זמני לחימה מאפשרים לנו לראות דברים שקשה לראות בזמן שיגרה, ויש לכך יתרונות רבים. כשהכל שקט קשה להבחין מי אוהב ומי אויב, ולכן קל לנהל מו"מ עם מי שמעמיד פני נחמד. כשנכנסים ללחימה – מיד מוסרות המסיכות ועל כל אחד לבחור צד. האם באמת היה קשה להבין מראש כי מפלגת רע"ם תתקשה לתמוך בפעילות מבצעי נגד עזה? רק המיסוך של השקט הבטחוני לאורך השנים האחרונות איפשר לטעות טעות כה דרמטית.
זמני לחימה מחדדים תובנות נוספות. למשל, עם מי אני מוכן לשבת בקואליציה? במסגרת מסעי הבחירות הבלתי-נגמרים שעוברים עלינו בשנתיים האחרונות נהוג להקפיד לסמן כל אחד כ'ימין' או 'שמאל' (בהתאמה לדעתו על ראש הממשלה כמובן) ולגזור משם את כל הנגזרות הנדרשות. זמני לחימה מבטאים לדעתי באופן נאמן יותר את המציאות הראויה. השאלה הנכונה ביחס להקמת ממשלות צריכה להיות שונה: עם מי אני מוכן לשבת באותה ממשלה ועם מי לא? התשובה שלי היא ברורה: כל מי שבזמן לחימה לא מתבלבל אפילו לשנייה, וברור לו באיזה צד הוא נמצא – הוא שותף הגיוני לממשלה לאומית.
אבל זמני לחימה לא נוגעים רק לפוליטיקה. אולי חשוב יותר לשים לב למה שקורה בימים כאלו בקרב מערכות הביטחון הישראליות. בשווקי המניות נהוג לומר ש"כשהשפל מגיע – רואים מי שחה בלי בגד ים...". להצליח במסחר במניות כשהשוק כולו עולה – זו חכמה קטנה מאד, אבל להצליח להרוויח גם ברגעי השפל – זו המשימה האמיתית של כל סוחר. ואת המבחן הזה נכון להחיל בימים אלו על גופי הביטחון שלנו.
הצבא הגיע למערכה הנוכחית מוכן ומתוח עד לקצה יכולותיו. המודיעין נאסף ועובד מראש, כל תוכניות הלחימה כתובות ומוכנות ללא טיפת אבק עליהן, ובתוך דקות ממתן הפקודה יודעים כוחותינו למצוא ולרוצץ את ראשי הנחש – בכישרון, נחישות והצלחה רבה. אחרי שנים רבות בהן הצבא היה עסוק בתפיסות עולם פוסטמודרניות של 'הכלה', 'איפוק', ו'הסדרה' – הגיע הרמטכ"ל כוכבי והזכיר לצבא כי המטרה של מלחמה היא דווקא לנצח, וכי במלחמה יש טובים ורעים, מנצחים ומנוצחים, ולא רק בליל של לוחמים שמנסים להגיע יחדיו להפסקת אש. גם גופי המודיעין הנוספים, ובראשם השב"כ, ראויים לקרדיט הזה.
אך כשרגע המבחן מגיע, וה'שפל' מגיע לגלי הים הישראלי בצורה של טילים וימי לחימה, ולוחמי צה"ל מתגלים מתחת לפני המים לבושים, ערוכים ומוכנים – בולטת עוד יותר ערוותה של משטרת ישראל. הכישלון של משטרת ישראל מהדהד בכל רחבי הארץ – בירושלים ובלוד, בצפון ובדרום, בעכו וברמלה, בבת-ים ובחיפה. בכל מקום עליו היא אחראית. הצלחתה היחידה בימים אלו היתה במעצרם של מי שהצילו את חיי משפחותיהם בלוד, של מי שהסתובב ברחובות לוד עם נשק או אלות, או של מי שהעז להידקר על ידי ערבי. את כל אלו הם הצליחו לעצור. את אלו האשימה המשטרה באלימות, ואף חמור מכך. המכנה המשותף לכולם: הם יהודים.
בגלל הפעילות המבצעית המבריקה הזו המשטרה טרם הספיקה לשים את ידה על היורים ושורפי המכוניות בלוד, על מחללי בתי הכנסת ברמלה, על זורקי האבנים בהר הבית, ועל חוסמי השכונות בירושלים, על המפגינים בכבישי הצפון, ועל חוסמי הכבישים בדרום, על מרביצי הרבנים ביפו, ועל כל זורקי האבנים בכבישי יש"ע. לכל אלו היא טרם הספיקה להגיע. אבל אל דאגה – הטרור היהודי לא ירים ראש ויש לנו כבר חמישה עצורים בלוד!
משטרת ישראל היא גוף שסובל מכל מחלה אפשרית. שחיתות עמוקה, סיאוב, זיקנה, חוסר יכולת לשינוי ארגוני, בעיות ניהול, בעיות אדמיניסטרציה, חוסר אמון ציבורי עמוק, אי מוכנות וחוסר יכולת להשליט סדר ציבורי, בעיות מודיעין ובעיות ערכיות בסימון המטרות. כשמשווים את המוכנות שלה לעומת מוכנות הצבא – הפערים רק מתחדדים, והיכולות שלה לאכיפת החוק והסדר בימים האחרונים היו מתחת לכל ביקורת. משטרת ישראל טעתה בהיערכותה המודיעינית מחד ובהיערכות בשטח מאידך, וביחד עם היעלמות ראשיה והשר הממונה עליה מהשטח – מדובר בביזיון שרק וועדת חקירה תוכל להתמודד איתו כראוי.
הלב שלנו, בשיתוף הטיות קוגנטיביות נפוצות, נוטים כרגע להניח שאם אתמול היה הכי גרוע שיכול להיות - אז היום בוודאי יהיה טוב יותר. אבל זה לא נכון. אם לא נעשה דבר - יהיה גרוע יותר.
אנחנו יכולים להיות גאים בצבא שלנו – אבל אסור לנו להסתפק בכך. המערכה הנוכחית לא מתרחשת רק בעזה אלא בעשרות חזיתות נוספות ואסור לשכוח את זה. גם אם בעוד מספר ימים נוכל לסמן את המערכה הנוכחית כהצלחה מול החמאס והג'יהאד בעזה – אסור להסתפק בכך. יש לזכור את הכישלון המהדהד של המשטרה ולדרוש שינוי מהייסוד של הארגון הזה, שנדמה שראוי להכיל עליו את העצה התמידית של טכנאי המחשבים שלי – "נסה לכבות ולהפעיל מחדש".
נדב רט הינו יועץ לקבלת החלטות אסטרטגיות בארגונים וקריירה.
