דְכַּלְיָא רִיגְלָא דְתַּרְמוֹדַאֵי
לא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של תדמור
יש משהו שקושר בין הקרבות שמתרחשים בתדמור, שמחריבים אותה ואת כל סביבותיה, לבין מה שהגמרא אומרת כי זמן הדלקת נר חנוכה עד שתכלה רִיגְלָא דְתַּרְמוֹדַאֵי. שבכל מקום שהגמרא רוצה לתת סימנים למשך זמן, היא נותנת דוגמאות שכל אחד מבין אותן. למשל: כדי הילוך מיל, כדי אכילת פרס, כזית או כביצה. אבל הביטוי "עד דְכַּלְיָא רִיגְלָא דְתַּרְמוֹדַאֵי" הוא לא מובן כל כך, שהרי לא בכל מקום יש תרמודים.
וצריך להבין כי יש סוד גדול בביטוי הזה, והוא נרמז בגמרא (יבמות יז ע"א): "עתידין ישראל דעבדי יומא טבא כי חרבי תרמוד". מקשה הגמרא: איך נעשה יום טוב כשתחרב תרמודתדמור? והלא היא כבר נחרבה! ומתרצת הגמרא, שיש תדמור חדשה שנבנתה ליד תדמור הישנה, וכשנחרבה שכונה אחת קיימת השכונה השנייה, וכשנחרבת השנייה, כבר הוקמה הראשונה. "אכפולי הוא דמכפל, חריב מהאי גיסא אותיב מהאי גיסא, ואי חריב מהאי גיסא אותיב מהאי גיסא". ועתידים ישראל לעשות יום טוב כשתיחרב כל תרמוד.
ומה היה רע בתדמור? מסביר רש"י (דה"י ב, ח ד) כי תרמוד היא תדמור שבנה שלמה המלך. והמירו האותיות בשמם כי הם המירו את נאמנותם. במקום להשיב טובה על כך ששלמה מלך ישראל שיקם את המקום שלהם, הם מצטרפים בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני לשונאיהם ולמחריביהם של ישראל. "זה ששנינו ביבמות אין מקבלים גרים מן התרמודים". לא מקבלים מהם גרים כי הם אומה רעה (עיין דברים כג ד-ה). כשם שקבעו חכמים על עמון ומואב, כך קבעו חכמים לא להכניס תרמודים בקהל ה' על מה שעשו לישראל בעת חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.
ולמה לעשות יום טוב על חורבנם של אחרים? יש אומות שנבנות מהחורבן שלנו, ואלה יחרבו בבניינו של עם ישראל. כך היה עם תושבי צור שאמרו על ירושלים "אִמָּלְאָ֖ה הָחֳרָֽבָה" (יחזקאל כו, ב), ניבנה מחורבנה של ירושלים. אמרו חכמים "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". וכשתיבנה ירושלים תיחרב צור. כך נאמר בגמרא (פסחים מב ע"ב) גם על אדום שנבנתה מחורבננו. כך נאמר בגמרא גם על קיסריה (מגילה ו ע"א) וכך נאמר במדרש על רומי (מדרש אגדה בראשית פרשת חיי שרה - תולדות פרק כה). לכן הנפילה שלהם מבשרת את עלייתנו, כשם שאמרו להמן כל חכמיו: אם אתה מתחיל ליפול עם הסוס ברחוב העיר, אתה תמשיך ליפול. "נפול תפול לפניו". כי כשהם עולים, הם עולים עד לרקיע, ואתה במקביל תרד למעמקים תחתיו (מגילה טז ע"א). כך גם תרמוד היא תדמור, כשהיא נחרבת זה סימן לבניינה של ירושלים, שהולך לעלות עוד ועוד.
על כן אמר רבי יוחנן בתלמוד ירושלמי (תענית כה ע"ב): "אשרי מי שהוא רואה במפלתה של תרמוד שהיא הייתה שותפת בחרבן הבית ראשון ובחרבן הבית השני, בחורבן ראשון העמידה שמונים אלף קשתים ובחרבן השני העמידה שמונת אלפים קשתים". עליהם אמר רבי במדרש (רבה בראשית פרשה נו פסקה יא) "ויירש זרעך את שער שונאיו" – שהם היו שונאים לישראל בחורבן ראשון ונשארו שונאים גם אחרי 490 שנה בחורבן בית שני (וראה עוד מדרש רבה איכה פרשה ב פסקה ד), ונותרו שונאים עד היום בכמה וכמה מלחמות שהסורים נלחמו בנו וקיוו לאבדנו, מקום המדינה ועד היום. גם התליות והעינויים שהיו מענים את השבויים הישראלים שנפלו בידם לא נשכחו מאתנו.
על כגון זה נאמר "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א יא). לכן חכמינו קבעו שלא מקבלים מהם גרים, ועושים יום טוב כשהם כלים.
ובאמת מה שכתב רש"י שלא מקבלים גרים מהם זו מחלוקת בגמרא (יבמות טז ע"א). לדעת רבי דוסא בן הרכינס מקבלים מהם גרים, ובמשנה מובא מַעֲשֶׂה בְמִרְיָם הַתַּרְמוֹדִית (נזיר ו יא) אבל רַבִּי יוֹחָנָן וְסָבַיָּא חולקים עליו וסוברים שלא מקבלים גרים מן התרמודים. ויש מחלוקת בין רבי יוחנן והסָבַיָּא למה לא מקבלים מהם גרים. "פליגי בה רבי יוחנן וסָבַיָּא, חד אמר: משום עבדי שלמה, וחד אמר: משום בנות ירושלים".
ומהו המעשה בעבדי שלמה? בספר מלכים (א ט יח. ובדברי הימים ב ח ד) כתוב ששלמה המלך בנה את העיר תדמור: "וַיִּבֶן אֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בַּחֲמָת". ובהמשך כתוב כי כל הגויים משבעה עממין שנשארו בארץ הפכו להיות עבדים לשלמה: "וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה". שלמה אפשר להם להישאר בארץ ישראל, למרות שהתורה אמרה "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" ו"לֹא תְחָנֵּם". והם בסופו של דבר עברו לגור בעיר הזאת. קרה להם מה שהתורה הזהירה מפניו, עבירה זו גררה אותם ועברו על מה שכתוב בתורה: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". ונגררו בנות ישראל אלו לעבודה זרה אחרי בעליהם שהיו עבדי שלמה, כמו שנאמר שם: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
בסוגריים נאמר, כי הסיבה ההלכתית של אלו שסוברים כי אסור לקבל מהם גרים, היא ש"גוי ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר" וממילא גיור לא יעזור לו. ויש אומרים שכשר ופגום לכהונה (שו"ע אה"ע ד' ס"ע ה' י"ט). לדעת הט"ז (יו"ד רס"ח ס"ק א') הוא כשר ונקרא "בר ארמאי". ויש אומרים שצריך להתגייר ויכול להתגייר (רש"י קידושין סח. עיין פת"ש אהע"ז ד ס"ק א'). המהרי"ט אלגזי (הלכות בכורות פ"ו אות ס"ה) והמהרש"ל כתבו שהכול הולך אחר הוולד. אם מתנהג כישראל – ישראל. אם הוא מתנהג כאביו הגוי - צריך גֵרות.
הדעה השנייה בגמרא (יבמות טז ע"ב) היא שלא מקבלים מהתרמודים גרים בגלל רשעותם. ובגמרא: חַד אָמַר, תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי וְשִׁתָּא אַלְפֵי קַשְתּוּיִי, וְחַד אָמַר, תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרָא וּמִנַּיְהוּ שִׁתָּא אַלְפֵי קַשְׁתּוּיִי. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ הַגּוֹיִם לַהֵיכָל, הַכֹּל נִפְנוּ עַל כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֵם נִפְנוּ עַל בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (איכה ה) "נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, בְּתוּלוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה".
מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיּין טְרוּטוֹת?
תאוות הניאוף הגדולה של התרמודים רמוזה בסיפור המפורסם על הלל הזקן, שהגיע אליו אדם בערב שבת בין השמשות והטריד אותו בשאלות לנסותו האם הוא קפדן. אחת השאלות ששאל אותו אדם היא על עיניהם של התרמודים: "הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר, מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל? אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל. מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיּין טְרוּטוֹת (עגולות – רש"י סוטה מז ע"א)? אָמַר לוֹ, בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת" (שבת לא ע"א).
המהרש"א מסביר שבתשובה רומז הלל למידותיהם המקולקלות של התרמודים. השאלה של השואל היא באמת שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה: למה עיניהם של התרמודים עגולות ורכות? ועונה לו הלל שהם כמו דור המבול "שהיו מגביהין עיניהם ומנאפים אחר עיניהם". כל זה רמוז במילים "מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת", רמז לו שהכול אצלם חול, ו"אין בהם קדושה וגדר ערווה, כמו שיש במיוחסים שבישראל".
וכמו שידענו על עמון ומואב, כי מה שלא קידמו בלחם ומים הוא סימן על קלקול שורשי עמוק שמקורו בתרבות סדום ועמורה, כך רומזת הגמרא (יבמות יז ע"א) ששורש קלקול העריות של תרמוד הוא עמוק מהשאול. "דְאָמְרֵי אִינְשֵׁי, קַבָּא רַבָּא וְקַבָּא זוּטָא מְגַנְדֵּר וְאָזִיל לִשְׁאוֹל, וּמִשְּׁאוֹל לְתַרְמוּד, וּמִתַּרְמוּד לְמֵישָׁן, וּמִמֵּישָׁן לְהַרְפַּנְיָא". משל הוא שאומרים האנשים כי כלי גדול וכלי קטן התגלגלו ונפלו לשְׁאוֹל. המשיכו להתגלגל ונפלו למקום עמוק מהשאול והוא תַרְמוּד. המשיכו להתגלגל למטה והגיעו לְמֵישָׁן ומשם התגלגלו עוד יותר נמוך והגיעו לְהַרְפַּנְיָא.
מישן והרפניא הם מקומות הסמוכים לתרמוד. חלק מתושביהם הם בני תרמוד, וחלק למדו ממעשיהם הרעים עד כדי כך שנאמר על מישן: "עֲשָׂרָה קַבִּין עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" (קידושין מט ע"ב). עזות שנובעת מממזרות שקיימת בהם. למדנו מכאן כי קלקול אנשי תדמור השפיע על סביבותיהם, והוא עמוק מן השאול והולך ומעמיק ממקום למקום (וזה דומה לעזות של "אותו האיש", שהיה יהודי ממזר שהתערבב עם גויים, ונפל גם הוא להסתכל בעיניים הטרוטות של האכסנאית, שכנראה גם היא מהם והתנהגה כמותם – סוטה מז ע"א).
הזוהר הקדוש (ג' רלג/ב) הסביר כי תרמוד היא עמקי החושך, ושלמה בנה את העיר הזאת בגלל שידע כי שם נמצאים "עֲזָא וְעַזָאֵל, דְּאִינּוּן תַּמָּן אֲסִירִין בְּשַׁלְשְׁלָאֵי דְּפַרְזְלָא, נְעִיצָן גּוֹ תְּהוֹמֵי". כוחות הרוע שאסורים בכבלי ברזל ותקועים בתוך התהומות. ושלמה המלך התכוון לקחת את חכמת הקליפות מעמקי החושך ולהשתמש בה לקודש, כשם שהשתמש בכוחו של אשמדאי לדעת איפה השמיר לחצוב אבנים לבית המקדש.
כך מספרת הגמרא (גיטין סח ע"א) על שלמה, שרצה לדעת את מקום אבן השמיר שהייתה דרושה לו לצורך חיתוך אבנים לבית המקדש בלי להשתמש בברזל. לשם כך הוא שלח את בניהו בן יהוידע, שלקח בשבי את אשמדאי מלך השדים ושאב ממנו את המידע על האבן הפלאית הזו. בסופו של דבר נפל שלמה בידי אותו אשמדאי. כשרצה לראות את כוחו, הוא התפתה, שחרר אותו מאזיקיו ונתן לו את הטבעת שכתוב עליה שם ה'. "בִּלְעֵיהּ, אוֹתְבֵיהּ לְחַד גַּפֵּיהּ בִּרְקִיעָא וּלְחַד גַּפֵּיהּ בְּאַרְעָא. פַּתְקֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה פַּרְסֵי". בלע אשמדאי את הטבעת, שם כנף אחת בארץ וכנף אחת ברקיע והעיף את שלמה מחוץ לגבולות ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אחר כך הוא גם מלך במקומו. ואף שחזר שלמה המלך למלכותו, נשאר לו פחד גדול בלב וְהַיְינוּ דִּכְתִיב (שה"ש ג) "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת".
כשם ששלמה השתמש בכוח אשמדאי לצורך הקדושה, כך השתמש שלמה בעמקי הקליפות של תדמור לצורך הקדושה ולקח מבלעם את הכוח שנאמר בו "נופל וגלוי עיניים" (זוהר ב קיב:). "וּשְׁלֹמֹה כְּדֵין אַפִּיק עִזְקָא דְּחָקִיק עָלֵיהּ שְׁמָא קַדִישָׁא, וְשַׁוִּי בְּפוּמָא דְּנִשְׁרָא. וּמִיַּד, אִינּוּן הֲווֹ אַמְרֵי, כָּל מַה דְּבָעֵי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וּמִתַּמָּן הֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה חָכְמְתָא". והיה משתמש בטבעת שחקוק עליה שם ה' שתגן עליו מהטומאה והחושך של הקליפות הקשות הללו ותוציא מהם את כל החכמות. "הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ט) וַיִּבֶן וְגוֹ' אֶת תַּרְמוֹד בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ. וְכִי בִּנְיָינָא הֲוָה עָבִיד בָּאָרֶץ. אֶלָּא מַהוּ 'וַיִּבֶן'. אִסְתְּכַּל בְּסָכְלְתָנוּ, וְיָדַע לְהַהוּא דּוּכְתָא, לְמִנְדַּע בֵּיהּ חָכְמְתָא". "זה שנאמר בשלמה: 'ויבן... את תרמוד במדבר בארץ' - וכי בנין היה עושה בארץ? אלא מהו: 'ויבן'? שנסתכל בתבונה וידע אותו מקום לדעת בו חכמה" (זוהר ג' רלג/ב). ו"שלמה בחכמתו תיקן את כל אלה המקומות והכניעם לקדושה" (שם משמואל בראשית חנוכה).
אבל כמו אצל אשמדאי והנשים הנוכריות, שבתחילה השתמש בהם שלמה לטובה ובסופו של דבר הם השתלטו עליו, כך קרה בתרמוד. שהם "תכלית היפוך ישראל". כי אחרי ששלמה לקח מהם את חכמתם ושיעבד אותה לקדושה, בסופו של דבר הם השתלטו על ישראל בחורבן ולקחו את האוצר הגדול והחשוב של עם ישראל, בנות ירושלים.
"ובאה מצות נר חנוכה להאיר את המקומות החשוכים האלה". כי זה כוחו של בית המקדש, להאיר לעולם גם במקומות החשוכים, וכן אמרו חז"ל כי "ממקום בית המקדש אורה יוצאה לעולם" (מדרש רבה ויקרא פרשה לא פסקה ז). וכן הוא מצוות נר חנוכה שממשיכה את האור של בית המקדש ולהאיר גם את המקומות החשוכים ביותר ולכוון אותם אל הקודש. לכן אומרת הגמרא כי מדליקים נרות חנוכה "עד דכליא רגלא דתרמודאי".
כי כנגד האורה שיוצאת לעולם מבית המקדש, נמצאת טומאת העריות של תרמוד מחשיכה את העיניים. שכך אמרו חכמינו בפסחים (סב ע"ב): "מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יוֹחֲסִין, תָּשַׁשׁ כֹּחָן שֶׁל חֲכָמִים וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם", היינו אור רוח הקודש המאיר את העיניים. כמו שאמרו (קידושין ע ע"ב) ד"אין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות", והם קלקלו את היוחסין כמו שקלקלו היוונים בגזירתם על הכלות שיבעלו להגמון. וכל ישראל 'אם אין נביאים בני נביאים' לכוון גם בהעלם לאמת וזהו רק המיוחסים". ועל ידי חנוכה "כליא ריגלא דתרמודאי", והם מתבטלים, שהוא זה לעומת זה נגד ירושלים (רבי צדוק הכהן ברסיסי לילה - אות נז).
ממשיך רבי צדוק ומגלה סוד, לפיו נרות חנוכה יכולים לבטל את קליפת נישואי תערובת. "וזה סוד ששמעתי על מה שאמרו (שבת כא ב) בהדלקת נר חנוכה עד דכליא ריגלא דתרמודאי דרצה לומר שיכלה ערבוב הפסולים מבני נכר במשפחות ישראל שהיה על ידי התרמודאי. כמו שאמרו ביבמות (יז א) והיינו דנר חנוכה מאיר גם להם עד שיכלה גם זה הפסולת המעורבב ולא יהיה עוד שום חיבור גם למראית עין". ובכוח נרות חנוכה להפריד יהודייה שקשורה לגוי או יהודי שקשור לגויה. "ונר חנוכה מאיר בתוקף כל כך עד שיפריד גם חיבור זה ויברר שגם זה היה רק לקלוט אל הקודש מה שראוי לקלוט ולא זולת זה".
"על כן כשבא הורדוס לידבק בזרעם (של בני חשמונאי) לא עלתה בידו, כמו שאמרו בריש בבא בתרא (ג ב) כי זה כל שורש קדושת החשמונאים המתפשט בכל זרעם אחריהם מאחר שפעלו הקדושה לישאר קבוע לדורות עולם שלא יניחו להתערב עמהם זרע נכר. ולפי שה' יתברך רצה להניח ערבוביא זה עדיין בעולם עד עת קץ על כן נתעלם זרע החשמונאים כמו שאמרו (שם) דמאן דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא" (רבי צדוק הכהן ברסיסי לילה - אות נז. וראה עוד שם משמואל בראשית חנוכה).
הדלקה במקום שנמצאים בו רק גויים
לפי האמור לעיל, אור נרות חנוכה מסוגל להשפיע על הגויים, או תשובה או כיליון. ובעניין זה דן בשו"ת "להורות נתן" (ח"ד סימן סג) האם יש להדליק נרות חנוכה במקום שיש בו רק גויים ואין אפילו יהודי אחד. וכתב כי לכאורה אין טעם להדליק, כיוון שכל מטרת הנרות היא לעורר את האנשים להודות לה', שכך כתב הרמב"ם (פ"ד מחנוכה הי"ב) "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". והודאה לה' על נס חנוכה שייכת רק ליהודים.
הוא לומד זאת מהפסוק שאומר: "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ". ואע"פ שלכאורה משמע שהם מודים לה' על נס שלנו, בגמרא (פסחים קיח ע"ב) משמע שהם מודים על נסים שלהם. "הללו את ה' כל גוים - אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו". לפי זה אין חובה על יהודי להדליק נרות חנוכה ברחוב שיראו את הנרות הגויים אלא רק היהודים.
עוד הוא טוען כי אין ראיה שצריך להדליק בזמן הזה בנוכחות גויים ממה שנאמר בגמרא שמדליקים עד דכליא רגלי דתרמודאי, ומשמע שמדליקים בשביל להאיר את החושך הרוחני של הגויים ולא רק של היהודים. וכתב הרב "להורות נתן" כי אפשר שאין מכאן הוכחה, כיוון שהתרמודים הללו מוכרים עצים לחימום והדלקה, ובוודאי יש יהודים שקונים מהם. ואנו מדליקים בשביל היהודים שיוצאים לקנות ולא בשביל התרמודים. ואפשר לדחות.
אמנם מהמשך הגמרא ניתן להוכיח כי יש חובה להאיר גם לגויים, שהרי גם הגויים צריכים להודות על הנסים שנעשו לישראל, שכך נאמר שם בהמשך הגמרא: "עֲתִידָה מִצְרַיִם שֶׁתָּבִיא דּוֹרוֹן לַמָּשִׁיחַ, כְּסָבוּר, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הֵימֶנָּה, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמָּשִׁיחַ, קַבֵּל מֵהֶם! אַכְסַנְיָא עָשׂוּ לְבָנַי בְּמִצְרַיִם. מִיָּד (שם סח) 'יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם'. נָשְׂאָה כּוּשׁ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָה, וּמָה הַלָּלוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן, כָּךְ, אָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּעְבַּדְנוּ בָּהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קַבֵּל מֵהֶם! מִיָּד 'כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים'. נָשְׂאָה מַלְכוּת אֱדוֹם קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָהּ, אָמְרָה, וּמָה הַלָּלוּ שֶׁאֵינָן אֲחֵיהֶם, כָּךְ, אָנוּ שֶׁאֲחֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, (שם) 'גְּעַר חַיַּת קָנֶה', גְּעֹר חַיָּה וּקְנֵה לְךָ עֵדָה" (פסחים קיח ע"ב).
עוד אפשר להוכיח מהשו"ע (תרעז סעיף ג) שפסק: "יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות". משמע שצריך להדליק גם במקום של גויים. והשו"ע לא כתב שמדליק על שולחנו. משמע שיש חובה לפרסם גם לעיני הגויים.
עד שיכלו מן השוק החיים בסרט
מרן הרב אליהו זצוק"ל סיפר, כי בהיותו צעיר הוא אמר לרב מבריסק זיע"א שלכאורה הוא חייב להדליק נרות חנוכה גם בחצות הלילה, שכן קצת לפני כן יוצאים אחרוני הצופים מקולנוע "אדיסון" בירושלים שנמצא מול הבית שלו. מקור הדברים הוא בריטב"א, שפירש "עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות" (שבת כא ע"ב).
הרי שכתב כי בכל מקום לפי מה שהוא, ולאו דווקא חצי שעה. על כן צריך להדליק גם בשעה מאוחרת זו. והרה"ג מבריסק זיע"א, שהיה עניו וצדיק גדול, קיבל את הדברים ממרן הרב זצוק"ל. כעבור כמה ימים סיפר הרב מבריסק זצוק"ל למרן הרב זצוק"ל כי אחד מאלה שיצאו מבית הקולנוע ניגש לראות את ההדלקה שמצאה חן בעיניו, ושאל את הרב מבריסק אם גם הוא יכול להדליק נרות חנוכה בביתו. הרב מבריסק שמח ואמר לו בחום גדול ובהארת פנים: "בוודאי". כך הוא זכה לראות בחוש איך אורם של נרות החנוכה מצליח להאיר לכל הנשמות.
כך פסק גם הגר"מ שטרנבוך שליט"א, שהשיעור נקבע לפי בני-אדם שטרם שבו לביתם מן השוק ואפילו יותר מחצי שעה (מועדים וזמנים השלם, חלק ב', סימן קמ"א. וראה עוד בחלק ו' סימן פ"ו, ובחלק ח', הערות לחלק ב' סימן קמ"א). וחלק עליו בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן עט). והסביר כי המושג "עד שתכלה רגל מן השוק" הוא להגדרת זמן של חצי שעה או יותר (כמו שכותבים רבינו חננאל והרי"ף והרא"ש). ולא בא ללמד שכל זמן שמסתובבים אנשים בשוק צריך להדליק. והוכיח כן מאלה שמדליקים בביתם, שהם חייבים להדליק רק חצי שעה למרות שבני הבית ערים הרבה יותר מכך.
ושאלתי את מרן הרב זצוק"ל מה ההלכה, והשיב שלכתחילה ראוי להדר באור הנרות חנוכה בכל ההידורים, גם בהידור זה למי שיכול, כי אורם של הנרות הללו גדול כל כך שממשיך את האור של בית המקדש, ומצווה להדליק בשמן רב כל עוד עוברים אנשים ברחוב, שהאור הזה מאיר את הנשמות. ומעורר את אורו של המקדש שייבנה במהרה בימינו, אמן.
