בפרשתנו מתוארים שני אירועים הקשורים להר עיבל. תחילה, הציווי על בניית מזבח וכתיבת התורה בהר עיבל. ואחר כך, מעמד הברכה והקללה המתקיים על שני ההרים, כמו שמפרש רש"י: "ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון למטה באמצע. הפכו לויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה' וגו', ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים 'ארור האיש אשר יעשה פסל' וגו'".
לא ברור מהכתובים האם אלו שני אירועים נפרדים לגמרי או אירוע אחד מתמשך, ואם כן, כיצד בדיוק הוא נעשה (והדבר נידון בכמה מאמרים מלומדים בשנים האחרונות). מכל מקום, מקומו של הר עיבל בשני האירועים מעורר מחשבה. לכאורה לפנינו שני כיוונים מנוגדים בתכלית: במעמד הראשון יש להר עיבל תפקיד חגיגי ומיוחד, המסתיים בציווי "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ממש 'הר השמחה'! ואילו במעמד השני יש להר עיבל תדמית שלילית, "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" (ולפי רש"י, הכוונה שהקללה נאמרת כלפיו). כיצד נבין את השמחה והקללה הנפגשים באותו המקום?
כדי לפענח את סודו של הר עיבל, עלינו להעמיק יותר בעניינם של שני המעמדים גם יחד. נזכיר תחילה שלפי חז"ל כל זה התרחש בפועל באותו יום עצמו שבני ישראל עברו את הירדן ונכנסו לארץ (כמובא בגמרא מסכת סוטה). לשם מה צריכים כולם לרוץ לשכם, עוד לפני לינת לילה ראשונה בארץ?
המטרה היא כריתת ברית! לפני כיבוש הארץ, וודאי לפני ההתנחלות בה, צריך להכריז באופן ברור מהי 'מגילת העצמאות' של עם ישראל בארץ ישראל. כהמשך לברית שכורת משה רבינו עם ישראל בערבות מואב לפני מותו, הוא מצוה על מעמד משלים של כריתת ברית מיד עם הכניסה לארץ, "ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך".
התוכן של הברית הוא על קיום התורה והמצוה, לומר שהיעוד של ירושת הארץ הוא ללכת בדרך ה', "ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו". העיר שכם היא שער הכניסה לארץ – כשם שאברהם אבינו מגיע תחילה לשכם, וכשם שיעקב אבינו בשובו מחרן מגיע לשכם – ולכן יש להגיע אל השער הזה ושם להכריז: הנה באנו אל הארץ כדי לעבוד את ה' ולשמור תורתו. בהמשך לזה, ניתן לראות במזבח אשר בהר עיבל, עם האבנים שעליהם כתובה התורה, כעין מזוזה ענקית בשער הארץ כולה (כדברי האברבנאל)! ואכן, בדרך הכניסה מהירדן לשכם, ממזרח כלפי מערב ("דרך מבוא השמש"), נמצא הר עיבל בצד ימין של הנכנס (צד צפון) – ממש כמו המזוזה בפתח הבית מימין. בארץ ישראל קם העם היהודי והכריז "ה' אלקינו ה' אחד" ולו לבדו נעבוד.
כריתת ברית היא אמנם משהו חגיגי, אבל בהחלט לא קליל. ברית היא דבר רציני. הן בברית שנכרתה בהר-סיני והן בברית שנכרתה בחורב, חלק מהותי היה הקללות והברכות (האמורות בפרשת בחוקותי ובפרשתנו): אם תשמעו – ברכה. ואם לא, חלילה – קללה. כך גם במעמד הברית בשכם, כנגד כל "ברוך האיש" יש "ארור האיש". אין כאן רק אופציה חביבה, מצטרפים לחגיגה ומקבלים שפע רב... אלא קבלת-תורה רצינית עד מאד, על דעת כך שאנו מקבלים עלינו גם את הקללות! מטעם זה, בתורה כתוב רק נוסח הקללות, "ארור האיש", כיון שרק קבלת האָלָה הופכת את המעמד לכריתת ברית (כפי שמסביר המהר"ל בספרו גור-אריה).
איננו אוהבים את הקללה, חלילה! ה' ודאי אינו חפץ ברעתנו, אלא רק בטובתנו הגמורה. אבל כדי שהטובה תהיה באמת טובה, היא באה כרוכה עם האיום של הקללה. וכדי שאנו נכרות ברית, כמשהו קיומי לגמרי, בנפשנו הדבר, עלינו לומר, בקול רם, "ארור האיש". אם נאמר זאת כראוי, לא יהיה כל צורך לקללה בפועל, די לומר "ארור" ובכך לצאת ידי חובה...
החידוש המיוחד במעמד הברית בשכם, בניגוד לבריתות הקודמות בהר סיני ובערבות מואב, הוא שכאן הכל נעשה על ידי עם ישראל! בהר סיני היו קולות וברקים – וכאן אמירת 'אמן' רועמת בין ההרים. בהר סיני ובערבות מואב נאמרו הקללות והברכות מאת ה' ונביאו נאמן ביתו – וכאן הלויים אומרים ברכות וקללות. לאחר שמשה איש האלקים הסתלק, לאחר שתורת משה נחתמה סופית – באים בני ישראל עצמם ואומרים 'הננו'.
ובנוסף: עד עתה היה כל אחד אחראי על מעשיו, באופן אישי, מול אלוקיו, אבל כאן העם כולו נוטל את האחריות על שכמו (בעיר שכם), כאשר עכשיו "כל ישראל ערבים זה לזה", כדברי חז"ל שרק בשכם התחדש הממד של הערבות ההדדית.
מכאן נבוא אל השמחה. יש שמחה ויש שמחה. יש שמחה של הוללות וסכלות, "לשמחה מה זו עושה"... ויש שמחה של מצוה, שמחת התורה ושמחת ארץ ישראל, שמחה של קרבת אלקים, "ושבח אני את השמחה".
באותו המקום עצמו שבו אנו מקבלים את התורה בשיא הרצינות, בהר עיבל הניצב מול הר גריזים ו'סופג' את כל הארורים – בו במקום מתקיימת החגיגה הגדולה ביותר, עם ציווי מפורש לשמוח, "לפני ה'", מצוה גדולה להיות בשמחה. כדוגמא מוכרת מהחיים, אם ננסה לחוש מהי השמחה שיש להורים במעמד ברית המילה של בנם, נראה שזו התרגשות על המעמד הרציני ש'חותך' בבת-אחת ומכניס את הרך הנולד לתוך העם היהודי, חיתוך נועז, ללא פשרות. וכן בכיוון ההפוך: אם שמחים עד מאד לאחר הקרבת הקרבנות וכתיבת התורה – אז גם מוכנים לכרות ברית, ולהחליט בבחירה גמורה שאנחנו 'הולכים על זה' בכל התוקף.
ובדרך הרמז: אם הכל קליל, בקלות-דעת בלתי נסבלת, זוהי הקללה. אבל לאחר שאנו כורתים ברית עם ה', ושומעים גם את הקללה, אז מהקללה נותרת המלה קלה והכל נעשה שמח, קל ונעים.
שתהיה לנו שנה קלה ושמחה.
הדברים מוקדשים לזכרו של נחמיה פרלמן ז"ל – 'איש שכם' בכל נפשו שבשנותיו האחרונות התמסר לעסוק בנושא הר עיבל. את השם 'הר השמחה' העניק נחמיה להר עיבל, בחוברת שכתב על כך. יהיו הדברים נר לעילוי נשמתו.
