בסוף ארבעים שנות הגלות במדבר עומד עם ישראל בכניסה לארץ ישראל וכורת פעם נוספת ברית עם ה'. באותו מעמד אומר להם משה כי בברית הזאת הם הופכים להיות לעם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ... לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים" (דברים כט). גם בפרשה הקודמת נאמר כי הם נקראים עָם על ידי ה'. "אֶת־ה֥' הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ. וַֽה֞' הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה" (דברים כו). ובהמשך: "הַסְכֵּ֤ת וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַה֖' אֱלֹהֶֽיךָ" (דברים כז ט). למה ישראל נעשו עָם רק ביום הזה? הרי כבר עמדו בברית. וכי לא היה ראוי שייקראו עָם כבר במתן תורה או ביציאת מצרים?
התשובה נמצאת בסוף פרשת "כי תבא", שבה נאמר על היום הזה: "וְלֹֽא־נָתַן֩ ה֨' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים כט ג). ארבעים שנה התנהלו בני ישראל בלי לשים לב לחסד העצום של הגאולה שמתקיים בהם. הם פועלים ממש כסומא בארובה. רק כעת הם זוכים לפתיחת העיניים, האוזניים והלב. נראה כי לא לחינם בפרשות "כי תבא" ו"ניצבים" התורה חוזרת על המילה הַיּוֹם לא פחות מ-30 פעמים, מתוך 137 בכל התורה כולה.
רש"י מסביר כי כל הפרשות מתחילת "כי תבא" עד סוף התורה נאמרו ביום פטירת משה: "שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) 'ויתנה אל הכהנים בני לוי' באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנו יום מחר: לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם 'הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַה֖' אֱלֹהֶֽיךָ' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".
שמעתי פעם ממרן הרב אליהו זצוק"ל משל שיכול להסביר את הדברים הללו של רש"י. המשל מדבר על מלך שהייתה לו בת כלילת המעלות, שבגלל מעלותיה הרבות לא הצליחה למצוא חתן מתאים. המלך, בראותו את צערה של בתו היקרה, החליט לסייע לה, וביקש משריו ומיועציו שיחפשו בעבורה את הבחור החכם והטוב ביותר בממלכה. חיפשו, מצאו, באו ובישרו למלך שמצאו בחור וטוב, חכם ועניו, בעל מידות טובות ומעשים טובים. רק חיסרון אחד יש לו, שהוא בן עניים. שמח המלך ואמר: ומה בכך? אתן לו הכול משלי, ובלבד שהטוב מכולם יהיה חתן לבתי האהובה.
הזדרז המלך והזמין את בן טובים העני לארמונו. והבחור, שלא ראה מעולם את ארמון המלוכה מבפנים, קצת נבהל מההזמנה. דיבר אתו המלך ונוכח שהוא באמת כליל המעלות, והציע לו את בתו לאשה. הפעם הבחור ממש נבהל. הוא סבר לתומו, שאם המלך מציע לעני כמותו את בתו לאשה, כנראה יש בה חיסרון גדול מאוד שבגללה אף אחד אינו רוצה בה לאשה. אפשר שהיא מכוערת, ואפשר שיש בה פגם או מום אחר.
לא ידע הבחור מה להשיב למלך, ועל כן שתק. המלך פירש את השתיקה הזאת כהסכמה, שמח ואמר לחתן המיועד כי מבחינתו העניין סגור, כל מה שנותר הוא לתאם פגישה בין השניים ולקבוע את מועד החתונה כעבור חודש מיום הפגישה. המלך הוסיף ואמר לבחור שלא ידאג, הוצאות החתונה הן על חשבון המלך.
הבחור חזר לביתו ותינה באוזני אמו את צרותיו. הוא אמר לה כי נראה שהסתבך בבעיה שאין ממנה מוצא, שהרי אי-אפשר לסרב למלך שהציע בעצמו את ההצעה וכבר חתם וסגר את העסקה. בלילה ההוא נדדה שנתו של הבחור, הכול בגלל החשש מהפגישה עם הכלה המכוערת, שמא ימצא כיעור שלא יוכל לעמוד בו. אך בבוקר הוא הופתע לטובה. כבר מרחוק ראה הבחור כי הכלה יפה כלבנה, ברה כחמה. אמר בלבו: בוודאי היא עיוורת או חרשת. אולי נכה שלא יכולה ללכת. התקרב החתן ברגליים כושלות לכלה המיועדת, והנה היא קמה הולכת ומדברת כאחד האדם, ואף דברי חכמה. הוא גם נוכח כי מידותיה טובות ונעימות. וכך הוכרח אותו בן עניים לשאת את הכלה בעל כורחו.
החתונה המלכותית נערכה ברוב פאר והדר. כולם שמחו, שתו ורקדו, ורק החתן התהלך ולבו כבד עליו, כאבל בין חתנים. לאורך כל החתונה הוא ניסה למצוא מהו המום הנורא שבגללו בחרו בו ולא במישהו מתאים יותר לבת המלכים, אבל נראה היה לו כי הדבר נסתר. כך עברו גם שבעת ימי המשתה, הזוג חזר לביתו, ובכל אותו הזמן קינן חשש בלב החתן שהגרוע מכל עומד להתפרץ. אולי מחלה או שיגעון שבא והולך.
הכלה, שהרגישה את העצב שבלב חתנה, אזרה אומץ ושאלה אותו: למה אתה עצוב? את כל הטוב שבעולם קיבלת. השיב לה החתן: ברור לי שיש בך איזה מום נורא ונסתר שבגללו בחרו בי, בן עניים, לשאת אותך לאשה. אני מחפש את המום ולא מוצא. את נראית כלילת המעלות, ואני מפחד שמא יתגלה לי הגרוע מכל.
צחקה הכלה וסיפרה לו כיצד חיפשו כל שרי הממשלה ויועציה את הבחור הטוב מכולם, ומצאו אותו. היא אמרה לו כי בעיני השרים והנכבדים העניות שלו לא חשובה כלל. הם בחנו רק את התכונות והמידות שלו, והכריעו שהוא הטוב מכולם. לכן בחר בו אביה להיות לה לחתן.
כיוון שכאמור מדובר בחתן עם מידות נעלות, הענווה שבו גרמה לו לסרב להאמין שהוא הטוב מכולם. אבל עם הזמן התברר לו יותר ויותר כי כלתו הרבה יותר מוכשרת ממה שהוא חשב בתחילה. שום מום ושום פגם לא קיים בה. ואולי באמת היא צודקת?
כאשר סוף-סוף השתכנע החתן שכלתו היא כלילת המעלות, ומתוך כך הבין שזכה בזכייה גדולה, ניגש החתן לחמיו המלך וביקש לערוך חופה נוספת. שאל המלך: ומה היה חסר בחופה הקודמת? סיפר לו החתן את הסיפור ואמר לו: דע לך כי בחופה הראשונה כולכם שמחתם ואני הייתי נוכח באירוע רק בגופי. עכשיו אני שמח מאוד בבתך, הכלה כלילת המעלות, ורוצה לכרות אתה ברית מכל הלב.
כך אמרו ישראל למשה: אמת היא שכאשר עמדנו בברית בהר סיני אמרנו "נעשה ונשמע" בעל כורחנו. ידענו שהייתה שמחה בעליונים ובתחתונים, אבל אנחנו לא שמחנו. חשבנו כי אם ה' כופה עלינו הר כגיגית, כנראה התורה היא לא ממש כלילת המעלות, והרבה חסרונות יש בה. לא האמנו שאנחנו ראויים לקבל תורה יקרה מפנינים, מתוקה מדבש ונופת צופים. פחדנו מאוד, במיוחד מקול השופר. "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט טז). פחדנו כל כך, עד שחששנו לחיינו ואמרנו לך: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טז). אתה אומנם אמרת לנו כי אין לנו מה לפחד, וכי ה' אוהב אותנו וכל רצונו הוא להעלות אותנו למעלות גדולות. אבל לא האמנו לך.
במאמר מוסגר נציין את מה שמספרים חכמינו, שבאותה שעה ששמע משה שבני ישראל חוששים מאלוקים שיהרוג בהם במעמד הר סיני תש כוחו. "שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה" (רש"י דברים ה כד). האם אתם לא מבינים שאלוקים אוהב אתכם מאוד? באותה שעה מצווה אותם משה על האהבה. באותה שעה הוא מצווה אותם לומר כל בוקר וכל ערב "שמע ישראל", שכולל בתוכו את מצוות האהבה. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
האמת היא שגם בעניין היציאה ממצרים היו לישראל ספקות גדולים. ברגעי משבר הם חוששים שכל היציאה הזאת הייתה לרעתם. בחטא המרגלים הם אומרים: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א כז). הם אומרים למשה פעם אחר פעם: "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד יב).
לוקח לבני ישראל 40 שנה עד שהם מבינים שהחֵרות היא לטובתם. הם לא יהיו יותר עבדים לפרעה ולא יחיו על מתת חסד של מצריים נצלנים ומשעבדים. הם מתחילים להבין שה' אוהב אותם. שהכול לטובתם. שהתורה היא כולה עצות לחיים טובים: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו). על 40 השנים הראשונות שבה כפרו ישראל בטובות הגדולות קורא להם משה "כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה". "כְּפוּיֵי טוֹבָה" בגלל היחס הגרוע שלהם למן המיוחד שנועד לזכך את גופם ואת נפשם ממ"ט קליפות טומאת מצרים, לחם פלאי שלא יערכנו זהב וזכוכית, והם אומרים עליו "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶחֶם הַקְּלוֹקֵל" (במדבר כא).
ולמה הם "בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה"? כיוון שכפיות הטובה הזאת נלמדה מאדם הראשון כלפי הטובה של האשה. הוא אומר לאלוקים שהטוב הזה הוא רע שגורם לו לחטוא: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג). ובאמת בלי האשה - לא טוב: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". עם האשה - טוב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". וכאן כפר בטובה, וממנו למדו לרעה בני ישראל.
בסוף 40 השנים משה רומז להם, והם מבינים את החסד האלוקי. "אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא רָמְזָה לָהֶם לְיִשׂרָאֵל אֶלָּא לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ'". ובסופו של דבר בני ישראל שמו לב לכל הטובה. "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט). מכאן "אָמַר רַבָּה, שְׁמַע מִינָא, לֹא קָאִים אִינִישׁ אַדַעְתֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין" (עבודה זרה ה ע"א). אדם לא עומד על דעת רבו עד 40 שנה.
ולמה 40 שנה? כי תהליך היצירה של כל דבר הוא ב-40 יום או ב-40 שנה. 40 יום ליצירת הוולד; 40 יום משה לומד בהר את התורה; 40 יום משה מתפלל בהר בשביל להפר את חטאם של ישראל. נראה כי זה הזמן שלוקח להפוך נפש של עבד כפוי טובה לנפש של בן חורין שמכיר בטובה.
ההבנה הזאת של ישראל היא יסוד הברית המחודשת של פרשת "ניצבים". ברית שיוצרת עם. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (כט יב). ביום הזה משה כורת אִתם הסכם שמתאר להם בפירוט מה יקרה אם הם יקיימו את הברית ומה יקרה אם חלילה יפרו אותה. הוא מתאר להם את הגלות בפרטי פרטים, ומתאר להם גם את הגאולה על כל שלביה. היום, אחרי 3300 שנה, אנו יודעים לומר כי משה דייק עד הפרטים הקטנים, גם של הגלות וגם של הגאולה. על הדברים הללו כתב הרמב"ם: "ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים פרק יא).
הַיּוֹם, יום פטירת משה רבינו
יום ההבנה של ישראל ויום כריתת הברית הוא גם יום פטירת משה רבנו (רש"י הראשון בפרשת "ניצבים"). יש אומרים כי משה היה יכול להיפטר מן העולם רק אחרי שהוא ראה את ישראל לוקחים אחריות ולא זורקים אותה על אחרים. רק כאשר הם התבגרו והבינו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם, אפשר היה להפקיד בידיהם את הגה ההנהגה.
אפשר לומר גם כי ביום הזה מסתיימת מסירת התורה לישראל בפרשיות ביכורים וביעור מעשרות (אחריהן באות שלוש מצוות כוללות: כתיבת התורה, קריאת התורה ב"הקהל" כמעמד הר סיני והליכה בדרכי ה'). כשסיים משה את התפקיד החשוב הזה – הוא הולך לבית עולמו. כשהביא את ישראל אל סף הארץ המובטחת והראה להם שאפשר לנצח גם את סיחון ועוג – הוא יכול ללכת לבית עולמו מתוך ידיעה שהעם יצלח את המכשולים שיעמדו בפניו ויגיע לגאולה שלמה באחרית הימים.
יש אומרים שסדר הדברים הוא הפוך. פטירת משה גרמה להם לקחת אחריות, כמו בסיפור של רבי זירא. הגמרא (סנהדרין לז ע"א) מספרת על "הַנְהוּ בִּרְיוֹנֵי, דַּהֲווּן בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, דַּהֲוָה מְקָרֵב לְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּנִיהַדְרוּ לְהוּ בִּתְיוּבְתָּא, וַהֲווּ קַפְּדֵי רַבָּנָן. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, אָמְרוּ, עַד הָאִידְנָא הֲוָה חֲרִיכָא קְטִין חֲרִיךְ שָׁקֵי, דַּהֲוָה בָּעִי עֲלָן רַחֲמֵי, הַשְׁתָּא - מַאן בָּעִי עֲלָן רַחֲמֵי? הִרְהֲרוּ בְּלִבַּיְיהוּ, וְעָבְדוּ תְּשׁוּבָה".
רבי זירא, שהיה מלומד בניסים, גר בשכנות לחבורת בריונים והיה רגיל לקרב אותם לתורה. חכמים הקפידו על רבי זירא ואמרו שמהבריונים הללו לא יצא כלום. ביום פטירת רבי זירא חזרו כל הבריונים בתשובה. אמרו לעצמם: עד עכשיו רבי זירא היה מגן עלינו בתפילתו, וכעת מי יגן עלינו? כך קורה לישראל – כל עוד משה מתפלל עליהם ונמצאים מרים ואהרון עמו – הכול היה מסודר. עכשיו ששלשת הרועים מסתלקים מאתם הם חייבים להתעשת ולקחת אחריות.
דבר זה דומה לפתיחת הסליחות שבה אנו אומרים "אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ", וגם "בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵֹיהֶם" – אבדו. כך אבדו גם אותם "גִּבּוֹרִים" שיודעים "לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ", וגם אלה שהיו "דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת" וכו'. כל זאת כדי שנבין שאין הדבר תלוי אלא בנו. ואחרי ש"שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת" ולא מצאנו תְּרוּפָה, אין לנו ברירה אלא לשוב "אֵלֶיךָ בְּבֹשֶׁת פָּנֵינוּ. לְשַׁחֲרָךְ אֵל בְּעֵת סְלִיחָתֵנוּ".
תקיעת שופר – דין או רחמים?
הברית של ניצבים, שבאה מתוך בגרות והבנה, היא גם הברית של ראש השנה. בשולחן ערוך (תכח) כתוב: "לעולם קורין וכו' 'אתם נצבים' קודם ראש השנה" (ראה מגילה לא ע"ב). והסבירו גדולי החסידות, כי בראש השנה אדם ניצב לפני ה' אלוקיו (עיין ב"מאור עינים" בהשמטות לפרשת נצבים, וכן ב"ערבי נחל" פרשת נצבים, שכתבו כן בשם המדרש. וראה גם ב"ישמח משה" וב"באר מים חיים" בפרשת נצבים). בכל ראש השנה אנחנו עוברים מכפיית הר וכפיות טובה לקבלת תורה בשמחה. מסגירות הלב לפתיחת הלב. בכל ראש שנה אנחנו הופכים עוד יותר להיות עם. חוזרים להדק את הברית מתוך בחירה ורצון ושמחה.
מי שמתבונן בטעמים לתקיעה בשופר יכול להבחין בשני השלבים הללו. תקיעות השופר הן דין גמור, שהופכות לרחמים גמורים. המשנה (ראש השנה לג ע"ב) אומרת: "שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות". והגמרא שם שואלת: מנין שתרועה היא יבבות? עונה אביי כי הפסוק האמור בראש השנה הוא "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", ועליו מתרגם התרגום "יום יבבא יהא לכון". ויבבה זו בכייה. שהרי כך כתוב על אמו של סיסרא: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (שופטים פרק ה כח).
וכיוון שיש לנו ספק מהי יבבה, האם המדובר בגניחות "כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן", (שברים), או מדובר ביללות "כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכין זה לזה" (תרועה), או אולי הכוונה לשניהם גם יחד (שברים תרועה) – אנחנו תוקעים בראש השנה גם שברים, גם תרועות וגם שברים-תרועה.
מצד שני אנו קוראים לפני התקיעות שבע פעמים את המזמור שאומר כי התקיעות הן תקיעות של גאולה ושמחה: "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה". כשעם ישראל יחזור לארצו ולגבורתו. כן אנו מזכירים לפני התקיעה את הפסוקים שמדברים על תקיעת השופר של הודאה: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה". כן אנו מזכירים את הפסוקים על השמחה בתקיעות בבית המקדש: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'". ומזכירים את הפסוק בתהילים "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ, פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ".
ובאמת תקיעת השופר היא תחילת קיבוץ הגלויות. על השמחה של קיבוץ גלויות אנו קוראים בהפטרת יום שני של ראש השנה: "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיה לא).
מדובר כאן בתהליך, והוא ניכר במיוחד בתפילת מוסף של ראש השנה שם אנו מתחילים עם הפסוקים שמדברים על תקיעת שופר בחרדה: "וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ. בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי". "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה". "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". רק אחר כך מובאים הפסוקים המדברים על תקיעת שופר בשמחה.
דומה הדבר לתינוק שנמצא במצוקה והוא בוכה וקורא לאמו. האֵם מגיעה לקול קריאתו, מנקה ומאכילה אותו, ושניהם שמחים. כך אומר הפסוק כי כשתבוא מלחמה וצרה: "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י). כך היה עם בני ישראל שצעקו אל ה' במצרים ונושעו. וכך אומר הזוהר: "וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא כְדֵין אַתְעַר שׁוֹפָרָא אַחֲרָא עִלָּאָה וְאַתְעַר רַחֲמֵי וְאִסְתְּלַק דִּינָא". כשבני-אדם חוזרים בתשובה, הם צריכים לתקוע בשופר. אותו קול שופר עולה, ומתעורר השופר הגדול של מעלה. שופר שמבשר על קיבוץ גלויות. שופר שמבשר על הגאולה. מתעוררים הרחמים העליונים ומסתלק הדין מהעולם.
בכל שבת ובכל חג אנו מתפללים לא להיות נרגנים ולהכיל את אהבת ה'. ובמיוחד בראש השנה אנו פותחים את לבנו לאהבת ה'. ובאמת בכל שנה ושנה עם ישראל עולה מדרגה אחר מדרגה בהכלת האהבה הזאת. תחנה אחת הייתה בסיום 40 השנים כדלעיל. תחנה נוספת, כפי שמציינת הגמרא, הייתה בימי מרדכי ואסתר שקיבלו ישראל את התורה בשמחה. ומדרגה נוספת יש בימות המשיח.
כך נאמר שם: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְדֹוָד כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיה לא ל).
מנהג האשכנזים לומר בעשרת ימי תשובה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. עֲשֵֹה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ". שם זה של ה' נקרא גם על האבות וגם על עם ישראל: "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (דברים ז כא). אם שם השם נקרא עלינו, אנו צריכים להיות עם גדול, גיבור ונורא, ולא לפחד או להישבר מפני האויבים. כך הובטח לאברהם על גדולה "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ועל גבורה "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". ועל נוראות "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ". וכך צריכים כל יוצאי חלציו לעשות.
כל הכוחות הללו מתגלים בעם ישראל בשעת תקיעת שופר של קיבוץ גלויות. לכן אנו אומרים בסדר הקרבנות: אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חַי וְקַיָּם עֲשֵֹה עִמָּנוּ חֶסֶד בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ. וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ כָּאָמוּר "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם. כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה".
זאת הסיבה שברכת "מגן אבות", שעוסקת בגאולה, מדברת על גילוי השם הגדול הגיבור והנורא של הקב"ה. כיוון שהשם הזה מתגלה עלינו בעת תקיעת שופר של קיבוץ גלויות וגאולה. מתגלה בגדולתם ובגבורתם ובנוראותם של ישראל. ויהי רצון שנזכה לראות בכך עין בעין, ונזכה לשמוע קול שופר גדול לחרותנו, אמן ואמן.
