האם עכשיו זה הזמן "לחפש אשמים"? המונח חיפוש אשמים הוא אולי לא המונח הטוב ביותר למה שצריך לעשות כעת, אבל האם זהו הזמן לחשבון נפש נוקב? התשובה היא חד משמעית כן. את חשבון הנפש במלוא עוצמתו ניתן לעשות רק כאשר הדם רותח. ימי השבעה מיועדים ל"והחי ייתן אל ליבו" – מכיוון שהכל יודעים שלכשיעברו ימי השבעה תחול אותה גזירה עתיקה על המתים שישתכחו מן הלב, ולא נוכל עוד להפיק שום מוסר השכל מן האסון הנוראי. אז כן, ימי השבעה, בזמן שאנחנו קוברים את המתים ומתאבלים עליהם, הם הזמן לחשוב טוב על מה גרם לאירוע הנורא הזה וכיצד ניתן לתקנו. זו אחת מהמטרות המכוננות של ימי האבלות. והחי ייתן אל ליבו.
אז מי אשם? גודלו של האירוע, והטראומה הלאומית הבלתי-נתפסת של איבודם של 45 נפשות יקרות ברגע אחד, קצת מקשה לחשוב בבהירות. אך אם בכל זאת ננסה לעשות זאת, הניתוח לא יהיה מסובך כל כך. כשיש תאונת דרכים קשה ומחרידה – מי אשם? לעיתים אחד הנהגים, לעיתים תנאי הכביש, ולעיתים רחוקות תנאי מזג האויר או משהו חיצוני. בדרך-כלל לא קשה לנו להבין שיש אשם טבעי והגיוני לאסון נורא שכזה. אז למה פה קשה לנו כל כך להפנים זאת? שוב, בגלל הגודל המפלצתי של האירוע. אנחנו רגילים שלאירועים בקנה מידה כזה יש הסבר לאומי, ממלכתי, משמעותי יותר. זו יכולה להיות התוצאה המחרידה של קרב קשה, או של פיגוע נוראי – אבל אז קל לנו למצוא את ההצדקה. מה שמקשה עלינו לנתח בבהירות את הסיטואציה זה הגודל. אתמול שמעתי ברדיו שמכנים את ההרוגים באסון "קדושים". אני מניח שחלק גדול מן ההרוגים אכן היו קדושים וטהורים, רודפי חסד ומסורים בכל לב. אחד מהם אפילו הכרתי ככזה. אבל ההגדרה הציבורית "קדושים" שגויה בעיניי ונובעת בדיוק מאותו המקום בנפש – המקום שמחפש הצדקה לאומית לאירוע בסדר גודל כזה, הצדקה שתהפוך אותם, כמו את הנופלים בקרב או הנהרגים על-ידי גוי ל"לקדושים". אבל, אין הצדקה כזו. המתים בוודאי קדושים ברמה האישית, אך לא ברמה הציבורית.
אז מי באמת אשם? קשה מאד לומר זאת אבל האשמים הם אנחנו. הציבור הישראלי בכללותו – זה שסומך על זה שיהיה בסדר, זה שמתקשה לקבל הגבלות, זה שנוטה לראות בכל שוטר אדם רע, ובכל הנחיה סמכותית – אפליה ו"אנטישמיות". זה בכלליות.
ובאופן ספציפי יותר: העלייה למירון היתה חבית חומר נפץ. אין אדם שלא הכיר את הסכנות הפוטנציאליות של האירוע הזה. כבר לפני 13 שנים כתב מבקר המדינה דו"ח בנושא. בכל שנה ושנה בעשור האחרון המשטרה ביקשה לערוך שינויים משמעותיים בהסדרי העלייה – ונתקלה בהתנגדויות עזות, וגם בהרגשה ברורה ש"לא יעזור לה". המדינה אפילו ניסתה כבר לפני 5 שנים להלאים את כל המתחם – אלא שבג"צ לא אפשר זאת, וסייע להקדשות השונות ולשאר הגופים השולטים במתחם להמשיך ולעשות בו כרצונם. ללא פיקוח וללא חוק.
ייתכן שהשוטרים המסכנים שפעלו בשטח לא פעלו כשורה במאת האחוזים מפעולותיהם בשטח. ייתכן שהיה ניתן לגדר ולהסדיר את התנועה האנושית בצורה מיטבית יותר. אבל בטוח שלא ניתן להגיע למצב בטוח דיו כשאין לך את הסמכות האמיתית להשליט חוק וסדר במקום. ולכן האשמה נתונה על ראשי מי שלא איפשר את השלטת הסדר באופן הנכון במתחם. ואת הדברים הללו יש לומר עכשיו. כשהדם רותח.
ואיפה הקדוש ברוך הוא? הקב"ה נמצא בכל מקום. וברמה הפנימית יותר והגבוהה יותר של המציאות – הוא אכן יודע, שולט ומוביל כל אירוע, טוב ורע. אבל אם התובנה שלנו מאירוע כזה תהיה רק "להתחזק באמונה" – הרי שלא הבנו דבר!
התובנה מתאונת דרכים מחרידה לא יכולה להיות (רק) להתחזק בשמירת שבת – היא צריכה להיות להתחזק בנהיגה בטוחה, התובנה מפיצוץ בלון גז לא יכולה להיות (רק) להתחזק בתפילה – היא חייבת לעסוק גם בתיקון הבטיחות סביב בלוני הגז. והתובנה מאירוע מחריד כמו זה חייבת להיות שכציבור נקבל על עצמנו להיות אחראיים ונשמעים להוראות בטיחות הרבה יותר. שנפנים שהוראות בטיחות, גם כשהן מגבילות התקהלות דתית או תפילה – אינן 'אנטישמיות' כי אם רצון ה'. האדמו"ר מקרלין, בחוכמתו הרבה, הודיע כבר אמש כי בקרוב יפורסמו לחסידים נהלים חדשים להשתתפות בטישים ואירועים המוניים, למניעת הצטופפות וסכנה. זה מה שה' היה רוצה שנלמד מהאירוע הזה, וכל חזרה בתשובה והתחזקות באמונה שלא קודם לה התיקון היסודי הזה – תהיה חסרה.
נדב רט הינו יועץ לקבלת החלטות אסטרטגיות לחברות ולניהול קריירה.
