האבל בימי הספירה ותיקון החברה

השנה חלה פרשת 'אמור' בערב ל"ג בעומר. ל"ג בעומר הוא יום שבו לפי מסורת רבותינו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, וכן מציינים אותו כיום הילולא על עלייתו של רשב"י לגנזי מרומים.

צריכים להבין את הנושא הזה, שעם ישראל קיבל על עצמו ימי אבלות בימי הספירה. בימים אלה נמנעים מלהסתפר, נמנעים מלהתחתן, נמנעים מריקודים ומלשמוע מוסיקה משמחת. ויש לשאול: וכי על כל מי שמת בדורות הקודמים אנו מקפידים על ימי אבלות? וכי אם לא היו מתים היו חיים לנצח? מדוע א"כ אנו מקיימים את הדבר הזה?

כדי להבין זאת יש להסביר על פי מקור בתלמוד במסכת 'יבמות' בדף סב. הגמרא אומרת שם, שכאשר מתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם, כלומר עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היוו את העתודה שהיתה צריכה להעביר את התורה לדורות הבאים.

נשארו חמישה מגדולי התנאים - רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון רבי יוסי ורבי נחמיה, וכולהו אליבא דרבי עקיבא. נתאר לנו את עשרים וארבע אלף התלמידים, ונאמר שהם לא היו בדרגה של חמשת הגדולים הללו, אבל מן הסתם היו קרובים לזה. אילו היתה התורה נמסרת לנו על ידי כל כך הרבה גדולי ישראל, יכול להיות שהרמה התורנית בימינו היתה כמו אצל בעלי התוספות, שהלימוד היה בעמקות וברחבות, ובדבקות גדולה מאוד. נמצא שהאבלות שאנו מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא אז, מביעה חסר שאנו חשים אף בדורנו אנו. זה מעין מה שהרמב"ן כותב בתורת האדם, בשער שנקרא 'אבלות ישנה', המדבר על חורבן הבית.

אנו מתאבלים היום על מה שקרה לנו לפני אלפיים שנה, ואנו חשים את החסר הזה - אין מקדש, אין שפע, אין טובה שיורדת לעולם. מיתתם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה זאת גרמה למיעוט הרמה התורנית וזה חסר לנו. אנחנו מתאבלים היום על אי-כבוד לתורה, כבוד שאינו חדור בעם כראוי. אלו שנפטרו אז, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, מחייבים אותנו לכפר על כך ולשאוף לתקן את זה בתקופה זאת.

ימי הספירה בפני עצמם משמשים מזה דורות כימי הכנה למתן תורה. גאולתם של ישראל מורכבת משני שלבים, הגאולה הפיזית שהיתה בט"ו ניסן והגאולה הרוחנית כשעם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות. הרי עבדים שיוצאים לחרות ללא ערכים רוחניים יכולים להראות כאנשים פשוטים ביותר, שאין להם שום דרך ארץ ולא תורה. אולם חירות אמיתית היא כזו שחז"ל דרשו על התורה, אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות, שעל ידי התורה אדם משתחרר מכל ההשתעבדות החומרית.

לכן בימים אלה כשאנחנו מצד אחד מתאבלים על מות תלמידי רבי עקיבא, על החסר במדרגה התורנית, ומצד שני מתכוננים לקראת מתן תורה, ודאי שיש בזה תיקון של העבר, שנדע לכבד את התורה ואת לומדיה, ונלך באורחותיה. עלינו להבין שכל זה לטובתנו, לטובת הבנים והנכדים שלנו, ולטובת עם ישראל כולו. אם עם ישראל כולו ילך לאורה של תורה, לא תהינה תופעות חמורות, כגון אלימות של הנוער, ופגיעה באנשים זקנים, וכל מיני מעשים מגונים. כל זה מפני שלא הולכים לאורה של תורה. התורה מחנכת את האדם למוסריות גבוהה לישרות ולאמינות, ואין צריך לומר שלא להזיק בפועל למישהו אחר.

הלוואי שנדע ליישם את הדברים ולתקן את עצמנו, וממילא כל החברה שלנו תראה אחרת- הרבה יותר אצילית, הרבה יותר מכובדת, וכזו שנעים וטוב לגור בתוכה.