הגיבור של פרשת תצוה הוא אהרן הכהן: עבורו מכינים מערכת בגדים "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (בחצי הראשון של הפרשה) ומקבלים הנחיות מפורטות כיצד יכנס לתפקידו (בחציה השני). לעומתו, בולטת היעדרותו של משה רבינו. מהולדת משה עד סיום התורה, שמו מוזכר בכל פרשה, מלבד פרשת תצוה! אמנם משה נמצא ברקע, אך רק בכינוי אתה, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה. וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ. וְאַתָּה תְּדַבֵּר".
את פרשת תצוה קוראים סמוך ל-ז' באדר, יום פטירת משה רבינו, כאילו בהסתלקותו מהעולם-הזה הוא בוחר גם להסתלק מהפרשה. יתירה מזו, בספר הזוהר כתוב ש'מחיקת' משה מפרשת תצוה באה כעונש על שאמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שאין ראוי לאדם לומר דבר רע על עצמו).
|מי אתה משה?
אפשר לחשוב, אם כן, שהעלמת שמו של משה נדרשת לגנאי. אבל יש מבט פנימי יותר. הנה גם פטירת משה ב-ז' אדר נראית כחסרון גדול. כך אכן חשב המן! ולכן הוא שמח כשהפור נפל על חודש אדר. אבל המן לא ידע שבאותו יום משה גם נולד. לא רק שמשה נולד מאה-עשרים שנה בדיוק לפני מותו, אלא גם ביום מותו ממש הוא נולד מחדש! כיון שנשמת משה, הרועה הנאמן, מתפשטת עכשיו בתוך ששים ריבוא נשמות ישראל. כל יהודי הוא משה קטן. הממד הגלוי של משה מת אבל הממד הנסתר שלו חי וקיים.
באותו אופן, העלמת שמו של משה מהפרשה פירושה שמשה 'עולה' למקום גבוה ופנימי יותר מאשר השם שלו. לאדם יש הרבה 'שכבות' באישיות; השם מצביע על שכבה מאוד פנימית, השם הוא הזיהוי, אבל לפני השם יש גרעין עצמי יותר של הנשמה, ללא כל שם. השם הוא השליחות והתפקיד, ומשה נקרא כך "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" – כשם שהוא נמשה מן המים כך הוא ימשה ויוציא את ישראל מהמים הזדונים של מצרים, "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם [משחק מלים: משה רבינו משה מהים]". משה הוא השם הגלוי (שימו לב לאותיות המתהפכות), אבל לפני שבת פרעה קראה לו בשם זה היה לו שם אחר (ויש בזה כמה דעות בחז"ל), ולפני שקראו לו אביו ואמו בשם – היה הוא עצמו, ללא כל שם.
המדרגה הזו של משה נחשפת בפרשה, כשה' פונה אליו רק בתור "אַתָּה". כי כאשר אומרים למישהו אַתָּה, פונים אל ה'עצם' שלו, לפני כל השכבות הגלויות, אתה עצמך. ואם הזכרנו את המן הרשע, ניזכר שגם במגילת אסתר לא מופיע שמו של הקב"ה – האם הוא נעדר ממנה? חלילה. הוא פשוט מסתתר. "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ".
| הכתר בראש
נחזור לבגדי אהרן. הבגדים הם ההופעה החיצונית ביותר של האדם, תחתיהם נמצא הגוף ותחת הגוף נמצאת הנשמה. כהן הוא תפקיד, משרת-מְכַהֵן (כדברי רש"י בפרשתנו "כל לשון כהן לשון פועל עובד ממש"), ותפקיד חייב בגדים-מדים מהודרים הנראים לעין, מדגישים את מעמדו ומכבדים אותו. כהן ללא בגדים אינו יכול לְכַהֵן, "בזמן שבגדיהם עליהן כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם אלא הרי הם כזרים" (רמב"ם הלכות כלי המקדש י, ד).
משה דואג להכין את הבגדים לאהרן אחיו, ומלביש אותו בהם, אך הוא עצמו אינו צריך כל בגד מיוחד (חז"ל אמנם אומרים שהיה למשה בגד מיוחד כאשר הקריב בשבעת ימי המילואים, אך זהו חלוק לבן, בגד פשוט בתכלית). משה אינו זקוק לשום הופעה חיצונית – לא בגדים, לא גוף (ארבעים יום ללא אכילה ושתיה...), ואפילו לא שם. רק אַתָּה.
ציץ הזהב על מצח אהרן הכהן מזכיר כתר, זהו "כתר כהונה" כמו שלמלך יש כתר מלכות על ראשו. אבל למשה יש "כתר תורה" – זהו כתר שאינו עשוי זהב ואינו נמצא על המצח או הראש אלא בתוך הראש. התורה מתאחדת בתוך משה, והוא הוא כתר התורה. הכתר הזה רמוז בכותרת של הפרשה, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" (בגימטריא בראשית).
לכתרים שהוזכרו יש להוסיף עוד אחד, שהרי "שלשה כתרים הם. כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם". כמו שכתר תורה נמצא בתוך הראש כך "כתר שם טוב" נמצא בתוך הלב, כמו הלב האוהב של רבי ישראל בעל שם טוב. וכך מצטרפים ארבעת הכתרים לתמונה שלמה, כולם נצרכים וכולם אהובים.
פורסם לראשונה בעלון גל עיני
