כולנו מכירים את הדקה הזו שבה כל עם ישראל מגלה שנתניהו שוב שלף שפן מהכובע ומחולל את הבלתי-אפשרי. חצי מאיתנו מקללים, חצי מאיתנו מסננים "איזה מלך!", אבל כולם שותפים להרגשה – הוא ליגה מעל כולם בטריקים של הדקה ה90. בשורות הללו אני מבקש לחשוף את מה שהופך את נתניהו למוצלח כל-כך בקמפיינים ובמו"מ, ולמה כל מה שראינו מול עינינו בשבועות האחרונים – הוא אחיזת עיניים אחת גדולה.
לנתניהו שתי תכונות משמעותיות: משמעת ברזל שמסייעת לו להישאר צמוד לאסטרטגיה שלו, גם תוך כדי מעבר בין טקטיקות שונות, ועצבים של ברזל שמאפשרים לו לשחק כל משחק, פעם אחרי פעם, עד הדקה ה-90, ולפעמים אפילו קצת אחרי.
כיצד בונים אסטרטגייה לבניית ממשלה? פוליטיקאי צעיר, או כזה שירצה לסמן את עצמו כמישהו מזן ה"פוליטיקאי החדש" ינסה לסמן לעצמו יעד שאפתני לסיים במהירות את כל המשאים ומתנים בתוך 48 או 72 שעות ולהקים ממשלה מהירה, "כדי לצאת מהבלגן בו המדינה נמצאת". אבל מי שיודע להחזיק חזק יותר יודע שהמו"מ האמיתי מתרחש ביום האחרון של המנדט. אולי אפילו רק בשעות האחרונות. ואפילו בדקות. ולכן הוא בונה אסטרטגייה ארוכה הרבה יותר וקשה לניהול הרבה יותר.
אסטרטגיה שכזו עשויה להיראות כך: הוא צריך לייצר ספין שילווה את השבוע הראשון של המנדט, מתוך הנחה שתוך מספר ימים יתברר שהספין הזה לא עובד, אך הוא יוכל לטעון שהוא ניסה. לאחר מכן הוא צריך לצאת לשבוע קשה של התכנסות בה כמעט ולא מנוהלים משאים ומתנים, כדי ליצור אווירת אנדרדוג. בשבוע השלישי יישלפו ההצעות המוזרות והמופרכות, כדי להכין את הציבור לסיטואציות או ויתורים מפתיעים שעשויים לקרות בהמשך. ובשבוע הרביעי ינוהלו שיחות ומגעים עם אנשים רחוקים ומופרכים עוד יותר, וסקרים הזויים יישלחו לציבור ויודלפו לתקשורת כדי לסמן ל'שותפים הטבעיים' שיש המון חלופות שונות.
למה נועד כל המהלך הארוך הזה? כדי ליצור מסך עשן מושלם שלא יאפשר לאף אדם לדעת מה באמת נבדק ומתוכנן. 'השותפים הטבעיים' יותר ייכנסו מיידית אל מתחת לאלונקה, והטבעיים קצת פחות – יסכימו להוריד מחירים כדי לוודא שאף אחד לא יתפוס את מקומם ברגע האחרון. כל עוד נתניהו מצליח למצמץ אחרון ולוודא כי כולם יבואו אל שלחן המו"מ חבוטים ומוכים – הוא מצליח לייצר תוצאות טובות יותר עבורו בשורה התחתונה. תפיסת העולם של נתניהו, שדי הוכיחה את עצמה לאורך השנים, לפחות מול הבייס שלו, היא שאם תהיה ראש ממשלה טוב – ישכחו לך את הטריקים, השטיקים ואפילו השקרים שליוו את תהליך עלייתך לראשות הממשלה. האסטרטגיה גוברת על הטקטיקה, הטווח הארוך גובר על הטווח הקצר, והצלחות ביטחוניות, מדיניות וכלכליות גוברות על הפכפכות ואף נחשיות. הציבור מעדיף תוצאות ולא הבטחות.
זו הסיבה לכך שכל מי ששמע חדשות בשבועות האחרונים – ביזבז את זמנו. כל ידיעה ששמענו בחדשות היתה רק כלי ביד הפוליטיקאים לשחק את המשחק הזה ולהעביר את הזמן עד למאני טיים, לדקה ה-90, לזמן בו יש לפקוח את העיניים ממשחק הצ'יקן ולהחליט מתי כבר חייבים להסיט את המכונית ממסלולה כדי שלא תתנגש.
בדרך-כלל נתניהו ניחן ביותר אורך נשימה מיריביו. הוא מצליח לעייף אותם, לשסות אותם זה בזה, לפלג ביניהם, ובסוף "לקנות אותם בזול". הפעם היחידה בה בנט הצליח לשמור על פני הפוקר השלווים שלו, גם אחרי שנתניהו כבר הרגיש שהדקה האחרונה הגיע ונבהל עד מוות – איפשרה לו למנות את שקד לשרת המשפטים. אבל זה היה היוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל.
נראה כי בסבב הזה בנט, ביחד עם שותפיו השונים החליטו לשחק את המשחק עד הסוף. הם מאיימים ולא מתכוונים למצמץ ראשונים. מצד אחד – יש להם יותר מה להפסיד מסיבוב בחירות נוסף. לנתניהו יש בייס חזק של כ-30 מנדטים בו קשה לפגוע, בעוד המנדטים של בנט וסער פריכים לחלוטין. ובכל זאת, נראה שהפעם לנתניהו יש יותר מה להפסיד. הוא פרנואיד וחושש מהפסד השלטון. המכוניות של בנט ושל נתניהו דוהרות האחת מול השניה. לכל אחד יש מה להפסיד, ומי שמפחד יותר – ימצמץ ראשון. ביבי מנוסה יותר אך לבנט נשק מפחיד יותר. אוטוטו המשחק האמיתי מתחיל.
נדב רט הוא יועץ ארגוני המתמחה בקבלת החלטות אסטרטגיות בארגונים ובקריירה.
