לפני הסיפור של רבי שמעון במערה (שבת לג ע"ב) מספרת הגמרא על יום "כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶּרֶם בְּיַבְנֶה". הכותרת הזאת נמצאת שלוש פעמים בש"ס, והיא רבת משמעות כי לא מדובר כאן על רבנים שנכנסו לישיבה כלשהי, אלא על הסנהדרין שגולים ממקום למקום בגלל חטאם של ישראל. וכך מספרת לנו הגמרא: "עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה". מקודש הקודשים היא עוברת לירושלים ומירושלים להרים, מההרים למדבר ומשם עולה לשמים. וזו כמובן ירידה בשבילנו, כי השכינה מתרחקת מאיתנו. כנגד מסעות השכינה גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין עשר גלויות "מלִּשְׁכַּח הַגָּזִית לַחֲנֻיּוֹת, וּמֵחֲנֻיּוֹת לִירוּשָׁלַם, וּמִירוּשָׁלַם לְיַבְנֶה (בזמן רבן יוחנן בן זכאי), וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לְיַבְנֶה (בזמן תלמידי רבי עקיבא), וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא (אחרי השמד), וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וּמִשְּׁפַרְעָם לְבֵית שְׁעָרִים, מִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי, וּמִצִּפּוֹרִי לִטְבֶרְיָא (ראש השנה לא ע"א).
הגמרא מסיימת ואומרת כי טְבֶרְיָא עֲמוּקָה מִכֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה כט) "וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי, וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ" ומשם היא עתידה לצמוח ולחזור למקומה. המשמעות היא שכל שלב במעבר הסנהדרין ממקום למקום הוא ירידה מהמקום הגבוה שהיה בירושלים בלשכת הגזית ליד קודש הקדשים. לפי זה "כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶּרֶם בְּיַבְנֶה" מֵאוּשָׁא הוא שלב בירידה אחרי מיתת 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, חטא שבגללו ירדה השכינה וירד מעמדם של ישראל.
בדף על הדף (ברכות סג ע"א) כתבו כי חכמים השתמשו בלשון "כרם ביבנה" תשע פעמים בכל הש"ס (ברכות סג ע"ב, שבת לג ע"ב, קלח ע"ב, יבמות מב ע"ב, עה ע"א, כתובות מט ע"א, ב"ב קלא ע"ב, עדיות פ"ב מ"ד וזבחים נז ע"א). בכל מקום חוזר רש"י על הפירוש שכתוב בירושלמי (תענית פ"ד ה"א) שיושבים שורות שורות כמו כרם. ולמה אופן ישיבתם כל כך חשוב?
נראה שהתשובה היא להבדיל את יבנה מירושלים, שבירושלים היו הסנהדרין יושבים כחצי עיגול, מעין גורן (סנהדרין לו ע"ב) והטעם הוא כדי שידונו וישמעו ויראו זה את זה. שפניהם יהיו איש אל אחיו כמו הכרובים הנמצאים ממש בסמוך אליהם בקודש הקדשים. מולם היו יושבים תלמידי חכמים גדולים בשלוש שורות ישרות, מסתכלים עליהם ולומדים מהם. כשחסר אחד מבית הדין הגדול, לוקחים אחד מהתלמידים ומעלים אותו לדון כאחד מהסנהדרין (סנהדרין לז ע"א).
כשגלתה סנהדרין מירושלים ליבנה קבע רבן יוחנן בן זכאי שישבו בשורות ישרות כמו כרם, ולא כמו הסנהדרין בלשכת הגזית, שנדע ונקבע בלבנו שהתורה של יבנה היא לא המקום הנכון שלנו, יבנה היא לא לשכת הגזית. ביבנה יושבים בשורות כמו התלמידים שיושבים בשורות מול הסנהדרין שיושבים בלשכת הגזית. ואם עינינו יהיו נשואות לשם, נגיע לשם בעזרת ה' יתברך. אמן (מקובץ בית אהרן וישראל שנה ט"ו בשם רבי יואל רוזנטל).
הזכרנו כי שלוש פעמים הגמרא מתארת את הלימוד שהיה "כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶּרֶם בְּיַבְנֶה". אחת מהפעמים היא הקדמה לסיפור המערה. וכך כתוב שם: "תָּא שְׁמַע, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הָיוּ שָׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. נִשְׁאָלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִפְנֵיהֶם, מַכָּה זוֹ - מִפְּנֵי מַה מַתְחֶלֶת בִּבְנֵי מֵעַיִם וְגוֹמֶרֶת בַּפֶּה?" (שבת לג).
המכה המדוברת היא מגיפת האסכרה. המחלה הזאת כל כך ידועה עד שהם אפילו לא קוראים לה בשם. כל 24 אלף תלמידי רבי עקיבא מתו מהמחלה הזאת. "אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא, וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִין, וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן, אַסְכָּרָה" (יבמות סב ע"ב). בגלל שהמיתה שלהם והחטא שלהם הם הסיבה לירידה הנוספת של הסנהדרין מאושא ליבנה, פותחים את הישיבה ביבנה בדיון על הנושא הזה (קראתי בשם הרב יצחק שילת שליט"א).
"נַעֲנָה רַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי אִלָעִאי - רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְאָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, וְלֵב מֵבִין, וְלָשׁוֹן מְחַתֵּךְ - פֶּה גּוֹמֵר". מסביר רבי יהודה כי אסכרה מגיעה על לשון הרע. "סִימָן לְלָשׁוֹן הָרָע – אָסְכְּרָה". ומנין לומדים זאת? מהלשון הרע שדיברו על מלכות בית דוד ועיכבו את בואה. "אָמַר רָבָא, וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי קְרָא? (תהלים סג) 'וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים, יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ, כִּי יִסָּכֵר פִּי דּוֹבְרֵי שָׁקֶר'". איך סוכרים פה דובר שקר שמערער על מלכות בית דוד? על ידי אסכרה.
העיכוב במלכות בית דוד נבע מלשון הרע של אויביו שחלקם היו תלמידי חכמים גדולים כמו אחיתופל ודואג ואחרים. המלחמה שלהם בדוד הזיקה לעם ישראל. בימי דוד הוכנעו הפלישתים ולא המשיכו בהשתלטותם על עם ישראל וארץ ישראל. בימי דוד לא המשיכו הפלישתים להתעלל בגופות של יהודים. בימי דוד לא שלטו הפלישתים על עם ישראל והכתיבו להם איך לחיות. מי שדיבר על דוד לשון הרע ועצר את מלכות בית דוד, היו מדברי הלשון הרע והם הזיקו לעם ישראל כולו. על כן מתפלל דוד ואומר "וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים, יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ, כִּי יִסָּכֵר פִּי דּוֹבְרֵי שָׁקֶר".
מכאן ההבנה הנוראה על המשמעות של חטא 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. הם חושבים שהם מדברים או שומעים לשון הרע על חבר, וזה לא נורא. אבל באמת הם מערערים את עם ישראל ונותנים אפשרות לרומאים להשתלט על עם ישראל, למחוק את הזהות היהודית בגזירות על עיקרי התורה. להחריב את ביתר ולצלוב יהודים על כל עץ רענן. לגזור גזרות שמד על עם ישראל, עד כדי ניסיון למחוק את עם ישראל מהמפה העולמית. חכמינו תיקנו לנו את מנהגי האבלות לומר לנו שצריך לעשות כל מאמץ שלא לתת ללשון הרע הזה להמשיך.
אחרי הדיון על האסכרה וסיבותיה, מובא הסיפור על רשב"י ששהה במערה 13 שנה, דבר שנגרם בגלל הטעות הגדולה שעושה יהודה בן גרים. יהודה הזה הוא לא פוחח חלילה. הוא יושב בין גדולי עולם, בין גדולי התלמידים של רבי עקיבא הדנים בשאלה איך צריכים לחנך את עם ישראל להתייחס לדברים הטובים שהביאה מלכות רומא לעולם.
אדם היושב בין שלושת מנהיגי עם ישראל בעת ההיא הוא בוודאי מישהו חשוב. הוא כל כך חשוב עד שרבנו תם בתוס' מזכיר לנו את הגמרא (מועד קטן ט ע"א) שמספרת "כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אָמַר לֵיהּ לִבְרֵהּ אֲנָשִׁים הַלָּלוּ אַנְשֵׁי צוּרָה הֵם זִיל גַּבַּיְהוּ דְּלִיבָרְכוּךָ". אמר רבי שמעון לבנו רבי אלעזר שילך לשני הצדיקים הללו ויבקש מהם ברכה כי הם אנשים של צורה. ומיהם? רבי יהודה בן גרים ורבי שמעון בן חלפתא.
רבי יהודה בן גרים החשוב הזה הלך וסיפר את דבר המחלוקת של חכמים ברבים ולא הבין שהוא כמעט הרג את רשב"י וביטל את הזוהר הקדוש. אומר תוס' שהוא לא סיפר לרומאים אלא לבני ביתו, והתגלגלו הדברים והגיעו לרומאים. רשב"י הקפיד מאוד על תלמיד חכם שמכיר את התנהלות הרומאים ומבין שסיפור כזה יכול להיות סכנה והוא לא נזהר ב"ואהבת לרעך כמוך". לכן הוא נתן בו עיניו ועשה אותו גל של עצמות.
כל זה אחרי שרבי שמעון דן בטהרת העיר טבריה על פי עדות הסבא ואחר כך הוא מתיר לכהנים לעבור ברחוב המטוהר. הסבא הזה מזלזל בהיתר של רבי שמעון ואומר שרשב"י טיהר מקום שבאמת הוא טמא: "אָמַר הַהוּא סָבָא, טִיהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵית הַקְּבָרוֹת". מקפיד עליו רשב"י בכל כוחו ועוצמתו "אָמַר לֵיהּ, אִלְמַלֵי הָיִיתָ עִמָּנוּ, וַאֲפִילּוּ הָיִיתָ עִמָּנוּ וְלֹא וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ - יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר, עַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ, וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ, זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָֹּל שֶׁכֵּן?! יְהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ". כואב לרבי שמעון איך יכול להיות שאחרי מיתת כ"ד אלף התלמידים של רבי עקיבא עדיין יש תלמידי חכמים שמתנהגים גרוע מהנשים הגרועות ביותר. עם אנשים כאלה אי אפשר לצאת מהגלות. צריכים לבנות תורה על תלמידי חכמים נקיים וטהורים גם בין אדם לחברו.
מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל הזכיר שוב ושוב את דברי רבי שמעון בזוהר שאומר כי כל הישועות תלויות בחביבות שבין תלמידי חכמים. הוא היה מביא את הסיפור מהזוהר על רבי יוסי שבא לרבי שמעון כי הייתה עצירת גשמים. "תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה צְרִיכָא עַלְמָּא לְמִטְרָא, אָתוּ לְקָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן" ורבי שמעון פתח ודרש להם את הפסוק "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהלים קלג) ושאל "מַאי שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד"?
אמר להם רבי שמעון שכאשר תלמידי חכמים הם ביחד, מסתכלים איש אל אחיו כמו הכרובים שנאמר בהם "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ חַד בְּחַד מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּתִיב, מַה טוֹב וּמַה נָעִים". וכשהם ח"ו בכעס "וַוי לְעָלְמָא. כְּדֵין כְּתִיב, (משלי יג) וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט". לכן הוא אומר להם: אל תהיו חשוכי פנים "כְּאָהֳלֵי קֵדָר, דְּאִינּוּן בְּנֵי קְטוֹרָה דְּאִתְקַדְּרוּ אַנְפַּיְיהוּ תְּדִירָא". אלא תאירו פנים זה לזה.
כי "בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן יַתְבִין כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא". בתחילה זה נראה שיש בין תלמידי החכמים מחלוקת, זה אומר כמה נאים מעשי הרומאים ואחד אומר כל מה שעשו לא עשו אלא לכבודם. אבל אחר כך הם באהבה ואחווה ענקית. "לְבָתַר, אִתְהֲדָרוּ בִּרְחִימוּתָא דְּאַחְוָה". והקדוש ברוך הוא מַהוּ אוֹמֵר, "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" המילה "גם באה ללמד כי גם הוא יחד איתם "גַּם, לְאַכְלְלָא עִמְּהוֹן שְׁכִינְתָּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לְמִלּוּלַיְיהוּ, וְנִיחָא לֵיהּ וְחַדֵּי בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו וְגוֹ'". כשה' רואה שיש ביניהם אהבה ואחווה הוא שוכן בתוכם, ולא עוד אלא שהוא מקשיב לתפילתם ולתורתם ושמח בהם.
על כן אומר להם רשב"י "וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא דְּהָכָא, כְּמָה דַּהֲוִיתוֹן בַּחֲבִיבוּתָא בִּרְחִימוּתָא, מִקַּדְמַת דְּנָא, הָכִי נָמֵי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לָא תִּתְפָּרְשׁוּן דָּא מִן דָּא, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַחְדֵּי עִמְּכוֹן, וְיִקְרֵי עָלַיְיכוּ שְׁלָם. וְיִשְׁתְּכַּח בְּגִינֵיכוֹן שְׁלָמָא בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכב) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ".
כמו שהייתם בחביבות ובאהבה עד עכשיו, כך גם תמשיכו להבא, ולא תעזבו זה את זה עד שה' ישמח בכם ויקרא לכם לשלום. ובזכותכם ירדו גשמים ויהיה שלום וטוב בעולם. אמן ואמן.
פעם נוספת מתארת הגמרא את כניסת חכמים לבית המדרש ביבנה בסוף מסכת ברכות (סג ע"ב). שם מלמד אותנו רבי יהודה ערך עצום אחר שהיה חשוב ללמד באותה שעה. "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶרֶם בְּיַבְנֶה, הָיוּ שָׁם רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי נְחֶמְיָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן הַגָּדוֹל. פָּתְחוּ כֻּלָּם בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם בִּכְבוֹד תּוֹרָה. וְדָרַשׁ, (שמות לג) 'וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל-וָחֹמֶר, וּמָה אֲרוֹן ה', שֶׁלֹּא הָיָה מְרֻחָק אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, אָמְרָה תּוֹרָה, (שמות לג) 'וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד', תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".
אחרי ההקדמה הזאת ממשיך רבי יהודה ואומר לתלמידי החכמים שבעת הקשה הזאת צריך להתייחס לעם ישראל בהארת פנים ולא בפנים כועסות. למרות שיש לעם אשמה בחורבן, צריכים החכמים לעודד את העם ולא להקפיד עליהם. רבי יהודה מביא את דברי ה' למשה אחרי חטא העגל. כשמשה לקח את האוהל שלו ויצא מחוץ למחנה, אומר ה' למשה: "כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָּנִים, כָּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, וְהַחְזֵר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ". שלא יהיו עם ישראל בכעס ממני, וגם בכעס ממך, מי יעורר אותם לכך שיש תקווה, שיש תשובה, שיש אפשרות תיקון.
"אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ, הָרַב בְּכַעַס, וְתַלְמִיד בְּכַעַס, יִשְׂרָאֵל מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם?" והדברים שאומר ה' למשה הם חריפים ביותר "אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ - מוּטָב. וְאִם לָאו - יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן תַּלְמִידְךָ, מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ". אם אתה לא שב למחנה ישראל, אתה מפסיק את תפקידך ויבוא במקומך יהושע בן נון.
הדברים הללו חשובים עד למאוד לתלמידי חכמים שהיו בדור ההוא (וגם בדור אחרי השואה בימינו). הרבנים צריכים לדעת לא לכעוס על עם ישראל, לא לקטרג עליהם. בוודאי לא להתרחק מעם ישראל ולומר להם שהם אשמים, תפקידם של תלמידי חכמים הוא לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים בהארת פנים.
פעם נוספת שבה מזכירה הגמרא את הדברים שנאמרו ביום כניסתם של חכמים לכרם ביבנה היא במסכת שבת (קלח ע"ב), שם דנים מנהיגי ישראל בתיקון הגדול שצריכים תלמידי החכמים לעשות כדי שתבוא הגאולה. כך אומרת שם הגמרא: "תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶן אֱלִישָׁע אוֹמֵר, אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, צֵא וּבְדוֹק בְּדַיָּינֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל פּוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם, לֹא בָאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל". דיינים רשעים ששם שמים שגור בפיהם, "רְשָׁעִים הֵם, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִטְחוֹנָם בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם".
תחילת הדיון היא באותן מילים בדיוק: "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, אָמְרוּ, עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׁרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלהים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ'" (עמוס ח יא-יב).
מסבירה הגמרא כי כוונת הנביא עמוס היא שישתכחו מעם ישראל שלושה דברים שנקראים "דבר ה'". ומהם? דְּבַר ה' - זוֹ הֲלָכָה. דְּבַר ה' - זֶה הַקֵּץ. דְּבַר ה' - זוֹ נְבוּאָה. בדור הגאולה לא ידעו את שלושת הדברים האלה. לא ידעו מהי הלכה, כי זה אומר הרב שלי הוא צדיק האמת, וזה אומר השיטה שלי היא הנכונה. הם גם לא ידעו מתי הגאולה והקץ, זה אומר המדינה היא "ראשית צמיחת גאולתנו" וזה אומר שהמדינה היא "חושך כפול ומכופל". הם גם לא ידעו מי הוא בעל רוח הקודש אמיתי ומי הוא שרלטן שמאחז עיניים.
רבי שמעון חולק ואומר שגם לעתיד לבוא ידעו שניים מתוך שלושת הדברים הללו. "תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁתִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ - שֶׁלֹּא יִמָּצְאוּ הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בִּמְקוֹם אֶחָד". מסביר רש"י "הלכה ברורה - בטעמים שלא יהא בה מחלוקת". אלא תהיה מחלוקת בין חכמים ולא ידעו ליישב אותה עד שיהיה בית הדין הגדול בירושלים. אבל ידעו מהו דבר ה' של הקץ וידעו מהו דבר ה' של רוח הקודש.
מפורסמים דבריו של רבי נחמן בהקדמת הספר ליקוטי מוהר"ן שאמר כי ידעו את שני הדברים הללו בעזרתו של רשב"י עצמו. "כי לא תשכח מפי זרעו" זה סופי תיבות יוחאי. והכוונה ש"הִבְטִיחַ שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְֹרָאֵל עַל יָדוֹ. וְכַמְבֹאָר בַּזֹּהַר 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא' (נָשֹֹא קכד:)". כי התורה של רבי שמעון תלמד אותנו מתי הקץ ומהי רוח הקודש האמיתית.
"וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן. נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ. מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה. שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְֹרָאֵל. כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לֹּא תִשַָּׁכַח מִפִּי זַרְעוּ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק. כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק. שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי. כִּי עַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִשָּׁכַח הַתּוֹרָה. כִּי בְּזֹהַר דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּנַּ"ל: וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ. הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל ד): עִ'יר וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי-תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ'". מה לימד אותנו רשב"י שעוזר לנו להבין את הקץ ומהי רוח הקודש האמיתית.
האר"י ז"ל כותב כי התורה של רבי עקיבא ותלמידיו היא "אור זרוע". הם רואים את כל הקליפות. הוא רואה את השועלים ואת כבודה של רומא וצוחק (סנהדרין קא ע"א, מכות כד ע"א). למה? כי הוא רואה את האור שזרוע בתוך כל הקליפות ושמח. לכן הוא מקהיל קהילות ברבים, הוא מרוכז כל ימיו בשמירה על הזרע הזה שיגדל ויצמח ויאיר את העולם, וכל הרעש מסביב לא מסיח את דעתו מהמטרה. הם עתידים לחלוף והזרע הזה עתיד להאיר את העולם.
את האור הזה מראה רבי עקיבא לחכמים שאיתו והם שמחים ואומרים לו: "עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ". לכן כתב עליו האר"י כי "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" סופי תיבות ר' עקיבה (פרי עץ חיים - שער ר"ח חנוכה ופורים - פרק ג).
האור שרבי עקיבא ראה וטיפח יהיה לעץ חיים גדול באחרית הימים, ולכן אומר אליהו הנביא לרבי שמעון "רַבִּי רַבִּי אַנְתְּ הוּא אִילָנָא דִרְבָה וּתְקִיף בְּאוֹרַיְיתָא, בְּעַנְפִין דִּילָךְ דְּאִינוּן אֵבָרִין קַדִּישִׁין, כַּמָּה עוֹפִין שַׁרְיָין תַּמָּן, דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כְּגַוְונָא דִלְעִילָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ (שם ט) וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא".
התורה שלו שייכת לעתיד שבו יצמח האור שזרע רבי עקיבא ותלמידיו. "וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (ויקרא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר" (תיקוני זהר מנוקד דף כד/א).
ושמעתי פעם מהרב בלייכר שליט"א כי זאת הסיבה שבגללה היו רבי שמעון ובנו בתוך החול במערה, שהם בחינת "אור זרוע" שצריך לצמוח מתוך הארץ כדברי הגמרא שאומרת "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם נב) "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, שְׁבִי יְרוּשָׁלָםִ" (ר"ה לא.).
"וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא אֲפִילּוּ רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא טְמִירִין דְּחָכְמְתָא וּלְמִנְדַע בֵּיהּ קִצִּין וְחוּשְׁבְּנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְגַּלְּיָא לְכֹלָּא" (זוהר חלק א דף קיח/א). קרוב לימות המשיח אפילו נערים יהיו ראויים להבין את סודות החכמה ולדעת את הקץ, כי החכמה הזאת תתגלה לכולם. מהי חכמת הסוד של רשב"י ששייכת לימות המשיח?
צריך לזכור מה שאמרו חכמינו על חכמת הסוד, שכאשר רואים שישים ריבוא מעם ישראל מברכים "בָרוּךְ חָכָם הָרָזִים", יוצא שלכאורה מברכים בשעה זו על חכמת הסוד ולא מובן איך זה קשור לרואה שישים ריבוא מעם ישראל. הגמרא מסבירה ואומרת "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח ע"א). ועדיין הדברים צריכים הסבר.
משלו משל להבין את התשובה באדם אחד שהיה חכם ביותר והמציא דבר חדש שאין כמותו בעולם. נאמר למשל טיל חץ 3 שיכול להפיל טיל אחר מחוץ לאטמוספירה, דבר שרוב המומחים בעולם חשבו שאי אפשר לעשות. ובאמת אף אחד בעולם לא עשהו קודם שעשו אותו חכמי עם ישראל.
התוכנית השלמה התרקמה בראש של אדם אחד, הוא שיתף בתוכנית שלו את חבריו הקרובים. הם הבינו את התוכנית ולצורך הביצוע שלה הם לקחו מאות ואלפי עובדים, חלק מומחים בתחום אחד וחלק בתחום אחר, כל אחד מהאלפים הללו עושה עבודה שונה. כל אחד עושה רק את החלק בעבודה שנתנו לו. חלק מהם יודע מה התוכנית הגדולה אבל לא מבין איך עושים אותה, חלק לא יודע כלל מהי התוכנית הגדולה, אבל הם עושים את שלהם בלי לשאול שאלות.
מה שמייצרים כל הפועלים והמפעלים הוא נגלה, כל אחד יכול לראות. רק בודדים מכירים את התוכנית הגדולה. היא לא נראית לעיניים, היא נמצאת רק בראש של המתכנן וחבריו. רק הם מבינים למה החלק הזה גדול וזה קטן, למה החלק הזה שחור וזה לבן וכו'.
בדרך רואים את המוצר המוגמר בעיני רוחם רק המהנדסים הבכירים. אחרי שהמוצר יהיה מוכן יראו כולם את המוצר המוגמר ויבינו איך כל חלק הביא למוצר המופלא הזה. רק אז יראו כולם שדווקא בגלל השוני יכולים כל החלקים להתחבר יחד להיות מכלול אחד שעושה פעולה מדהימה כל כך.
רבי שמעון וחבריו זכו והקב"ה שיתף אותם בתוכניות שלו. הראשון שאלוקים גילה לו את כל התוכנית היה אברהם בברית בין הבתרים, אברהם בגיל מבוגר ואין לו בן והוא לא מבין איך הבטחות ה' יתגשמו. ה' מוציא אותו החוצה ומראה לו את כל התוכנית הגדולה של תיקון העולם. כך הוא מראה את התוכנית לכל הנביאים. כך רואה אותה משה רבנו מראש הפסגה "עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" ודרשו חכמים "עד היום האחרון". כך רואה אותה רבי עקיבא ותלמידיו, וכך כותב אותה רבי שמעון בזוהר הקדוש. תוכנית שידועה רק ליחידי סגולה שמצליחים להתעלות ולראות איך כל הפרטים שלאורך כל הדורות מרכיבים את הגאולה השלמה.
כשאנחנו לומדים את התורה שלהם אנו זוכים להבין קצת את התוכנית של העולם. כשמבינים את התוכנית מבינים יותר ויותר איך כל אחד מאיתנו פועל לממש את כל היכולות שלו, כי הם חלק מהתוכנית הגדולה להביא גאולה לעולם כולו. כשלומדים את תורת רשב"י מבינים למה כל אחד מאיתנו נוצר עם פרצוף שונה ודעה שונה ולמה כל אחד מאיתנו חיוני לעם ישראל בדיוק באופן שהוא נוצר.
לכן כל הלומדים זוהר נזהרים לאהוב כל אחד ואחד מישראל כנפשו ומאודו. "וּבִפְרָט אַהֲבַת הַחֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּיַחַד צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִכְלֹל עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא אֵבָר אֶחָד מִן הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ. וּבִפְרָט אִם יֵשׁ לְהָאָדָם יְדִיעָה וְהַשָּׂגָה לְדַעַת וּלְהַכִּיר לַחֲבֵרוֹ בִּבְחִינַת הַנְּשָׁמָה וְאִם יֵשׁ אֵיזֶה חָבֵר מֵהֶם בַּצָּרָה צְרִיכִים כֻּלָּם לְשַׁתֵּף עַצְמָם בְּצַעֲרוֹ אוֹ מֵחֲמַת חֹלִי אוֹ מֵחֲמַת בָּנִים ח"ו. וְיִתְפַּלְלוּ עָלָיו וְכֵן בְּכֹל תְּפִלּוֹתָיו וּצְרָכָיו וּדְבָרָיו יְשַׁתֵּף אֶת חֲבֵרוֹ עִמּוֹ וּמְאֹד הִזְהִירַנִי מוֹרִי זַ"ל בְּעִנְיַן אַהֲבַת הַחֲבֵרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁל חֶבְרָתֵנוּ" (שער הכוונות - דרושי ברכת השחר). שהרי כל אחד מאיתנו הוא חלק מאותו פרויקט שכולנו שותפים בו וכולנו תלויים זה בזה כדי שהתוכנית הגדולה תצא מהכוח אל הפועל.
בימינו המכלול השלם נמצא רק בראש, רק בנסתר, ולכן רואים אותו רק חכמי הרזים. כשאדם זוכה לראות שישים ריבוא אנשים שונים מתחברים הוא גם רואה את ההתכללות הזו ומברך "ברוך חכם הרזים". ברגעים אלו מבינים שכל השוני של זה מזה הוא הכרח.
באחרית הימים יראו את זה כולם. כי כשמחברים את כל החלקים בסוף הימים, רואים את התוצאה המופלאה שבתחילה ראו אותה רק חכמי הרזים. לכן בימות המשיח לא תהיה "קנאה ותחרות" (רמב"ם מלכים יב ה) וזו גם התכונה שהכרחית למי שלומד את חכמת הסוד של רשב"י גם היום, שקנאה ותחרות הן הופכיות לגמרי לחכמת הרזים שכוללת את הכול.
ויהי רצון שנזכה לימים שבהם ייאמר "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן: פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". אמן ואמן.
