרי הראיה ב).
שהרי נוי של אדם לא נובע מאיבר כזה או אחר שהוא יפה. היופי נמצא בפה, באף, בעיניים, ובמיוחד בהתאמה שביניהם. זה עניינו של בית המקדש, לתת לכל דבר את מקומו ולהפוך אותם למרקם אחד. "לעובדו שכם אחד", "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
כשנחרב בית המקדש בוכה רחל אמנו, ונאמר עליה: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים". למה דווקא ברמה? כי שם נגלה לדוד המלך יופיו של בית המקדש. ומי לנו מבין יותר ביופי מאשר רחל שהייתה יפת תואר ויפת מראה. ובית המקדש נבנה בחלקו של בנה בנימין (מאמרי הראיה שם).
מחמת היכולת של בית המקדש להתאים את הכול למרקם אחד, נחשבת הקמת בית המקדש כעשיית שלום. כך מובא בנביא זכריה כי שנתיים אחרי שהחלו להקים את בית המקדש השני שולחים מבבל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַֽאֲנָשָׁיו שאלה לכהנים ולנביאים בירושלים האם לצום בתשעה באב.
מצד אחד הם עדיין בגלות, הגאולה לא שלמה. הבית השני עוד לא בתפארתו, עדיין לא נוהרים אליו כל הגויים ועם ישראל משועבד תחת מלכות פרס. מצד שני, נבואת ירמיהו על בניין הבית השני מתגשמת והולכת. "הַֽאֶבְכֶּה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִשִׁ֔י הִנָּזֵ֕ר כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי זֶ֖ה כַּמֶּ֥ה שָׁנִֽים" (זכריה ז ג).
זכריה משיב להם שהגאולה לא הולכת להיעצר: "עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים: וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ". הגשמים ירדו בעיתם והשדות ייתנו תנובה. "כִּֽי־זֶ֣רַע הַשָּׁל֗וֹם הַגֶּ֜פֶן תִּתֵּ֤ן פִּרְיָהּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְהַשָּׁמַ֖יִם יִתְּנ֣וּ טַלָּ֑ם". כבוד גדול יהיה לעם ישראל מן העמים "וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ הֱיִיתֶ֨ם קְלָלָ֜ה בַּגּוֹיִ֗ם בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֚ן אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה אַל־תִּירָ֖אוּ תֶּחֱזַ֥קְנָה יְדֵיכֶֽם".
אחרי שזכריה מסביר שאלוקים לא עושה חצי עבודה, הוא מוסיף ואומר: "כֹּֽה־אָמַ֞ר ה֣' צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ". הגמרא בראש השנה (יח ע"ב) שואלת: אם הימים האלה הם "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה", למה הוא ממשיך לקרוא להם "צוֹם"? ומתרצת: "אָמַר רַב פַּפָּא: הָכִי קָאָמַר, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם - יִהְיֶה 'לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה'. יֵשׁ גְּזֵירָה - 'צוֹם', אֵין גְּזֵירָה וְאֵין שָׁלוֹם, רָצוּ - מִתְעַנִּין, רָצוּ - אֵין מִתְעַנִין".
רבנו חננאל מסביר שהכוונה במילה "שלום" היא בניין בית המקדש. "בזמן שיש שלום כלומר כל זמן שבית המקדש קיים - יהיה לששון ולשמחה". בעקבותיו מסביר כך הרמב"ן וכן הבית יוסף (תקנ) "'יש שלום' - שבית המקדש קיים" וכך הם דברי הטור ונפסק בשולחן ערוך. לעומתם מפרש רש"י שם "שיש שלום - שאין יד הגויים תקיפה על ישראל".
הסיבה שבגללה כל הפוסקים לא פירשו לפי הפשט היא בגלל שכל השאלה של שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ הייתה בעקבות בניין בית המקדש. אם כן, למה הגמרא לא אמרה במפורש שהצום תלוי בבניין בית המקדש? והתשובה היא כמו לעיל, העיקר הוא לא הבית והקרבנות. העיקר הוא ההשפעה הרוחנית של בית המקדש. וכמו שאומר הנביא ישעיה (א יא) "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי".
זו הסיבה שבגללה הגמרא קוראת לבניין בית המקדש "שלום". וזה בדיוק המסר של זכריה והנביאים לשואלים מהגלות. בית המקדש הוא לא רק בית, בית המקדש הוא שלום. וכיוון שזה תפקידו, הם צריכים לעשות את תפקידם בהשכנת שלום ביניהם. "כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה֥' צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ שְׁפֹ֔טוּ וְחֶ֣סֶד וְרַֽחֲמִ֔ים עֲשׂ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו: וְאַלְמָנָ֧ה וְיָת֛וֹם גֵּ֥ר וְעָנִ֖י אַֽל־תַּעֲשֹׁ֑קוּ וְרָעַת֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אַֽל־תַּחְשְׁב֖וּ בִּלְבַבְכֶֽם" (זכריה ז ט).
בירושלמי ברכות (פרק ב) מובא הסיפור על לידת המשיח בתשעה באב. "עוּבְדָא הֲוֵה בְּחַד יְהוּדָאי" מעשה ביהודי אחד "דַּהֲוֵה קָאִים רַדִי" שהיה חורש. "גַּעַת תּוֹרְתֵיהּ קוּמוֹי" געה השור לפניו בצער "עָבַר חַד עַרְבֵיי וְשָׁמַע קָלָהּ" עבר ערבי אחד ושמע את געיית השור "אֲמַר לֵיהּ, בַּר יוּדָאי בַּר יוּדָאי שָׁרֵי תּוֹרֵךְ וְשָׁרִי קַנְקַנֵּךְ דְּהָא חֲרֵיב בֵּית מִקְדָשָׁא" אמר הערבי: שחרר את השוורים מהמחרשה, כי חרב בית מקדש שלכם.
במדרש רבה (איכה פרשה א פסקה נא) מובא שהיהודי שואל את הערבי "מנא ידעת? א"ל ידעית מן געייתא דתורך". זאת אומרת שההשפעה של החורבן גרמה לפרה לגעות בצער. וגם הערבי מרגיש את החורבן בדרכו שלו.
בישעיה מובא תיאור ההשפעה של החורבן. "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן" גם המלאכים בשמים בוכים, "נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, הֵפֵר בְּרִית, מָאַס עָרִים לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ". הארץ נחרבת, הדרכים שוממות, חיי אדם לא נחשבים. "אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ, הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל, הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל". גם האדמה מפסיקה לתת את פריה בעין יפה (ישעיהו לג).
ירמיהו הנביא אמר שגם הקב"ה בוכה על החורבן. "וְאִם לֹא תִּשְׁמָעוּהָ בַמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵּוָה" (ירמיה יג). הגמרא במסכת חגיגה (ה ע"ב) שואלת: "מַאי "בְּמִסְתָּרִים"? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְׁמֵיהּ דְּרַב, מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבּוֹכֶה בוֹ, וּ'מִסְתָּרִים' שְׁמוֹ.
וּמַאי 'מִפְּנֵי גֵּוָה'? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל - שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָה שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה". ושני הדברים הללו קשורים זה בזה. כי גאוות מלכות ה' מתגלה על ידי מעלתם של ישראל.
ממשיכה הגמרא ושואלת: "וּמִי אִיכָּא בִכְיָה קָמֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהַא אָמַר רַב פַּפָּא, אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ד"ה א טז) 'עוֹז וְחֶדְוָה בִמְקוֹמוֹ'? לָא קָשְׁיָא, הָא - בְּבָתֵי גַּוָּאי, הַא - בְּבָתֵי בַרָאי". במסתרים יש בכייה, בחוץ יש שמחה. ממשיכה הגמרא להקשות: והלא ראינו בכי אצל הקב"ה גם בחוץ בזמן החורבן. "וּבְבָּתֵי בַרַאי לִיכָּא עַצְבוּת? וְהָא כְּתִיב, (ישעיה כב) 'וַיִקְרָא אֲ-דֹנִי ה' צְבָאוֹת בַּיוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שַׂק'? שַׁאנִי חוּרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָשׁ - דְּאֲפִלּוּ מַלְאָכֵי שָׁלוֹם בָּכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לג) 'הֵן אֶרְאֶלָם צַעֲקוּ חוּצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן'".
במאמר מוסגר נציין, שיש לשים לב שהגמרא מקשה מהמזמור בדברי הימים שבו נאמר "ה֤וֹד וְהָדָר֙ לְפָנָ֔יו עֹ֥ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹמֽוֹ". המזמור הזה נמצא גם בתהלים (צו) בשינויים קטנים, ולכן הוא נקרא שם שִׁיר חָדָשׁ. אחד מהשינויים הוא שכתוב בתהילים "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ". הסיבה לכך היא כי המזמור בדברי הימים נאמר על השלב שלפני בניין בית המקדש, השלב שבו מעלים את הארון לירושלים. המזמור בתהילים הוא אחרי השינוי שנעשה כדי שיתאים לשיר בבית המקדש הבנוי. לכן הביאה הגמרא את הפסוק מדברי הימים, ללמד כי גם לפני בניין הבית יש עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ.
על המשך ההשפעה של חורבן הבית מתארת המשנה במסכת סוטה (מח ע"א) את הנפילה הגדולה שהייתה בעולם בזמן החורבן. "משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: בשיר לא ישתו יין וגו'". כשיש מערכת משפט אמיתית ויעילה, אין עוול, יש צדק, יש סיבה לשמוח והשירה תרומם את האדם. אם אין צדק ואין מי שירומם את עם ישראל, השירה תהיה שירה של ניתוק, שירה על עריות והפקרות, שירה שעלולה ליצור ירידה אחר ירידה.
הגמרא ממשיכה ואומרת כי "משמתו נביאים הראשונים - בטלו אורים ותומים". אחת הצרות הגדולות של הגלות היא חסרון הנבואה. חסרון הקשר הישיר בינינו לבין הקב"ה. כך מקונן ירמיהו במגילת איכה "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם - אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מה'". (ב ט). כשאין נבואה - אין אורים ותומים. שהאורים האורים והתומים היו מאירים אותיות. ואם אין נביאים שיכולים לצרף את האותיות למילים ומשפטים - אין משמעות לאורים ותומים. לכן הם בטלו.
ממשיכה המשנה ואומרת: "משחרב בהמ"ק - בטל השמיר". השמיר הוא הכלי שאיתו בונים מקדש. השמיר הוא הדבר הרך ביותר שיכול להתגבר על הדבר הקשה ביותר. ויש פה חידוש, לא שוברים את הדבר הקשה בדבר יותר קשה ממנו, אלא בדבר רך. כעין מה שנאמר "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כה טו). זו דרכו של בית המקדש, לא להרוג ולשפוך דמים אלא לתקן את הרשעה באמצעות רוך.
לכן נקרא שמו מוריה. גם על שם המור הטוב שיוצא משם, וגם על שם המורא שיוצא משם לאומות העולם. "ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם" (רש"י תענית טז ע"א). וכך היה באמת בימי שלמה המלך: "וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב" (מלכים א, ה ד); "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה: וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ" (מלכים א, י כג).
הכוח להכרית את הרוע בלי כלי נשק נעלם בעת חורבן הבית. מרגע החורבן, הדרך לנצח דבר קשה היא באמצעות דבר קשה הימנו. כך העולם כל פעם מייצר כלי נשק משחיתים יותר ואימתניים יותר כדי לנצח את כלי הנשק האימתניים שהיו לפניהם. כשייבנה בית המקדש "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", כי אין בשביל מה ללמוד יותר מלחמה. אפשר להכניע את הרוע באמצעות הגדולה.
בגמרא (סוטה מח ע"ב) מסופר על החקיקה באבני החושן "אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: פתוחי חותם, ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: במלואותם, אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום". ממשיכה הגמרא ומספרת לנו שהשמיר הוא מיסוד הבריאה "ת"ר: שמיר זה ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו? כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני של אבר (קופסה של עופרת) מליאה סובי שעורין".
עוד אומרת המשנה, כי משחרב בית המקדש בטל "נופת צופים". ועוד שם "העיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת". הרמב"ם בפירוש המשניות אומר שהכוונה היא ל"פירות ארץ ישראל וכן אנו מוצאים אותם היום בעונות". בדף על דף הביא בשם הרב קנייבסקי שליט"א כי כבר היום ניכר טעם ומתיקות פירות ארץ ישראל, שכשמביאים פירות מחו"ל אין טעמם כטעם פירות ארץ ישראל שמשובחים ביותר.
עוד שם בגמרא: "אמר רבי אמי: משחרב מקדש ראשון - בטלה שירא פרנדא (סוג משי משובח) וזכוכית לבנה שהיא שקופה ביותר. תניא נמי הכי: משחרב מקדש ראשון - בטלה שירא פרנדא, וזכוכית לבנה, ורכב ברזל; ויש אומרים: אף יין קרוש הבא משניר, הדומה כעיגולי דבילה". ללמדך שהחורבן פגע גם בזוך של הבגדים וגם בזוך של הזכוכית, וגם בעוצמה של כלי הברזל. ובימינו אנו רואים שכל הדברים הללו מתחילים כבר לחזור. כנראה שהנה זה עומד אחר כתלינו.
עוד אומרת הגמרא כי מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ "בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה", שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) "הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם". ובגמרא הסבירו כי מדובר באנשים שיש להם אמונה אבל היא לא במדרגה הנכונה. "אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה; דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה". רבי אליעזר בן הורקנוס נקרא כאן ובמקומות בודדים אחרים בשם רבי אליעזר הגדול, כי הוא בא ללמד אותנו מהי גדלות של אמונה.
ממשיכה הגמרא ואומרת שיש אפילו צדיקים שהם קטני אמונה "והיינו דאמר ר' אלעזר, מאי דכתיב: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה". רש"י בפירושו לזכריה (ד י) מסביר שמדובר בצדיקים שבכו בזמן ייסוד הבית השני ובכייתם עצרה את בניינו, כמבואר בתחילת עזרא.
"שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר (בעזרא ג) 'וְרַבִּ֡ים מֵהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּם֩ וְרָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת הַזְּקֵנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר רָא֜וּ אֶת־הַבַּ֤יִת הָֽרִאשׁוֹן֙ בְּיָסְד֔וֹ זֶ֤ה הַבַּ֙יִת֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם בֹּכִ֖ים בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל'. ובנבואת חגי (ב) 'מִ֤י בָכֶם֙ הַנִּשְׁאָ֔ר אֲשֶׁ֤ר רָאָה֙ אֶת־הַבַּ֣יִת הַזֶּ֔ה בִּכְבוֹד֖וֹ הָרִאשׁ֑וֹן וּמָ֨ה אַתֶּ֜ם רֹאִ֤ים אֹתוֹ֙ עַ֔תָּה, הֲל֥וֹא כָמֹ֛הוּ כְּאַ֖יִן בְּעֵינֵיכֶֽם'". הסיבה לבכי שלהם, כפי שמעיד הפסוק, היא שהם זכרו את הבית הראשון במלוא הדרו, ורואים כעת את ההתחלה הקטנה של הבית השני.
משמעות הבכי היא שהם לא מאמינים שה' ישלים את נבואתו ויבנה את הבית השני כהבטחתו "גדול יהיה הבית הזה האחרון מן הראשון". על חוסר האמונה הזה נאמר "בטלו אנשי אמנה". מכאן למדנו שיש קשר הדדי בין האמונה לבניין הבית. האמונה הגדולה בונה את בית המקדש, ובית המקדש מביא את האמונה הגדולה. זה מה שאומר ישעיהו הנביא "וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת ה֖' הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ" (לג, ו), שהאמונה היא החוזק של הישועה והיא נקנית בחכמה ודעת ויראת ה'.
אמונה בקטנות מוחין גורמת לניתוק מה'. כמו שאומרת הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (איכה ג) 'גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי'". ועוד על המחיצה הזו "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל ד) 'וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר'".
ואיך מביאים גאולה? מביאים תפילה יותר חזקה. "וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְּפִלָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים לט) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ". וכן בגמרא "אָמַר רַבִּי חַנִין, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם, מְנָא לָן? מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ט) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, (שם) וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא".
אנחנו מזכירים את כל החסרונות הללו כדי שנבין אילו מעלות גדולות אנחנו עתידים לקבל כשייבנה בית המקדש. וזאת התפילה שלנו בברכת "רצה" בתפילת י"ח שם אנחנו מתפללים על הסרת מחיצות הברזל. שם אנו מבקשים גם על השבת העבודה לדביר ביתך ושם אנו מתפללים על קבלת התפילות. "ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".
הזכרנו לעיל את הסיפור על היהודי שחרש וגעתה פרתו, ובגמרא שם בירושלמי מובא המשך הסיפור. "גַּעַת זְמַן תַּנְיָּינוּת, אֲמַר לֵיהּ בַּר יוּדָאי בַּר יוּדָאי קְטוֹר תּוֹרֶיךָ וּקְטוֹר קַנְקַנֶּיךָ דְּהָא יָלֵיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא" געה השור פעם שנייה, אמר לו הערבי, קשור את השוורים למחרשה, כי משיח שלכם נולד ויש לך בשביל מה לחרוש ולזורע, יש לכם עתיד.
"אֲמַר לֵיהּ, מַה שְׁמֵיהּ? מְנַחֵם. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְׁמֵיהּ דְּאָבוּי? אֲמַר לֵיהּ חִזְקִיָה. אֲמַר לֵיהּ, מִן הֵן הוּא? אָמַר לֵיה, מִן בִּירַת מַלְכָּא דְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה". הסביר הערבי ליהודי כי המשיח שנולד נמצא במקום שבו נולד דוד המלך. בבירת המלך בבית לחם יהודה.
הבין היהודי שלא לחינם שלח לו הקב"ה שליח לבשר על לידת המשיח, הוא צריך לעשות עם הבשורה הזאת משהו מועיל. על כן הוא מוכר את שורו וכלי המחרשה "אָזַל, זַבִּין תּוֹרוֹי וְזַבִּין קַנְקַנוֹי" והולך להשקיע בילדי ישראל שמהם תבוא הגאולה "וְאִיתְעַבֵיד זַבִּין לְבַדִין לְמַיְינוּקָא", הלך למכור חיתולים לילדים. "וַהֲוֵה עַיֵּיל קְרִיָיה וְנַפְּקָא קְרִיָיה עַד דְּעַל לְהַהוּא קַרְתָּא" והיה הולך ממקום למקום למכור חיתולים עד שהגיע לבירת מלכא דבית לחם יהודה "וְהַוְיִּין כָּל נַשְׁיָּיא זַבָּנָן, וְאִימָה דִּמְנָחֵם לָא זַבְּנָה" והיו כל הנשים קונות ממנו, והאימא של מנחם לא קנתה "שָׁמַע קַלָן דְּנַשְׁיָּיא אָמְרִין, אִימֵיהּ דִּמְנָחֵם אִימֵיהּ דִּמְנָחֵם, אַיְתִיי זוּבְּנִין לִבְרֵךְ" שמע קול הנשים קוראות לאימא של מנחם שתבוא לקנות לבנה חיתולים.
אָמְרָה, "בָּעְיָּיא אֲנָא מִיחַנְקוּנֵיהּ סַנְאֵיהוֹן דְּיִשרָאֵל, דִּבְיוֹמָא דְּאִיתְיָלִיד אִיחְרוּב בֵּית מוּקָדְשָׁא" רוצה אני לחנוק כל שונאיהם של ישראל, והיא התכוונה שרוצה לחנוק את בנה מנחם, כי ביום שהוא נולד - נחרב בית המקדש.
הסיפור על אם שרוצה לחנוק את בנה הוא תמיד סיפור מזעזע, עוד יותר מזעזע הוא שהבן הזה הוא המשיח שנולד ממנה וגדל בבית שלה והיא לא מאמינה בו ושונאת אותו. מבין האיש כי השליחות שלו היא להביא את האם לאמונה בבנה. "אֲמַר לֵיהּ רְחִיצַיָא אֲנָן דִּבְרַגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרָגְלֵיהּ מִתְבָּנֵיי". בטוח אני שלרגליו נחרב הבית ולרגליו הוא נבנה.
פירוש המילה "ִבְרַגְלֵיהּ" היא לא "בגללו" אלא לפי קצב ההליכה שלו. כמו שאומר יעקב לעשו: "וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (בראשית לג יד). ופירש רש"י, לפי הקצב של הילדים. "לפי רגליהם שהם יכולים לילך". גם כאן אומר האיש לאם הילד, לפי הקצב של הילד שלך ייבנה בית המקדש, לכן תשקיעי בו.
אבל האמא מסרבת להאמין ולא רוצה לקנות חיתולים לבן השנוא הזה "אֲמַר לֵיהּ, לֵית לִי פְּרִיטִין" אמרה לו, אין לי פרוטות, אין לי מעות, לשלם לך. "אֲמַר לֵיהּ, וְהוּא מַה אִיכְפַת לֵיהּ" לא אכפת לי הכסף "אַיְתֵיי זוּבְּנִין לֵיהּ, אִין לֵית קוּמֵךְ יוֹמָא דִּין בָּתַר יוֹמִין אֲנָא אַתֵי וְנַסֵיב" קני עכשיו ואם אין לך מעות ביום זה, אבוא אלייך בעוד כמה ימים ואקח את הכסף.
"בָּתַר יוֹמִין עָאל לְהַהִיא קַרְתָּא" כעבור כמה ימים נכנס האיש לאותה עיר "אָמַר לָהּ, מַהוּ מִיְינוּקָא עָבִיד?" שאל את האימא: מה קורה עם התינוק? "אֲמַר לֵיהּ, מִן שָׁעְתָא דְּחַמִיתְנֵי, אַתּוּן רוּחִין וְעִלְעוּלֵי וְחַטְפִינֵיהּ מִן יָדָיי" אמרה לו, מאותה שעה שנתת לי את החיתולים לתינוק באה רוח סערה וחטפה אותו מידי ונעלם ממני.
במדרש איכה רבה כתוב שאמר לה "ולא כך אמרית לך דעל ריגלוי חרב ועל רגלוי מתבני". אמר לה: אמרתי לך. לפי הקצב של הילד נחרב המקדש ולפי הקצב שלו הוא ייבנה.
הרבה משיחים נעלמו לעם ישראל באופן הזה, כי לא היינו מוכנים. זאת הסיבה שרב נחמן בר יצחק קורא למשיח "בַּר נַפְלֵי", הבן שנולד אחרי נפלים רבים. וכך בגמרא: "אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב: מִי שְׁמִיעַ לָךְ אֵימָת אָתֵי בַּר נַפְלֵי?" האם שמעתי מתי בא בר נפלי? שאל אותו רב מי זה "בַּר נַפְלֵי"? עונה לו רב נחמן: מָשִׁיחַ. ממשיך ומקשה רב: למָשִׁיחַ אתה קורא בַּר נַפְלֵי? אמר לו: כן. דִּכְתִיב (עמוס ט, יא): בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת. עונה רב לשאלה ואומר כי בדור הגאולה יש הרבה סיבות לייאוש: "הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִתְמַעֲטִין, וְהַשְּׁאָר עֵינֵיהֶם כָּלוֹת בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה, וְצָרוֹת רַבּוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה פְּקוּדָה, הַשְּׁנִיָּה מְמַהֶרֶת לָבֹא" (סנהדרין צו ע"ב).
חכמינו מספרים לנו את הסיפור הזה, כדי שלא נעשה כמו אותה אימא של המשיח שהתייאשה מבנה, אלא נאמין בבנינו ונשקיע בהם, כי מהם תבוא הגאולה. לכן אומר רב במסכת שבת (קיט ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו' אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן. 'ובנביאי אל תרעו' - אלו תלמידי חכמים".
בסיום הסיפור בגמרא בירושלמי כתוב: "אָמַר רַבִּי בּוֹן, מַה לָנוּ לִלְמוֹד מִן הָעֲרָבִי הַזֶּה? וְלֹא מִקְרָא מַלֵּא הוּא (ישעיה י, לד) "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל". מַה כְּתִיב בִּתְרֵיהּ? (שם יא, א) "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי". כל זה בא ללמד כי אחרי חורבן בית המקדש שנקרא לבנון, ייוולד המלך המשיח. וכל זה הוא כיוון שכל מטרת החורבן הייתה לבניין ולא להרס. יהי רצון שנזכה לראות עין בעין במהרה בימינו, אמן.
