בחודש ניסן יצאנו ממצרים, בחודש הזה נחנך המשכן ובחודש הזה נכנסנו לארץ ישראל. בגמרא (שבת פז ע"ב) למדו שלראש חודש ניסן יש הרבה מעלות: "תנא: אותו יום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית (לדעת רבי יהושע שבניסן נברא העולם), ראשון לנשיאים (שביום זה התחיל נחשון בן עמינדב להקריב את קרבנו), ראשון לכהונה (שהכהנים עבדו במשכן ולא הבכורים), ראשון לעבודה (התחילו לעבוד בו במשכן), ראשון לירידת האש (ראשון לירידת האש מהשמים, כמו בכל יום שעבדו במשכן או במקדש), ראשון לאכילת קדשים (שזה מלמד שהאדם הכהן האוכל קודשים הוא קדוש לפחות כמו מזבח), וראשון לשכון שכינה (כי עד אותו יום השכינה הלכה לפניהם יומם. ומיום זה היא שוכנת בתוך ביתם ובתוכם). ראשון לברך את ישראל (ברכת כהנים), ראשון לאיסור הבמות (שאין היתר להקריב בכל במה, אלא במשכן) ראשון לחדשים".
מתוך עשרה הדברים שהתחדשו ביום הזה, שניים הם חלק מהבריאה. "ראשון למעשה בראשית וראשון לחדשים". השאר הם התחדשות שלנו. חידוש שלנו שקשור לחידוש של מעלה. ממש כשם שאנו אומרים בברכת הלבנה: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן. שֶׁגַּם הֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ" (ברכת לבנה על פי מסכת סופרים כ'). וכל זה מלמד כי התחדשות הלבנה היא רק סימן להתחדשות כללית של עם ישראל שמתגלה גם בחידוש הלבנה.
ההתחדשות של עם ישראל בחודש ניסן היא בכמה דברים. ובמיוחד בעת הגאולה של ישראל. כך אומר הנביא ישעיה (סה יז), שההתחדשות תהיה גם בחידוש פני אדמה וגם בחידוש בעולמות העליונים: "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה". תהיה גם בלב וגם ברוח של עם ישראל: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו). ותהיה בגבורה של ישראל: "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת" (ישעיה מא טו).
התחדשות תהיה גם בבתים הנבנים בארץ ישראל: "וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר" (ישעיה סא ד). תהיה בדרכים שיסללו בארץ ישראל: "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת" (ישעיה מג יט). ותהיה גם בכבוד בין הגויים שיחזור למקומו הראשון: "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ" (ישעיה סב א).
תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם
מלבד האיסור לאכול חמץ בפסח, יש איסור שלא יימצא חמץ בביתנו אע"פ שאיננו אוכלים אותו: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב יט), ויש איסור על הימצאותו ברשותנו אפילו במשלוח דואר או במדינה אחרת: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג ז). מלבד זאת יש מצווה לבער את החמץ שנאמר: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב טו).
חכמינו מלמדים שהשבתת החמץ נעשית בעיקר בלב. "בדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה" (פסחים ד ע"ב). מעיקר הדין די בכך שאדם יבטל את החמץ שלו. אבל חכמים תיקנו לנקות ולבדוק את הבית מחמץ, ותיקנו לשרוף את החמץ הנמצא, כדי שאדם לא יראה עוגה יפה בפסח ויחשוק בה לרגע. כי אע"פ שהוא לא אוכל אותה – כיוון שרצה לאוכלה, הרי היא נכנסה ברשותו ומתחייב ב"בל יראה ובל ימצא". "דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אף על פי שלא הוציא בשפתיו כלום. הכי נמי במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה" (רע"ב ותוס' יו"ט פסחים א א).
ההלכה הזאת מתקשרת לדברים שכותב האר"י הקדוש, שעיקר הגאולה היא בדעתו של האדם. שכאשר אדם הוא "עבד" בנפשו וברוחו, גם אם הוא יצא ממצרים הרי הוא עלול לחזור אליה, כמו שקרה כמה פעמים לעם ישראל במדבר, שאמרו: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". לעומת זאת מי שהוא "בן חורין" בנפשו, אפילו אם הוא משועבד בגופו, בסופו של דבר הוא ייגאל מהעבדות הזאת, כמו יוסף שמצד אחד היה אסיר בבית האסורים, ומצד שני בנפשו היה מלך, וכך היו חלומותיו. בסופו של דבר גאולת נפשו הביאה גם את גאולת גופו.
המשנה במסכת פסחים (ג ז) כותבת כי יש שלושה מקרים שבהם ייתכן שלאדם יהיה מותר לבטל ולא לבער: "הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ - יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו - מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ". שלוש הדוגמאות שהמשנה מביאה הן של המצוות היותר גדולות שיש לאדם, להתחתן ולקיים את מצוות ה"עשה" היחידות שיש בהן כרת. אעפ"כ, אם רואה שיכול להספיק, יחזור לשרוף את החמץ.
אבל יש מצווה שהיא גדולה יותר, וכשהולך לקיים אותה אינו חייב לחזור ולבער את החמץ, למרות שיש לו שהות. ומהי? מי שהיה הולך "לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ". ואע"פ שיש לו שהות לחזור ולבער את החמץ, לא הצריכו אותו חכמים לחזור לביתו ויכול לבטל את החמץ ודיו.
בימינו אפשר להחיל את ההלכה הזאת על מי שהולך לשמור על הגבולות במילואים. אמנם אם אשתו בבית, היא לא פטורה מלבער את החמץ בגלל שבעלה הלך למילואים. וגם אם מדובר בחייל שאינו נשוי – אם הוא יכול לשלוח שליח לנקות את ביתו, תבוא עליו ברכה.
לעומת זאת, מי שיצא מביתו לצורכי הרשות ונזכר שיש לו חמץ בביתו – יחזור מיד לביתו לבער את החמץ. ממשיכה המשנה (פסחים ג, ח) ואומרת כי כך הדין גם "שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים - שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו - חוֹזֵר וְשוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְשַׂר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה".
ביטול פירורים
חכמינו לימדו אותנו כמה חשובה המחשבה בביעור חמץ, בכך שאמרו כי גם אם אדם בדק ושרף את החמץ, עליו לבטל אותו כדין תורה. והגמרא (פסחים ו ע"ב) שואלת: אם חכמינו תיקנו לבדוק ולבער את החמץ, למה צריך גם ביטול חמץ בשעת הבדיקה והביעור? "מאי טעמא? אי נימא משום פירורין - הא לא חשיבי". אם בגלל פירורים שלא ניכרים, הרי הם לא חשובים ולא עוברים בגללם על איסור חמץ. עונה הגמרא: "אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה". שמא בעל הבית לא בדק טוב וימצא עוגת חמץ נאה ויחמוד אותה וירצה אותה ובכך הוא עובר על איסור חמץ.
על-פי הגמרא הזאת כתב ה"מגן אברהם" (תלד ס"ק ה) "ודע דפירורין ממילא בטלי". אמנם ב"שולחן ערוך" (תס ס"ע ג) כתוב שיש לבטל פירורים במי שאופה אחר שש שעות בערב פסח. שכך כתוב שם: "הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה: כל פרורים שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם, כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן". אם כן צריך לבטל פירורים. והסביר ה"מגן אברהם" (תס ס"ק ב) שיש הבדל בין פירורי בצק שאפשר להדביק אותם יחד והם חשובים ולא בטלים, לבין פירורי לחם שאין להם חשיבות.
לפי האמור לעיל, יש פירורים שלא בטלים. עוד מקור לכך נמצא בשו"ת האגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קמה), שאומר כי לדעת רבי יהודה על חמץ פחות מכזית - מבטלו בלבו ודיו, ולמה צריך לבטלו? הרי למדנו ש"פירורין - הא לא חשיבי" (פסחים ו ע"ב), ולא צריך לבטל אותם. ותירץ כי יש הבדל בין פירורים שלא צריך לבטל לבין חתיכות קטנות מכזית שניכרות וצריך לבטלן (ועיין שם עוד תירוץ).
ליבטל וליהוי הפקר כעפרא
ראינו כי עיקר השבתת חמץ מדין תורה היא בביטולו. וכן כתב השו"ע (תלד ס"ע ב) "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר: כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא". ולא כתב "הפקר". וכתב המקור חיים בחידושים (ס"ק ד) כי "מחלוקת הפוסקים אי ביטול מטעם הפקר, או שהביטול הוא שיעשהו כעפר במחשבתו. לכן ראוי לומר 'ליבטל וליהוי הפקר כעפרא'". למעשה יש אומרים פעם אחת עם המילה הפקר ויש שלא אומרים אותה כלל, ודבר זה תלוי במחלוקת הראשונים.
שורש המחלוקת הוא בין הרמב"ם ורש"י, שסברו כי הביטול הוא להחשיב את החמץ כאילו עפר, לבין התוס' והר"ן שחשבו כי הביטול הוא סוג של הפקר. וכך כתב הרמב"ם: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא? שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב). לכסף משנה הייתה גרסה אחרת ברמב"ם, ובה כתוב: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא? שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו". לפי זה הפקר החמץ יכול להיות רק אחרי שניקו את כל הבית מחמץ, ולא כשיש עוגה מול עיניו והוא מבטל אותה ואומר שהיא כעפר הארץ.
גם הרמב"ן סובר כדעת רש"י והרמב"ם, שכל הביטול לא נועד אלא להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. "והיתר זה מדברי ר' ישמעאל דאמר: ב' דברים אינן ברשותו ועשאן כברשותו, וזה שהסכימה דעתו לדעת תורה לא קרינא ביה 'לך', דהא שויה כעפר לא ניחא ליה בגויה".
דעת תוס' (פסחים ד ע"ב), שביטול הוא הפקר. ואם תשאל: הרי למדנו בגמרא נדרים (מה ע"א) שהפקר בפני שלשה ובביטול חמץ לא צריך שלושה אנשים? מתרץ תוס' שמהתורה אין צורך. וחכמינו לא הצריכו כאן שלושה.
הר"ן (פסחים ו ע"ב) מסכים עם תוס' וכותב "ובטול זה ודאי מדין הפקר הוא". ומקשה על כך כמה קושיות: א] נוסח הביטול הוא לא נוסח ההפקר. ב] הפקר צריך לעשות בפיו ולא מועיל אם עושהו בלבו. ג] בהפקר צריך מישהו אחר לזכות בו כדי שהמפקיר יפסיק את בעלותו.
עונה הר"ן כי ההפקר הזה הוא מיוחד, כי הבעלות על החמץ אינה גמורה שהרי "אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, ומשום הכי בגילויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה למיהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי". כך מביא בעל "משנה הלכות" (חלק ז רסה) בשם ה"מגן אבות" הקדמון דיש שני מיני הפקר. א) הפקר שעושה קניין ומוציא מרשות בעלים, וזה ההפקר הוא דבעי דווקא בפה ובפני שלושה. ב) ויש מין הפקר שני שאינו עושה קניין אלא הפקר של סילוק רשות, כגון אבדה וחמץ.
בגלל ההלכה שאומרת כי המפקיר חמץ נחשב בעל החמץ כל עוד לא קנה אותו מישהו אחר, וכשמדובר בחמץ בדרך כלל אין מישהו אחר שקונה אותו, הסיק החיד"א כי ביטול חמץ אינו "הפקר" אלא "ביטול", שהאדם מחליט במחשבתו כי החמץ הזה שווה בעיניו לעפר, ולכן לא כתב השו"ע את המילה "הפקר". בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ו סימן צח) הסביר שבגלל שאין מי שיזכה בחמץ, תיקנו חכמים לבטל את החמץ ולא להפקיר אותו.
עובדים זרים בפסח
הפסוק אומר: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". ומזה למדו חכמים שרק שלך אתה לא רואה. אבל של אחרים אתה רואה. אעפ"כ אומרת הגמרא שאסור לקבל פיקדונות של חמץ מהגויים ולשים בביתו או במקום אחר. שנאמר: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב יט. פסחים ה ע"ב). כיוון שיש לאדם אחריות על החמץ של הנוכרי, אע"פ שהוא לא שלו.
לפי זה, אם יש הסכם שמחייב את היהודי לספק מזון לעובד הזר - אסור ליהודי להסכים שחמץ כזה יהיה בביתו, אפילו אם הוא מיועד לצורך הנוכרי העובד הזר. אבל אם האחריות על החמץ היא של העובד הזר – מותר ליהודי לאפשר לו להחזיק חמץ בביתו בחדר סגור וכדלקמן (שו"ע או"ח תמ ס"ע א).
גם באופן שהאחריות על המזון היא של העובד הזר, צריך שליהודי לא תהיה גישה לחמץ הזה. וכך נפסק בשו"ע (תמ ס"ע ב) "וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים, כדי שלא ישכח ויאכלנו". ולכן אסור ליהודי להניח לעובד הזר להניח חמץ בחדרו של הנוכרי על שולחנו, אלא אם כן חדרו של הנוכרי סגור והיהודי לא נכנס אליו כלל.
אם שכח הנוכרי והניח חתיכת חמץ על השולחן או בחדרים שבהם מסתובב היהודי, צריך להוציא את החמץ מהבית או להחזירו לחדר הנוכרי. ואם מדובר ביום טוב – צריך לכפות עליו כלי שלא ייכשלו בו לאכול אותו.
אסור לאכול על שולחן שעובד זר אוכל עליו חמץ, אע"פ שאינו מכירו ויש מחיצה בניהם. ולכן מי שנמצא בחול המועד פסח במקום עבודה כגון מפעל שבו נמצאים גם נוכרים שאוכלים אוכל לא כשר – אם מדובר בכל ימות השנה, צריך להניח ביניהם מחיצה כלשהי על השולחן, כדי שלא ייקח בטעות אוכל מהנוכרי. אבל אם מדובר בחול המועד פסח, לא תועיל מחיצה כיוון שגם פירור של חמץ אוסר, ולכן צריך לאכול על שולחן אחר. ואם הנוכרי סיים לאכול ועזב את השולחן – מותר לנקות את השולחן היטב מפירורים ולאכול עליו. וכן הדין במי שהולך לבקר את חברו בבית שנמצא בו עובד זר, והחבר מתיר לעובד הזר לאכול חמץ על שולחנו. אסור לאכול אתו על אותו שולחן, אבל מותר לאכול עליו אחרי שמנקים אותו (משנה ברורה סימן תמ ס"ק יח).
בישול של עובד זר
הכלל של בישול גויים הוא שמותר ליהודי לאכול רק דבר שאפשר לאוכלו גם ללא הבישול, כלומר שיכול להיאכל כמות שהוא חי, כגון גזר, עגבניות וכד'. אבל אם הוא דבר שבדרך כלל לא נאכל כמות שהוא חי, למרות שיש בודדים שכן אוכלים אותו חי – אסור לאכול אותו אם התבשל על-ידי נוכרי. לכן אסור לאכול ביצה שבישל אותה או טיגן אותה גוי.
כמו כן, מותר ליהודי לאכול אוכל שחומם על-ידי נוכרי, אבל לא נתבשל על ידו, שכן אין בישול גוי אחר בישול ישראל. לכן הפתרון הטוב ביותר לבני משפחה שעובדים זרים מבשלים להם הוא להכין להם אוכל מבושל ארוז בקופסאות, והגוי יוציא את האוכל מהקופסא בשעת הצורך ורק יחמם ליהודי (וצריך להיזהר מבשר שנתעלם מהעין, ולכן צריך סימן היכר, או מצלמות).
אם אין אפשרות להניח אוכל מבושל בבית היהודי, יש מתירים להדליק אש קטנה על-ידי יהודי בבית, שתדלוק כל היום, והנוכרי ידליק ממנה אש, שנקרא כאילו היהודי היה שותף בבישול. וצריך להדגיש כי הפתרון הזה לא מועיל לדעת השו"ע, ולמי שמחפש אוכל מהודר.
יש דעה שאומרת כי אין בישול נוכרי במשרתות שנמצאות בבית, והוא הדין לעובד זר. והטעם כתוב בפסקים שאומרים כי "יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד". והכלל בדברי ה"שולחן ערוך" כי כשהוא אומר שתי דעות "יש ויש" – ההלכה היא כ"ויש". ולכן יש לאסור. אמנם בחולה או בזקן יש להתחשב בדעת המקלים, כמו שאומר הרמ"א שכתב: "ובדיעבד, יש לסמוך אדברי מתירים ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט". משמע מדבריו שהוא לא נוטה להקל אלא בדיעבד, וחולה או זקן – מיקרי דיעבד.
אמנם יש אומרים שבימינו ההיתר של הרמ"א לא תופס. כך כתב הש"ך (יורה דעה סימן קיג ס"ק ז) בשם הרמב"ן, שרק בימי קדם שהשפחות היו קנויות ליהודי כמו עבדים, היה מקום להקל שקיבלו על עצמן חלק מהמצוות. אבל בימינו, שהשפחות לא עוברות חצי גיור כמו עבדים ושפחות בימי קדם - אין להקל. ויש מקלים בשפחות שלנו, כיוון שהן נחשבות שפלות ואין בהן חשש של איסור חיתון. "ומכל מקום אין דבריהם מחוורין ואין אנו סומכין על זה ואנו נוהגין איסור אפילו בדיעבד".
בימינו נוהגים להתיר לעובד זר לבשל לאדם תשוש כשמשפחתו לא מכינה אוכל, והגוי מבשל לו, ואע"פ שכל הסברות שהביא הרמ"א לא שייכות כאן, שהרי אין מי שיתערב בבישול של הנוכרי, עם זאת כיוון שמדובר במי שאין לו אפשרות אחרת והוא סוג של חולה שאין בו סכנה – מתירים. אבל לשאר בני הבית אסור לאכול ממה שבישל העובד הזר, ולא להשתמש בכלים שלו כלל.
ויהי רצון שבחודש הזה, חודש הגאולה, נזכה להתחדשות וליציאה מעבדות הנפש, ונזכה לגאולה שלמה ברחמים, אמן.
