בשנים האחרונות שמעתי דיונים רבים על המעבר ה"בלתי אפשרי" שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. מהעצב העמוק לשמחה הגדולה. מתרועת החצוצרות הממלכתית לזיקוקים ולריקודים. ישנם רבים המתקשים לעמוד במעבר החד בין הרגשות הנדרשים בכל אחד מן הימים הללו, ומבקשים לדון מחדש בקביעות הזו, שהסמיכה את שני הימים האחד לשני. לדעתי, אין להפריד בין שני הימים הללו. הפרדה שכזו תעמעם מסר חשוב וייחודי, אשר מאפיין את העם היהודי כמעט מיום היווסדו.
עולם הספרות מכיל סוגות רבות, ובהן שתיים בולטות במיוחד – המיתוסים והטרגדיה, כך מלמד הרב יונתן זקס זצ"ל, במאמרו 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' שצורף לפירושו להגדה של פסח. ספרות המיתוסים מתאפיינת בעיקר בסיומת המפורסמת "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", או כפי שהיא באה לידי ביטוי בקולנוע האמריקאי – ה'רע' שרוע על הכביש, וה'טוב' צועד לעבר האופק שרוט אך מחייך. בסוגה זו המאבק בין טוב לרע תמיד יסתיים בניצחון ברור ומובהק של הטוב.
היוונים הציעו לאנושות את ההיפך הגמור ביוצרם את הטרגדיה היוונית. ביצירותיהם משתדלים בני האדם להתגבר על איתני הטבע והדחפים האנושיים, אך הם נתקלים בכוחות גדולים מהם ונכשלים פעם אחר פעם. הכישלונות הללו מבטאים את חוסר הטעם וההשגחה שבעולם הזה, ואת הגורל האכזר שמנהל ומוביל אותו.
היהדות, לדברי הרב זקס, אינה יכולה להסכים עם אף אחת מהגישות הללו. היא כמובן מתנגדת בכל תוקף לגישה הכופרת כפי שהיא באה לידי ביטוי בטרגדיה היוונית, על אף שהעם היהודי עבר טרגדיות איומות ונוראות יותר מכל עם אחר בהיסטוריה האנושית. אבל בתפיסה היהודית כמעט תמיד יש לטרגדיה טעם ופשר; ההיפך הגמור מהמסע האנושי הסיזיפי וחסר הפשר בטרגדיה היוונית.
אך היהדות גם רחוקה מלהציג מצג אוטופי של סוף טוב. אנחנו מלאי תקווה – אך לא טוענים שהיא תמומש בעוד רגע; מלאי תפילה – אך מכירים גם בכך שלא כל תפילה תתגשם מיידית; מלאי אמונה – שגם מה שלא קורה כפי שרצינו, יהפוך לטובה. אנו מאמינים בחזון של "לעתיד לבוא", אך בינתיים אנחנו חיים במורכבות של העולם הזה, ופועלים בתוכו כדי להוסיף טוב ולקוות לטוב.
את המורכבות הזו אנחנו מציגים בליל הסדר באמצעות פתיחתו באזכור קושי הגלות והשעבוד, ורק לאחר מכן בתיאור הגאולה. אי אפשר לשבח ולהודות על גאולתנו מבלי לזכור את הקושי והמחירים הכבדים ששולמו תמורתה, ואי אפשר להישאב אל זיכרון העבר – ההרוגים, הצרות והקשיים - מבלי להזכיר אחריהם את נפלאות הגאולה.
היהדות יודעת לייצר ימי אבל לאומיים, וחז"ל תיקנו בימי האבלות על החורבן ימי צום, קריאת קינות, וישיבה על הארץ כאבלים. היא גם יודעת לייצר ימי שמחה חסרת גבולות – וכך נוצר, בין היתר, גם חג הפורים, המבטא שמחה מתפרצת על הצלה גדולה.
שתי תקופות חיים מבטאות את התהליכים המרכזיים והחשובים ביותר שעבר העם היהודי לאורך כל שנותיו: גלות מצרים והיציאה ממנה, ולאחר מכן – 2000 שנות גלות המסתיימות באושוויץ, והיציאה מהן בחזרה אל ארץ ישראל בדרך להקמת המדינה. את ציון התהליכים הללו נכון לחגוג ולציין באופן ריאלי – מתוך אִזְכור מלא של הקשיים והמחירים מחד, ומתוכם להבין את עוצמתה של הגאולה. בליל הסדר אנחנו קוראים את המגילה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", וכך גם ביום עצמאותנו – מתחילים אנו בזיכרון ובכאב, ועוברים מייד אל השמחה הגדולה. רק החיבור הזה מבטיח שהסיפור שלנו לא יישאר טרגדיה יוונית או חזון אוטופי מהסרטים, אלא אמונה ותקווה עזה, אמיתית ויוקדת שלמסע הזה, שעוד לא נגמר, יהיה סוף טוב.
הכותב הוא אסטרטג ויועץ המתמחה בקבלת החלטות, ובעל מיזם התוכן 'וואלה, רעיון!' בפייסבוק, בטלגרם ובווטסאפ.
