פרשת צו לפי שבע המדות

חסד: "זריזותיה דאברהם"

על פתיחת "ראשון" אומר רש"י "אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות" – הזריזות באה מאהבה והתלהבות והיא מייחדת את החסד, בסוד "זריזותיה דאברהם" (וכמבואר בתניא, אגרת הקדש כא: "וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם, כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת אברהם אבינו ע"ה... רק שאברהם אבינו ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו וממנו למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה"), והיא שייכת בפרט לצדקה וגמילות חסדים (שהרי, כהמשך דברי רש"י, "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", וכדברי ספר התניא הנ"ל). הזריזות היא מדת הכהנים (וגם באברהם עצמו נאמר "אתה כהן לעולם"), אנשי החסד – "כהנים זריזים הם" – אודותם מדובר כאן (בניגוד ללויים, שעבודתם היא "לארמא קלא", התלהבות הכהנים ואהבתם היא "בחשאי וברעותא דלבא" – דווקא האהבה החשאית, שאין לה כל חיכוך עם המציאות ו'בזבוז אנרגיה' ברעש חיצוני, מאפשרת זריזות מירבית; זו היא אהבת "אורות דתהו בכלים דתיקון" – המאפשרת זריזות שאינה פזיזות).

המצוה הראשונה בפרשה היא תרומת הדשן – הוצאת אפר הקרבנות מהמזבח – שבעבודת הנפש היינו הכנעה. גם ההכנעה היא עבודתו של אברהם אבינו, שאמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר" (ובספרי החסידות והמוסר מבואר כי זריזות נובעת משפלות אמיתית בנפש). גם ההוראה הנראית מובנת מאליה של התורה בדבר החלפת הבגדים בעת הוצאת הדשן – "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה" – היא הוראת דרך ארץ הנובעת מתוך אהבה וכבוד למי שמשמשים: ""אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלכך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך 'ולבש בגדים אחרים', פחותים מהם". על פסוק זה כולו דורשים חז"ל כי איננו חובה, ואם כן הוא עשיה שלפנים משורת הדין מתוך אהבה והתחשבות טבעית. "תפלות כנגד תמידים תקנום", וכשם שתרומת הדשן קודמת לתמיד של שחר, כך בעבודת הנפש השפלות היא ההקדמה והיסוד לתפלה – שהרי "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (ופרש רש"י "הכנעה ושפלות") – אך על התפלה עצמה נאמר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". חוית "ואנכי עפר ואפר" היא יסוד האהבה וה"אש תמיד" שבתפלה (עד כדי כך שמתוך תרומת הדשן הדשן עצמו מתרומם, ועוצם שפלות האדם – היותו דשן בלבד – היא המביעה אהבה לה').

[כח השפלות של החסד – כח ה"ואנכי עפר ואפר" של אברהם אבינו – רמוז גם ב-מהקטנה של "היא העֹלה עלמוקדה" (האות ה-מבפסוק, והאות ה-חןמתחילת הפרשה): ענין המוקד הוא בערת האש, וה-משבמוקד רומזת ליסוד המים– יסוד החסד (וראה לקמן כי אש התמיד שעל המוקד היא הגבורה שבחסד, אש האהבה). הקטנת ה-מרומזת לכח ההקטנה העצמית של החסד. גם תכונת הזריזות מתבטאת במים, הזורמים בזריזות ממקום גבוה למקום נמוך (והיינו למי שמשפיל את דעתו, כמפורש בחז"ל). ממוצע כל אות במלה "מוקדה" הואא-ל, שם החסד, בסוד "חסד א-ל כל היום".]

את מצות "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"" באר מורנו הבעש"ט זי"ע כמצוה לשמר תמיד ניצוץ בוער של ההתלהבות והאהבה המסותרת שיש בלב כל יהודי לקב"ה: "כל היום יקיים שויתי ה' ויהיה לו קצת דביקות, משל למה הדבר דומה? לנר או גחלים שאם יש בהם עדיין ניצוץ יוכל להבעיר, מה שאין כן אם לא נשאר אפילו ניצוץ שצריך להביא אש מחדש, וזהו שכתוב 'אש תמיד', פירוש יהיה לו קצת דביקות שנמשל לאש, 'רשפי אש שלהבת י-ה'". "אש תמיד" זו היא הגבורה שבחסד – התגברות ובערת האהבה שבלב.

[בלוח "היום יום" כ' אדר שני הובא פירוש המגיד ממעזריטש נ"ע לפסוק זה, שנאמר ביחידות לאדמו"ר הזקן, וסיומו: "צריכים להבעיר אש על הקרבן... ואש זה – 'לא תכבה', שהיא מכבה את ה'לא'". אדמו"ר הזקן ספר שהמגיד חזר לפניו על תורה זו עשר פעמים – כדי לחקקה בעשרת כחות נפשו – ואמר לו: "אתה תלמידי הנך נצרך להאש תמיד, לפי שעליך הוטל לכבות 'לא' (של המנגדים) גדול. אתה תכבה את ה'לא' והשי"ת יהפוך את ה'לא' ל'הן'". ה"לא" הוא ההתנגדות והצמצום של הגבורה, ויש לכבותו עם ה"כן" של החסד (ורמז:כהןהוא מלשוןכן– הכהנים אנשי החסדים מכבים את ה"לא" בכח ה"כן").

גבורה: התחדשות, אשם וחטאת

"שני" פותח ב"קרבן אהרן ובניו... ביום המשח אֹתו" – קרבן אותו מקריב כהן הדיוט ביום חינוכו לעבודה, והכהן הגדול בכל יום. ענינו של קרבן זהו הוא חוית התחלה והתחדשות – חויה ההתחלה (ובפרט חידושה בכל יום) נעוצה בצמצום הגבורה, הגורם לכך שתמיד יש לצאת שוב מהאין ליש (תוך חוית "כל התחלות קשות"). בלשון הקבלה, שרש הגבורה הוא ב"בוצינא דקרדוניתא" – גבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך ומאירה בחכמה עילאה – לכן חוית ההתחדשות שייכת ל"ראשית חכמה" והחכמה היא ראשית כל הספירות. קרבן אהרן ובניו הוא קרבן מנחה – עליה נצטוו ב"שני" בפרשת ויקרא, משום שדרכו של עני להתנדב מנחה. הכהן הגדול והעשיר מביא קרבן עני, והרגשת החסרון והצמצום – הנובעת מהגבורה – היא שרש חוית ההתחדשות שלו.

המשך "שני" הוא הוראת הכהנים ב"תורת החטאת" ו"תורת האשם" – שרש החטאות והאשמות הוא בגבורה (אם כן, החטאת והאשם שפורטו בויקרא מ"חמישי" עד "שביעי" עולים כאן לשרשם). החידוש העיקרי כאן הוא הענין ש"כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (דבר הדורש גבורה וכח מהכהנים, לאכול בשר רב לטובת ישראל), ומודגשת הנאת הכהנים מהקרבנות (באכילה ובממון) – בסוד "שולחן [שענינו אכילה בפרט ועשירות בכלל] בצפון [צד דגבורה]".

לפי דברינו, בתוך ספירת הגבורה גופא הופיעו גם העניות וגם העשירות – בסוד "תמורת עוני עושר" המאיר בגבורה, כמבואר בספר יצירה. בסדר הופעת הדברים היתה עליה מהעניות לעשירות – ככח העליה של קו הגבורה. בעבודת ה', בזכות חוית העניות והשפלות של הכהנים זיכתה אותם התורה להיות "שלוחי דרחמנא" ולהנות מ'עשירות הקרבנות' שהעם מביא (כל היות הכהנים "שלוחי דרחמנא" בא מצד הגבורה, בעוד ממד היותם "שלוחי דידן" נובע מאהבת ישראל שלהם, מצד החסד).

תפארת: פרסומי ניסא

"שלישי" פותח "תורת זבח השלמים". בויקרא נזכרו השלמים ב"רביעי" על שום יציאתם מחוץ למקדש (כפירוש רש"י הראשון לשלמים – "שמטילים שלום בעולם"), ואילו כאן מוגדשת אכילת השלמים למזבח, לכהנים ולבעלים (כפירוש רש"י השני לשלמים – "שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים"). חלוקת האכילה המשולשת היא בסוד התפארת, המחברת אתגהקוים – ימין (הכהנים, אנשי החסד) שמאל (המזבח) ואמצע (הבעלים, "תפארת ישראל").

בפרט דן "שלישי" בשלמי תודה. לכאורה שייכת התודה להוד, והופעתה בתפארת היא בשל היות ההוד "אור חוזר" מהתפארת (בסוד הצירוף). בעומק, שלמי תודה מובאים על נס הצלה שנעשה לאדם – תחושת ההודיה הראשונה על ההצלה, המתבטאת בהודיה פשוטה לה' מתוך השתפכות, היא עצם התודה שבהוד. אחר כך מצווה האדם לפרסם את הנס שנעשה לו ולפאר בכך את ה' – וזהו ענין הבאת שלמי התודה למקדש (שני השלבים – "יודו להוי' חסדו" בינם לבין עצמם "ונפלאותיו לבני אדם" בפרסום הנס – חוזרים שוב ושוב בפרק קז בתהלים, ממנו לומדים על ה"ארבעה צריכים להודות" שחייבים בשלמי תודה; האדם מודה לה' על החסד שעשה לו, אך בפרסום עליו להוסיף את ממד הפלא האלקי – זהו ממד הנוסף בשלב זה של ההודיה גם עבור המודה עצמו, שעד כה חש רק בטובה האלקית שנעשתה לו, ולא כל כך בפלא האלקי המפואר שנתגלה כאן[1]). פרסום הנס הוא הבעת תודה דרך פיאור ה' – עבודת התפארת (ה"אור החוזר" העולה מההוד לתפארת הוא שבח ה' על נפלאותיו, הוא הוד מלשון הוד והדר). גם רש"י רומז לחלוקה בין עצם ההודאה (שבהוד) לנדר השלמים (שבתפארת): "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הם". שלמי תודה מתייחדים בכך שיש להביא עמםדסוגי הלחם – זו התפשטות התפארת לכל גווני וסוגי הלחם – כשבתוכם גם לחם חמץ. החמץ מלמד שאין זו הודיה פשוטה מלאת בטול (כבהוד), אלא יש כאן גם התרוממות והתנשאות הנצרכת בפרסום הנס של התפארת (זהו תיקון איסור הקטרת שאור מ"שלישי" בויקרא). עם זאת, ממד הגבורה השייך להודיה מתבטא בכך שזמן אכילת הקרבן מצומצם ליום אחד (ולא כשאר השלמים, הנאכלים לשני ימים). [על דרך הסוד,דמיני הלחם רומזים ל-דמוחין – חכמה, בינה, חסדים שבדעת וגבורות שבדעת – משום שהבעתתודהצריכה לבוא בתודעהמלאה ("אםעלתודה" אותיותמלאתודעה). תודעת כל המוחין המאירה בתפארת, וד"ל.]

איסור אכילת חלב ודם, שנכתב ב"רביעי" של ויקרא, חוזר כאן – בעוד שם הודגש יציאת החלב והדם אל מחוץ לגוף (כפי שנתבאר שם), כאן העיקר הוא היות החלב והדם החומרים העיקריים בתוך ה"תפארת – גופא". קישור התפארת והנצח (סוד "איהו [התפארת] בנצח") ועלית הנצח לתפארת – שהיתה בעלית נושא השלמים ואיסור חלב ודם מ"רביעי" של ויקרא ל"שלישי" כאן – רמוזה בחותם "שלישי" בענין "את חזה התנופה [סוד 'תפארת גופא', המתיחס לחזה] ואת שוק התרומה [שוק הימין, שכנגד הנצח, המתרומם כאן לתפארת]".

נצח: קרבנות חוץ

"רביעי" הוא התחלת העשיה בפועל – אחרי הציוויים שנמשכו מראשית פרשת ויקרא עד "שלישי" בפרשתנו – בכח הנצח, ראשית הכחות הישומיים, "היוצא לבר" להוציא מכח אל הפועל את כל הציויים (בכך דומה פרשתנו, צו, לפרשת תצוה – גם בה פתח "רביעי" בישום מעשי של ציוויי תרומה-תצוה; בדרך מליצה, הקשר בין שתי הפרשיות הוא בסוד "צו לצו").

הוד: החטא והוידוי

"חמישי" פותח בקרבנות אהרן ובניו, כשבראשם פר החטאת – פר המזכיר מאד את פר החטאת של הכהן המשיח, עליו נצטוו ב"חמישי" בפרשת ויקרא.

יסוד: איל המלואים

"ששי" מתאר את הקרבת איל המלואים. איל בכלל שייך לקו האמצעי, ובפרט סוד המלואים – במשמעותו כאן – שייך לקו האמצעי. רש"י מפרש כי משמעות המלואים היא שלמים – מלואים במובן של שלמות ומילוי (ולא מילוי ידים) – והיינו חיבור היסוד והתפארת (בה נזכרו קרבנות השלמים). השלמות, השלום והמילוי הם ענינים מובהקים של התפארת והיסוד (כשעיקר ענין היסוד הוא השלמות העצמית של הנפש, כמבואר בחסידות; רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל פרש – בספר מחשוף הלבן – כי "מלֻאים" הוא סוד "מאלמיםאלֻמים" האמור ביוסף ואחיו, ובפרט הוא סוד קימת ברית יוסף – "והנה קמה אלומתי").

ב"ששי" משה – ה"צדיק יסוד עולם" – הוא הכהן, והוא מקבל את מנת הכהנים מהשלמים (הטעם על מלת ההקרבה גופא – "וישחט" – הוא שלשלת, כעל עצם כח שמירת הברית של יוסף הצדיק, במלה "וימאן", בששי של וישב).

מלכות: פתח אהל מועד

תכלית כל הפרשה היא קידוש אהרן ובניו, ולתכלית זו מגיעים ב"שביעי", סוד ספירת המלכות, תכלית וסיום כל הספירות (גם המושג "נותר", עליו מצוה משה את אהרן ובניו, שייך להיות המלכות סיום הכל – מה שנותר בסוף ואף עובר את גבול הסיום הרצוי שייך למלכות, בסוד "רגליה יורדות מות"). בדברי משה לאהרן ובניו מודגש שוב ושוב "פתח אוהל מועד", כינוי מובהק למלכות, והם מצווים להשאר בו "שבעת ימים" (בסוד היות המלכות השביעית) ולשמור עליו (בסוד "'שמור' לנוקבא"). סיום הפרשה הוא בטוי מובהק לקבלת עול מלכות שמים – "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה הוי' ביד משה".