בארבעת החומשים הראשונים של התורה, המילים "ה' אֱלֹהֶיךָ" מופיעות 10 פעמים בסך הכול, חמש מהן בעשרת הדברות שבפרשת יתרו. אפשר ללמוד מכאן שצמד המילים הללו מתקיים רק כשיש קרבה גדולה לאלוקים, כמו מעמד הר סיני שנאמר בו: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה ד). לכן נאמר בו "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", ועוד (שמות כ).
אבל לעומת 10 הפעמים שבהן מופיעות המילים הללו בארבעת החומשים הראשונים, בספר דברים נמצא אותן 234 פעמים, והלא דבר הוא! המשמעות היא, שלארץ ישראל יש תכונה לעורר את הקרבה לאלוקים כמו במעמד הר סיני. וזה מה שאומר הפסוק המפורש שמדבר על ברית המילה: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (בראשית יז ח). ודייקו חז"ל שרק בארץ ישראל ה' לנו לאלוקים, אבל "הדר בחוצה לארץ - כמו שאין לו אלוה" (כתובות קי.).
על הדבקות המיוחדת בה' שנמצאת בארץ ישראל אפשר ללמוד גם מהמדרש (מדרש רבה ויקרא כה ג), שאומר כי אפשר להידבק בה' על-ידי נטיעות בארץ ישראל: רבי יהודה בר רבי סימון פתח "אחרי ה' אלהיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? אותו שכתוב בו "בים דרכך ושבילך במים רבים" ואתה אומר "אחרי ה' תלכו ובו תדבקון"? וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו "כי ה' אלהיך אש אוכלה", וכתיב "כורסיה שביבין דינור" וכתיב "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי" ואתה אומר "ובו תדבקון"?
אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה הדא הוא דכתיב: "ויטע ה' אלהים גן בעדן" (בראשית ב). אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הדא הוא דכתיב: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם".
אחד ההבדלים בין זריעה לנטיעה הוא בתהליך. בזריעה הזרע נרקב ואחר כך צומח, ובנטיעה הצמח צומח מתוך זקיפות. גם בעבודת ה' יש המתקרבים לה' מתוך שפלות כזריעה, והקב"ה מעלה אותם ומקרבם. ויש שעובדים את ה' באופן של נטיעה, כפי שכותב ה"שם משמואל": "יזכור גודל מעלת נשמתו ויהיה תקיף וחזק בעבודת הש"י וכל מה שהוא זולת עבודת הש"י יהיה כאפס וכאין, ולא ינוח ולא ישקוט אפי' רגע באשר יודע שכל העולם תלוי בו". וממשיך וכותב ה"שם משמואל", כי אלקים התחיל את העולם בנטיעה שנלך בדרכיו, להיות "גבור תקיף להמשיך את כל העולם לעבודת הש"י" (קדושים תרעא רפ). ודבר זה הוא בעיקר בעבודת ה' של ארץ ישראל (לכן המצווה לדבוק בה' נמצאת רק בספר דברים, לקראת כניסתם לארץ).
מכאן נבין למה השווה החתם סופר את מצוות הנטיעה בארץ ישראל להנחת תפילין. הוא כותב את דבריו בחידושיו למסכת ברכות על הגמרא (ברכות לה ע"ב), ששואלת איך לקיים גם את עבודת הקרקע שכתובות בתורה: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא יד), וגם את חובת לימוד תורה שכתובה בספר יהושע (א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". ענה רבי ישמעאל: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". תעבוד בשעת עבודה, ותלמד בכל שעה פנויה שיש לך.
על דבריו של רבי ישמעאל כתב החת"ס שדבריו מכוונים לארץ ישראל דווקא, כי בארץ ישראל עבודת הקרקע היא מצווה כמו תפילין. "נראה לעניות דעתי רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ', ובועז 'זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה' משום מצוה, וכאלו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה" (סוכה לו ע"א).
הב"ח (על הטור או"ח רח) מסביר למה מבחינה רוחנית עבודת בניין הארץ והנטיעה כל כך חשובות: "קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ".
בפירות יש קדושת השכינה, קדושת הארץ העליונה. ובגלל שהפירות צומחים מכוח השכינה, כשגלתה השכינה בחורבן הבית – הייתה הארץ שממה 1900 שנה ולא הצמיחה פירות. "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב" (דברים כט כב). הכול בגלל שטימאנו את הארץ וסילקנו את השכינה, כדכתיב: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואמר לנו ה': אם תטמאו את הארץ – תימשך טומאת הארץ גם בפירותיה היונקים ממנה, ולכן גורשו ישראל ממנה.
וכשחזרנו לארץ – חזרה הארץ לתת פריה בעין יפה, וזה סימן לשכינה שחוזרת לציון. לכן אנחנו מזכירים בברכת מעין שלוש "לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ", "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה" (ב"ח או"ח רח).
ומכיוון שבפירות הארץ הזאת יש קדושת השכינה – כל האוכל אותם מוליד בנפשו קדושה. "והנה שבח ארץ ישראל 'זבת חלב ודבש', אם שהוא כפשוטו בלי ספק, מכל מקום זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו, כי הם המולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה'. כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקרא 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ', כמו הדבש שמוציאים מקליפת התמרה והחלב מוצא מקליפת הנחל שעליה. כן פירות א"י. ורמז לדבר 'זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' סופי התיבות שבת, כי בכל מאכליה קדושה כמו סעודת שבת, על דרך שאמרו על הלל כל ימיו אכל לכבוד שבת" (חתם סופר חולין עו ע"א).
החתם סופר היה בגלות הרחוקה, ופירות ארץ ישראל לא היו מצויים במקום שבו היה גר. לעומתו, רבי חיים צ'רנוביץ, בעל ה"באר מים חיים" גר בצפת. ולמרות שהפירות הללו היו מאכלו דבר יום ביומו, לא הקהה ההרגל את הרגשת הקדושה שהוא הרגיש כל פעם שאכל מפירות ארץ ישראל. כך מסביר ה"באר מים חיים" את הפסוקים בספר דברים שמדברים על שבח ארץ ישראל: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת". ומסיימת התורה ואומרת: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח).
מקשה רבי חיים צ'רנוביץ ושואל: "ולכאורה 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ' אין כאן מקומו כי הוא מצות עשה בפני עצמו לברך אחר המזון ומאי שיאטיה (שייכותו) לשבחי ארץ ישראל?", ועונה כי גם הברכה שאדם מברך אחרי האכילה היא משבחי הארץ. שהקדושה שבפירות ארץ ישראל גורמת לאדם לאהוב את ה' ולברך. "ורבתה בהם חיות הקדושה חיות הרוחניות. ממילא האוכל אותם ונהנה מניצוצי הקדושה שבהם הרי ניתוסף בו על ידי זה אור הקדושה חיות אור פני מלך עליון עד שנפשו מיתאווה וחומדת מעצמה לברך את ה' ולעובדו. כי יונק מסטרא דקדושה מקום שליטת קודשא בריך הוא כביכול בעצמו". ובלבד שלא תהיה אכילתו גסה, שבזה אפילו האוכל קרבן פסח – לא נחשבת אכילתו מצווה (נזיר כ"ג. זוה"ק תרומה קנ"ד ע"ב). "רק מי שזוכה שאוכל לפני ה', הרי המאכל המגודל בארץ ישראל המקודשת, מוכנת להוסיף באדם ביותר ויותר אור הקדושה" (באר מים חיים במדבר טו יח).
בפרק הראשון של מסכת דמאי למדנו שכל מה שמחוץ לגבולות ארץ ישראל – לא חייב בדמאי. פרק שני במסכת דמאי מתחיל במילים: "וְאֵלּוּ דְבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם. הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים, הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן". הרמב"ם בפירוש המשניות מסביר שהדברים המנויים במשנה זו מתעשרים דמאי בכל מקום, גם בחו"ל, כי פירות כאלה טובים לא צומחים בחוץ לארץ. ואם תראה פרי כזה בחו"ל – בידוע שהוא מארץ ישראל וחייב דמאי בכל מקום שהוא. ואלו הם: "דבילה. תאנה ידועה בתכלית המתיקות, אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים אלא בארץ ישראל. ומה שאמר והתמרים. רוצה לומר מין מהתמרים הגסים, לא ימצא כמותן בשום פנים אלא בארץ ישראל. והחרובין. מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל. ואורז. מין ממיני האורז לבן מאד, לא ימצא כמוהו אלא שם. וכמון. שגרגריו מיושרים, ואותו רוצה לומר באמרו כמון".
לדברי הרמב"ם, שהיה גם בארץ ישראל וגם בארצות העמים, אין שבח גשמי לפירות כפירות ארץ ישראל. שבח שאין כמותו בשום מקום בעולם. השבח המיוחד הזה לא היה בארץ ישראל לפני מאה שנה, כשהיהודים עדיין לא עלו לארץ. המציאות הייתה גרועה כל כך, עד שאפילו שבח כמו ארצות אחרות לא היה פה. לא צמחו פה עצים.
מפה מפורטת מאוד שהוכנה בשנת 1880 על-ידי שירות המדידות הבריטי לצורך "הקרן לחקר ארץ ישראל" מראה שהארץ ריקה כמעט לחלוטין, בתים בודדים בחיפה, בירושלים, ביפו. ממש "ושממו עליה אויבכם היושבים בה". יותר מ-30 שנה אחר כך, ב-1913, הוציאה הוועדה המלכותית הבריטית דוח, אחרי סיור ממושך בארץ ישראל, וכך כתבה: "שום מטעים, פרדסים או כרמים אינם נראים עד שמגיעים לכפר (היהודי) יבנה. החלק המערבי לכיוון החוף כמעט נטוש. מעט מאוד כפרים נמצאים באזור. כפרים רבים ננטשו מיושביהם".
כל השממה הזאת מתהפכת לברכה שאין כמותה בעולם, כדברי הגמרא המפורסמים במסכת סנהדרין (צח ע"א): וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו) "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְּאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". והסביר ה"שם משמואל" (תבוא - שנת תרע"א) "ואיתא בש"ס שבת (ל' ע"ב) כי לעתיד עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, מפני שרוח הטומאה יעבור מן הארץ, ותהיה ההשפעה רק מסטרא דקדושה, אז יגדלו הפירות בשלימותם. וכשישראל היו נרצים להש"י והיו שרויין על אדמתם בארץ הקדושה היה מעין זה, על כן היתה הברכה מצויה בגידול הפירות בכמות ובאיכות". וכל זה אנחנו רואים בעינינו.
בחוברת שכתב הרב איציק אמיתי שליט"א על שבח פירות ארץ ישראל, הוא מביא סיפור על הרה"ג יצחק ניסים זצוק"ל, שהיה הרב הראשי לישראל ויצא לצרפת לעודד יהודים לעלות לארץ ישראל. באותם ימים היו קשיים כלכליים גדולים למדינת ישראל המתחדשת, והיהודים בחו"ל הציעו שיעזרו לארץ ישראל מצרפת באמצעות כספים שיתרמו ליהודים בארץ ולא יעלו.
אמר להם הרב יצחק ניסים: פעם ארץ ישראל הייתה מלאה ברכת ה' ולא הייתה צריכה לתרומות של אחרים, ואם תשאלו למה עכשיו היא צריכה תרומות, כי לא כל בניה יושבים בתוכה. כל זה רמוז במילים שכתובות בתורה "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". על פי הפסוק הזה המשיל הרמב"ן את ארץ ישראל לאשה מינקת. כדרכה של אישה מינקת, כך דרכה של ארץ ישראל. כשנולד הבן שיונק – מגיע לה חלב בשפע. אם תפסיק להיניק – יפסק חלבה. אמר להם הרב ניסים זצוק"ל: כך היא ארץ ישראל, אם תעלו לארץ ישראל – יגבר בה השפע כפל כפליים ממה שהוא היום, ולא נצטרך לשום סיוע מכל מקום שהוא בעולם.
על דבריו של הרב יצחק ניסים, שנאמרו לפני למעלה מחמישים שנה, אפשר לומר "חכם עדיף מנביא". שבימינו אנו רואים כי ככל שעולים יותר יהודים לארץ ומתרבים בה בניה, כך יש התרבות והתעצמות השפע החקלאי, הגשמי, הצבאי והרוחני. ועוד היד נטויה.
חיבת ארץ הקודש היא יסודה של תורה
בגמרא (ברכות מא ע"ב) מסופר על "רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָתָא, אַיְתּוּ לְקַמַיְיהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי. שָׁקַל רַב הַמְנוּנָא, בָּרִיךְ אַתַּמְרֵי בְּרֵישָׁא. אָמַר לֵיהּ (רַב חִסְדָּא): לָא סָבַר לֵיהּ מַר לְהָא דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק, כָּל הַמֻּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה - קוֹדֵם לִבְרָכָה. אָמַר לֵיהּ, זֶה - שֵׁנִי לְ'אֶרֶץ', וְזֶה - חֲמִישִׁי לְ'אֶרֶץ'. אָמַר לֵיהּ, מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא וּנְשַׁמְעִינָךְ".
רב חסדא ורב המנונא ישבו בסעודה, והביאו לפניהם תמרים ורימונים. לקח רב המנונא וברך על תמר בראשונה. אמר לו רב חסדא: האם כבודו לא סובר כמו רבי יוסף, שאמר כי צריך לברך על הפרי שמוזכר קרוב יותר לארץ הכתובה בפסוק "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ"? ואם יש לנו כאן תמרים ורימונים, הרי רימונים הם קודמים לברכה לפני התמרים. ענה לו רב המנונא: תמרים מוזכרים במקום השני אחרי המילה אֶרֶץ השנייה. ורימונים הם במקום החמישי אחרי המילה אֶרֶץ הראשונה. רב חסדא התפעל מאוד מהפירוש של רב המנונא ואמר לו: הלוואי היו לי רגליים מברזל והייתי הולך אחריך לכל מקום לשמוע את דבריך.
מההלכה הזאת אפשר ללמוד על "חיבת ארץ הקודש היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ה' וכלל העולם כולו להשלמתם". ממנה אנו לומדים כי "כל הקרוב קרוב יותר לארץ, ומי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בעניין יישוב ארץ הקודש הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות" (עין איה מ).
אמנם צריך להבין מהו הביטוי "רגלי ברזל" שאומר רב חסדא על רב המנונא, שהוא ביטוי יחיד בש"ס. וכתב בעל הבן איש חי (בניהו בן יהוידע על ברכות מא ע"ב) כי בכוח אהבת הארץ החכמים "דורסים וכורתים הקליפה" ואח"כ אפשר לשמוע בנחת את דברי התורה. המשיך להסביר הבן איש חי בשם הרס"ג כי הקליפה המדוברת היא קליפת אדם. שהרי דניאל רואה את מלכות אדום כמו רגלי ברזל: "שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵון וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף" (דניאל ב לג). מבין רב חסדא שהחכמה של רב המנונא היא כוח שיכול לשבור רגלי ברזל של אדום.
ממשיך הרב קוק זצ"ל ומסביר למה רב חסדא רצה שיהיו לו רגלי ברזל ללכת אחרי רב המנונא לשמוע את דברי תורתו, ואומר כי יש שרוצים את ארץ ישראל בגלל קדושתה העצמית, ויש שרוצים אותה בגלל התועלת החומרית שיוצאת ממנה. "יש שמחבב ארץ הקודש בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבניה ולחונן עפרה כדי לקיים המצוות התלויות בארץ ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארץ הקודש וישתדל ביישובה ובדירתה בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא גם כן דבר טוב ונשגב, ובכל זאת לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחיבת הארץ".
חמישה הפירות הראשונים הם כנגד אלה שאוהבים את ארץ ישראל מחמת עצמה. ואילו שני פירות האחרונים "זית שמן ודבש", הם מחמת הרווח הבא ממנה, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר. וגם אלה שמחבבים את הארץ מהסוג השני, אם הם קרובים לארץ יותר מהראשונים הם חביבים יותר. "כי אצל הכלל ייהפך תמיד כל עניין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בוא תבוא על ידי חיבור עם ה' בארץ ה'".
ממשיך הרב קוק זצ"ל: "על כן אמרו לו כהלכה וכעניין 'מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך' – מי יתן לנו חוזק גופני וכוח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחני גדול כמידתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ה', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני. ועל ענייני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב גם כן מי יתן לנו אמצעיים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל 'בנגרי דפרזלי', ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכוח אמיץ וגוף חזק כברזל להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, 'ונשמעינך', ונלך בדרכך איך לזכות לזה על פי דרכה של תורה".
מכאן נבין את התשובה שענה גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי ליהודי מצפת, ששאל אותו האם מותר לצאת ליהנות מהצד הגשמי של ארץ ישראל ולראות את עצי הפרי בגליל, או שזה ביטול תורה. "אנכי העבד זכני השי"ת וקבעתי דירתי בארץ הקדושה תוב"ב צפת תוב"ב, והנה רחוק מן העיר באיזה שעות יש מקום אחד אשר גם הוא מארץ ישראל, שיש בו פרדסים ונמצאים שם פירות חשובים טובים ומתוקים ומשובחים במאוד מאוד, אשר גם בשאר ארצות המגדלות פירות טובים יש לפירות אלו שבח ויתרון. והנני שואל ממעלת כבוד תורתו. אם ארצה לילך בזמן גידול הפירות למקום ההוא ואשב שם איזה ימים כדי לאכול מפירות הטובים שבו, אם יש בזה איזה פקפוק ממידת חסידות ללכת ממקום למקום מהלך איזה שעות בשביל אכילה והנאה של מותרות הגוף, כי כל אכילה זו היא בכלל מותרות נחשב, או דילמא שרי גם לפי מידת חסידים משום חיבוב ארץ ישראל, כי פירות הם של ארץ ישראל ויש מצוה בהליכה לשם לאכול מפירות החשובים של ארץ ישראל. יורנו המורה לצדקה".
"גם לפי מדת חסידים לית בהא פקפוק וחשש, דכן מצינו בגמרא דערובין (דף ל) 'אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, כִּי הֲוָה אַזְלֵיהּ בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמֵיכַל פֵּרוֹת גִּנּוֹסַר, כִּי הֲוִינָן בֵּי מֵאָה, מְנַקְּטִינָן לֵיהּ לְכָל חַד וְחַד, עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה. וְכִי הֲוִינָן בֵּי עֲשָׂרָה, מְנַקְּטִינָן לֵיהּ כָּל חַד וְחַד, מֵאָה מֵאָה, וְכָל מֵאָה מִינַיְיהוּ, הֲוָה מַחְזִיק לְהוּ צַנָּא בַּר תְּלָתָא סָאוֵי וְאָכִיל לְהוּ וּמִשְׁתַּבַּע דְּלָא טָעַם זִיוּנָא' וכו'".
כלומר, כשהיינו הולכים אחרי רבי יוחנן לאכול מפירות גינוסר, כשהיינו מאה תלמידים היינו נותנים עשרה לכל אחד, וכשהיינו עשרה היינו נותנים לכל אחד מאה. וכל מאה מהפירות הללו היו ממלאים סל של שלושה סאים (23 קילו) ואוכל אותם, ומרוב טעמם הטוב היה נשבע שלא שבע.
וממשיך הבן איש חי וכותב: "הרי מפורש שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי (וחבורת אוהביו - תלמידיו) מאה רבנן ממקום למקום כדי לאכול פירות מתוקים וטובים, וכל הליכתם בשביל זה שכן מוכח מן הלשון. ובודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים. והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים. נמצא דבר זה הוא משנת חסידים ולית ביה פקפוק. ולכן, מאחר שגם אתה השואל כוונתך לשם שמים בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה והכל הולך אחר כונת הלב" (תורה לשמה תיח).
על כן פסק בעל הבן איש חי (בא"ח ראה טז) את האמור בגמרא (ירושלמי קידושין מח): "אמר רבי יוסי: אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק. רבי חזקיה רבי כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא". רבי אלעזר חשש מדברי רב, והיה חוסך כסף כדי לקנות פירות מכל אחד פעם בשנה. וכן הביא בקצור שו"ע (נט' סעיף יט). דבר זה להלכה. וסיים הבן איש חי "על כן אפילו עני שבישראל ישתדל לקנות מכל פרי חדש, לאכול ממנו הוא ואנשי ביתו, ולברך שהחיינו להודות לה'".
"כי בכל מאכל ומשקה יש תערובת ניצוצי קדושה, והאדם מברר הניצוצי קדושה בשתייתו ואכילתו על ידי הברכה, ואלו הניצוצות הקדושה שייכים לנפש שלו והמה הנאת הנפש, וכמ"ש על פסוק (תהלים ק"ז ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ולכן במניעת האדם מאכילה ושתיה בכל מין מאכל ומשתה יש צער לנפש מצד הבירור, שהוא הנאת הנפש, דאכילה אין כאן - בירור אין כאן" (בניהו בן יהוידע).
מספרים על הבבא סאלי זיע"א, שהיה מהדר לאכול מכל פרי חדש שיש בשוק. וסיפר פעם רבי יהודה מוצפי זצוק"ל כי שמע שבבא סאלי אמר לבני ביתו שיש בשוק פול ויקנו לו כי הוא רוצה לברך עליו שהחיינו. חיפשו בכל השווקים ולא מצאו. הלך חכם יהודה לשוק בעיר העתיקה בירושלים ומצא אחד שמוכר סלסלה גדולה של פול, ומרוב שמחה קנה את כולה. הביאה לבית הבבא סאלי, ושמחו בני הבית על כך שמחה גדולה. בישלו את כל הפול והביאו לפני הבבא סאלי צלחת עם פולים רבים. שמח הבבא סאלי, לקח פול אחד, ברך עליו "בורא פרי אדמה" ו"שהחיינו" אכל ממנו חצי והודה לה' על הארץ ועל פירותיה המשובחים.
ויהי רצון שנזכה כולנו לראות את טובה של ארץ ישראל, לשבח ולשיר שיר חדש לאלוקים על הטוב הגדול שהוא משפיע לנו דרך הפירות שנקראו "זמרת הארץ". אמן ואמן.
