בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ

אהבת עולם אהבתיך

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם

יש שואלים למה המצווה היא לצרור את מדיין ולא את מואב. שהרי המואבים הם שפנו אל המדיינים להזמין את בלעם לקלל: "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל" וכו' (במדבר כב ד). הם מתעקשים לקלל גם כשבלעם מהסס ומסביר לזקני מואב ומדיין שהוא צריך לשמוע מה אומר אלוקים. באותה שעה נוטשים שרי מדיין את בלעם ונשארים אתו רק שָׂרֵי מוֹאָב. גם את חטא העריות החמור התחילו המואבים: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כה א). אם כן, למה הנקמה היא במדיין ולא במואב?

כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן

עיון בסיפור של חטא העריות החמור הזה מראה שהמדיינים שנאו את ישראל יותר מהמואבים. הם היו מוכנים להפקיר את כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אחותם בשביל להחטיא את ישראל לעומת בלק מלך מואב שהיה מוכן להפקיר את בנות מואב, אבל לא את בתו.

למרות שנאתם הגדולה לא יזמו זקני מדיין לקלל את ישראל ונטשו מיד כשבלעם מחכה לשמוע את דבר ה'. הם הבינו בתחילה מה שבלק והמואבים הבינו רק בסוף. הם הבינו שהסיכוי שאלוקים יסכים לקלל את בניו הוא אפסי, ובלעדיו אין אפשרות לקלל. בסופו של דבר, זהו נושא הוויכוח המתמיד בין בלק לבלעם. בלעם הולך להתבודד לפני כל קללה, לחפש את זעם ה', ובלק אומר לבלעם לקלל בכל מקרה. בלעם מסביר לו כי כשאלוקים לא זועם, הוא לא יכול לעשות דבר. רק כשאלוקים כועס על ישראל הוא יכול לקלל, כל מה שהוא יכול זה להעצים את הזעם האלוקי ולהביא אותו לידי ביטוי, אבל לא לייצר יש מאין.

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ

מתי בני מדיין מצטרפים למערכה? כשהם רואים שבני ישראל חוטאים ואלוקים מעניש אותם, הם חושבים שהעונש האלוקי הוא נטישה. שהאהבה של אלוקים לישראל היא על תנאי. על כן הם מטילים למערכה את בנות הנשיאים והגדולים שלהם, כדי לנתק סופית את ישראל מה'.

החשיבה שלהם היא טעות גדולה. אלוקים אוהב את ישראל בכל תנאי, אפילו כשהם חוטאים. "ישראל, אע"פ שחטא – ישראל הוא" ומדיין טעו בזה. הטעות הזאת לא פגה מהעולם. בחורבן הבית השני היו אלה הנוצרים שחשבו כי העונש שעם ישראל מקבל בחורבן הבית הוא נסיגה של אלוקים מהברית שהוא כרת עם האבות. חזרה שאלוקים חוזר בו מהשבועה שנשבע לאברהם. והם סיפרו לעצמם וסיפרו לעולם שאלוקים הפר את הברית עִם ישראל וכרת אתם ברית חלופית. ברית חדשה.

התפקיד האחרון של משה לפני שהוא מסתלק מהעולם הוא להבהיר את הטעות הזאת. להבהיר שאלוקים אוהב את ישראל אהבת עולם. אין מי שמתאים יותר ממשה בכדי להבהיר את הנצחיות של אהבת ה' לישראל. האיש שמוסר את נפשו למען העם דווקא ברגעים הכי נמוכים שלהם, ואומר: "אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". האיש שמצד שני שובר את הלוחות ושולח את בני לוי להרוג את החוטאים מישראל. שתי פעולות שבאות מהבנה שה' לא חוזר בו מהשבועה הגדולה, ולכן עם ישראל חייב לחזור למדרגתו הרוחנית כדי שיוכל למלא את תפקידו הגדול.

שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל

זאת הסיבה שבגללה מיד אחרי הציווי לצרור את מדיין מוסיפים לכל משפחה משבטי ישראל את האותיות "יה". "חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי: לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי". ללמדך כי ישראל דבקים בה'. החוטא ייענש, יגלה, יסבול ובסוף יחזור לתפקידו ולדבקות בקונו.

וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ

כשמשה אומר לבני ישראל לצאת עם "כלי הקודש", בני ישראל מבינים שהכוונה היא לציץ שכתוב עליו "קודש לה'". למרות שבכל מלחמה היו בני ישראל יוצאים רק עם הארון והחצוצרות, כאן הם יוצאים עם הציץ שמונח בדרך כל על מצח הכהן הגדול וכתוב עליו "קודש לה'". לומר לך שהכהן הזה הוא קודש לה', וכך עם ישראל כולו. "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'".

כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל

וּתְפִלַּת יְשָׁרִים – רְצוֹנוֹ

כשם שבלעם ידע שבכדי לקלל צריך לכוון את הקללות של מטה לקללות של מעלה, ואם אין קללה למעלה אי-אפשר לקלל, כך מבין עם ישראל שבשביל להביא ברכות צריך לכוון לברכות של מעלה ולהעצים אותן. כך בנוסח ברכות י"ח שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה – אנו מבקשים סליחה "כִּי אֵל טוֹב וְסַלָּח אָתָּה". אנו מבקשים גאולה "כִּי אֵל גּוֹאֵל חָזָק אָתָּה". אנו מבקשים רפואה "כִּי אֵל רוֹפֵא רַחְמָן וְנֶאֱמָן אָתָּה". אנו מבקשים פרנסה "כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים". הכול כדי לכוון את הברכות שלנו לרצון ה'. זה שנאמר: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (משלי טו ח).

וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי

כך מסבירה הגמרא (ברכות ז) כי רבי ישמעאל בן אלישע כיוון את התפילה שלו לתפילה של ה' לגמרי גם במקום וגם בנוסח התפילה. על המקום נאמר שם: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר (שם נו) 'וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי', 'תְּפִלָּתָם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'תְּפִלָּתִי', מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל". אנחנו מתפללים בבית המקדש כדי לצרף את התפילה שלנו לתפילה שלו, להתפלל במקום בו שורה שכינתו. ובמיוחד תפילתו של הכהן הגדול.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי

ממשיכה הגמרא ושואלת מה הוא נוסח התפילה של ה'. "מַאי מַצְלִי? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".

באופן מפתיע ממשיכה הגמרא ואומרת שזה בדיוק היה נוסח התפילה של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול בסיפור המפורסם. "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָהּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא, וְאָמַר לִי, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ". ללמדך שאנו משתתפים עם הקב"ה גם בנוסח התפילה.

אתערותא דלתתא

על החיבור בין תפילה של מעלה לתפילה של מטה סיפר הרה"ג יהודא צדקה זצוק"ל, כי פעם לא הרגיש כ"כ טוב והלך לבדיקה אצל רופא. הרופא נבהל מתוצאות הבדיקה ואמר לו אחרי הבדיקה: יש לך בעיה חמורה ביותר, ממש סכנת נפשות. נראה כי נותרו לך 24 שעות לחיות. יש אפשרות להציל אותך ולעצור את הסכנה אם תיקח זריקה מאוד מסוכנת, אבל אחרי הזריקה הזאת לא תוכל לזוז, כל גופך יהיה משותק ב"מ.

אמר לו הרב: הזריקה עדיפה. הרדימו את הרב צדקה ע"ה ונתנו לו את הזריקה. כשהתעורר הרב ניסה להזיז את ידו, והנה היא זזה. ניסה להזיז את ידו השנייה – וגם היא נענתה לו. את הרגליים זזות. ניסה אפוא לקום – וקם. הרופא שעמד לידו אמר לו: אתה לא יכול לזוז! אבל הרב זז וקם, הלך לביתו ולישיבתו והמשיך ללמד כמו שהיה רגיל משכבר הימים. בני הישיבה לא הספיקו לדעת מכל הסיפור הזה, שארך בסך הכול כמה ימים. היה ונגמר.

כעבור זמן מה פגש חכם יהודא צדקה ע"ה את חכם יהושע שהרבני. שאל אותו הרב שהרבני: האם כבודו היה בסכנת חיים ביום פלוני אלמוני? השיב לו חכם צדקה: כן, כך וכך היה, ובאמת היה לי נס גדול. אבל איך אתה יודע מהדבר? אמר לו חכם יהושע שהרבני: באותו יום בא אלי בחלום בעל הבן איש חי זיע"א ואמר לי: קום התפלל על חכם יהודא צדקה, שהוא בסכנה גדולה. אמרתי לבעל הבן איש חי בחלום: למה שכבוד תורתו לא יתפלל על הרב צדקה, בוודאי תפילתכם יותר נשמעת בשמים? ואמר לי בעל הבן איש חי: אני מתפלל עליו בשמים, אבל צריך גם מישהו בארץ שיתפלל על החולה. ביחד יצטרפו התפילות ויבטלו את הגזרה. קמתי והתפללתי, ובשמים התפלל עליך חכם רבי יוסף חיים זיע"א שתבריא. והנה אתה בריא ושלם ומלמד תורה בישיבה.

שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ

יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי

על התפילה לגאולה מספרת לנו הגמרא (ברכות ג ע"א) כי הקב"ה בוכה במסתרים ומצפה לקיבוץ גלויות ומתפלל עליה. "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה כה) 'ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ'". ובהמשך: "אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר רַב, שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, וְאוֹמֵר, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים". ועיקר הצער של אלוקים על החורבן הוא בשלושת השבועות של בֵּין הַמְּצָרִים.

לבכות בכייה ממש על חורבן הבית

על כן כתב האר"י ז"ל ב"שער הכוונות": "עניין בֵּין הַמְּצָרִים והם עשרים ואחת ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב. מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכייה ממש על חורבן הבית".

"ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם. ועניין חצות הלילה אין צורך להזכירו כי אפילו בכל שאר הלילות צריך להתאבל על החורבן, ומכל שכן בלילות בין המצרים שצריך להוסיף בבכייה. ועליו נאמר (ישעיה סו י) "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".

ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש

על כן כתב השו"ע ממש בתחילתו בסימן הראשון (א) "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". ובסעיף שאחריו הוא הסביר כי יש לעשות זאת בכוונת הלב. "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה".

וכתב היעב"ץ כי "כל השמדות שהיו – הסיבה הקרובה לכך הוא מפני חסרון אבל על ירושלים". ובשו"ת "משנה הלכות" (חלק טו סימן ב) הביא משם ספר קב הישר (פצ"ג ו') קבלה אמיתית היא בידי כל מי שבלבו תמיד צער על גלות השכינה כביכול זוכה לכתר תורה. ואולי זה רמוז בפסוק שמביאה הגמרא (ראש השנה ל ע"א) "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, נְאֻם ה'. כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא - דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ". מכאן לומדת הגמרא שצריך להתפלל לבניין בית המקדש. ומפסוק הזה אנו יכולים ללמוד שדרישת ציון מרפאת את כל המכות.

אמנם אנו לא מתאבלים על ירושלים בשביל למנוע שמדות ולזכות בכתר תורה, אלא להקים שכינתא מעפרא, וסוף הכבוד לבוא. "מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם - זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְשִׂמְחָתָהּ, וּשְׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם - אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ" (תענית ל ע"ב). שהאבל הצער והבכי על ירושלים הוא זה שמביא את הבניין ומזכה את המתפלל לראות ולשמוח בשמחתה.

מלכות בית דוד מתוך דרישת ציון

עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב

אחד האנשים שהתפלל הרבה על בניין בית המקדש היה דוד המלך שנשבע: "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהילים קלב). הגמרא בירושלמי לומדת לקבוע מקום לתפילה מדוד המלך, שהיה לו מקום קבוע להשתוות לה' בהר הזיתים מול המקום שעתיד להיות שם בית המקדש.

עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי

את ההלכה הזאת לומדים מהשעה הקשה ביותר של דוד המלך, כשהוא בורח מאבשלום דרך הר הזיתים: "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה". דוד חושש בשעה זו מאחיתופל, שמרד ביחד עם אבשלום, ועצותיו המדויקות היו מסוכנות לדוד באותה שעה. על כן מתפלל דוד "וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, ה'".

קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה

בעת שדוד עולה במעלה ההר, הוא מגיע למקום שהוא רגיל להתפלל ולהשתחוות בו. "וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים". מתוך שלא כתוב "השתחווה" אלא "ישתחוה" למדו חכמים שהיה דוד רגיל להשתחוות שם כשהיה בא לירושלים, היה רואה משם את האוהל שהארון בתוכו, והיה משתחווה (רש"י שם).

מיד אחרי שהוא משתחווה הוא פוגש את חושי הארכי וביחד הם מתכננים שחושי יחבור לאבשלום ויסכל את עצת אחיתופל. כך עושה חושי ומצליח לסכל את עצת אחיתופל שיעץ לרדוף אחרי דוד באותה שעה. אבשלום מקבל את עצת חושי לדחות את המרדף, ומלכות בית דוד ניצלת. זה שאומר דוד ב"מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ", שהישועה שלו מֵהַר ה'. "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה" (תהילים ג').

תיקון חצות

תיקון רחל ותיקון לאה

בכל ימי בין המצרים אומרים בחצות היום תיקון רחל. ובחצות לילה תיקון לאה ותיקון רחל. וכתב גאון עוזנו ותפארתנו "ורק זאת תדע דשמות אלו של רחל ולאה הם תוארים ושמות של המלכות העליונה הנקראת ג"כ בשם שכינה כאמור לעיל. ודע כי לאה ורחל אמותינו, שהם נשי יעקב וישראל אבינו, נקראו בשמות אלו על שם שמות העליונים ההם שנקראת בהם המלכות העליונה, מפני כי נשמות שלהם היו כל אחת חלק גדול מן חלק המלכות העליונה הנקראת לאה, ומן חלק הנקרא רחל, ולכן גם הם נקראו בשמות אלו ודי למבין" (רב פעלים א א).

עיקרו של תיקון רחל

תיקון רחל ותיקון לאה עוסקים בשני צדדים של הגאולה. בתפילתנו לגאולה אנו מתפללים על בניין ציון וירושלים ועל דבקות בה'. בתיקון רחל אנו מתפללים בעיקר על בניין ציון וירושלים. ולכן מוזכרות בה שש פעמים המילה "ציון" ותשע פעמים המילה "ירושלים". במזמור הראשון "על נהרות בבל" אנו בוכים על חורבן המקדש. וב"מזמור לאסף" השני אנו מתפללים עם דמם של הצדיקים שנשפך ובשרם שהתבזה. "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם. בְּשַֹר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ".

עיקרו של תיקון לאה

גם בתיקון לאה אנו מזכירים בסוף את ציון וירושלים. אבל כל התיקון כולו עוסק בעיקר ברצון לדבקות בה'. כך בשני המזמורים הראשונים. "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם. כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים". במזמור "יענך" אנו מתפללים כי השפע מגיע מהר בית ה': "יִשְׁלַח עֶזְרֶךָ מִקֹּדֶשׁ. וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ". ב"לדוד מזמור" אנו מזכירים את בית המקדש כשער המחבר שמים וארץ: "שְֹאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְֹאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם. וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד".

ב"למנצח בנגינות" אנו מזכירים כי השפע הזה משפיע ברכה וצדק לכל העולם. ב"הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב" אנו מזכירים כי הברית של אלוקים אתנו עומדת לעד. "יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ". ולכן עתידים בני ישראל לרשת את הארץ.

במזמור האחרון, דוד מתחנן לכפרת עוונות בעקבות חטא בת שבע ומזכיר את ירושלים. "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן. תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל. אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים". כל זה בגלל שדוד ראה קשר בין חטאו לבין עיכוב הבנייה בירושלים. שהרי נתן הנביא הוא זה שמוכיח אותו על בת שבע, והוא זה שעוצר אותו מלבנות את בית המקדש, ומסייע בהמלכת בנו שלמה שיבנה את הבית הגדול והקדוש שנקרא שם ה' עליו.

תכריכים ספוגים בדמעות של תיקון חצות

חשיבות מיוחדת יש לאמירת תיקון חצות בימים אלו גם בלילה וגם ביום. בלילה גם תיקון רחל וגם תיקון לאה. ביום רק תיקון רחל. וחשוב מאוד לומר את התיקון בבכייה מעומק הלב, כשמבינים את עומק הצער של השכינה בחורבן הבית ובגלות.

סיפר הרב זצ"ל: היה חכם אחד, חסידא קדישא ופרישה, ח"ר יעקב מוצפי ע"ה, שהיה צדיק וחסיד ולא היה עובר עליו לילה בלי תיקון חצות בבכי גדול בדמעות שליש. וכשהיה אומר את התיקון היה אומר אותו על התכריכים שקנה לעצמו לאחרי מאה ועשרים, והיו התכריכים של הרב ז"ל ספוגים בדמעות של התיקון חצות שלו.

כשנפטר לבית עולמו באו אנשי החברה קדישא שלא הכירו את מעלתו וראו את התכריכים שלו ולא הבינו את מעלתם וערכם. אמרו לי: לא נקבור אותו עם התכריכים הללו שהם לא של פשתן. אמרתי להם: אפילו הם של כותנה הם חשובים ביותר, כי אין ערך למעלת הדמעות של הצדיק הגדול הזה. בכל אופן תבדקו אותם, בוודאי הרב ז"ל לא היה מקמץ במצוות לקנות תכריכים שאינם מהודרים. שלחו אותם לבדיקה ומצאו שהם באמת של פשתן, רק שמרוב דמעות השתנה צבעם ונראו כמו סוג אחר של אריג.

אחרי שאנשי החברה קדישה טיפלו בו, התחילו לעכל לאט לאט את המשמעות של התכריכים הקדושים הללו שהם זלזלו בהם בתחילה. הם נפגשו עם הצער והבכי של הצדיק המיוחד הזה על השכינה הקדושה, ונרעדו. כשסיימו את המלאכה ניגש אלי ראש החברה קדישא ובידו מטר אחד של פשתן ממה שהכין הרב לעצמו שנשאר להם מיותר. הוא ביקש רשות לקחת אותו לעצמו להיקבר בו אחרי מאה ועשרים.

אמרתי לו: עם כל החשיבות, יש הלכה. על-פי שולחן ערוך זה שייך לבן שלו שהוא היורש ולא לך. שאל אותו אם ייתן לך. כמובן שהבן לא ויתר על דבר כל כך מיוחד של צדיק כל כך עליון.

טהרת המחשבה מצטרפת למעשה

ובשו"ת רב פעלים (חלק א - אורח חיים סימן א) נשאל האם לומר תיקון חצות כאשר "אין הקורא אומרו כהלכתו בבכיה וצער וכונה כאשר יסד רבינו האר"י ז"ל, ורק דברים מוציא מפיו ולבו מלא מחשבות וטרוד בעניינים אחרים, ומעת שיתחיל בו עד סיומו לא יעלה אפילו חמשה דקים, וקורא אותו כקורא בנביאים וכתובים ולא ידע מאי קאמר, אם כן מאי נפקא מינא בקריאתו, ויותר טוב שלא יקרא".

ובתשובה הביא בעל הבן איש חי את דברי נפש החיים "שהעיקר בכל המצות הוא חלק המעשה, אך טהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה ולמצוה ולא לעיכובא". וכמו שמספר הזוהר על רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי לְמֶחֱמֵי לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַפּוּטְקִיָּא, אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, הַאי דְאַמְרִינָן לְעוֹלָם יְסַדֵּר בַּר נָשׁ שְׁבָחָא דְמָרֵיהּ, וּלְבָתַר יְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, הַאי מַאן דְּלִבֵּיהּ טָרִיד, וּבָעֵי לְצַלָּאָה צְלוֹתֵיהּ, וְאִיהוּ בְּעָקוּ, וְלָא יָכִיל לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, מַאי הוּא? אָמַר לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְלָא יָכִיל לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, סִדּוּרָא וְשִׁבְחָא דְמָרֵיהּ אַמַּאי גָרַע, אֶלָּא יְסַדֵּר שִׁבְחֵיהּ דְּמָארֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְכַוְּונָא, וִיצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים יז) תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה ה' צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, שִׁמְעָה ה' צֶדֶק בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאִיהוּ סִדּוּרָא דְּשִׁבְחָא דְמָרֵיהּ. וּלְבָתַר "הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְּפִלָּתִי" (ויחי רמ"ג).

וממשיך רב פעלים שם ואומר: "והגם דודאי שמחשבת האדם היא העולה למעלה ראש, בשמי רום בעולמות העליונים, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכונה בעת עשיית המצות, יגיעו מעשיו לפעול תיקונים יותר גדולים בעולמות היותר עליונים, אמנם לא המחשבה היא העיקר אצלינו כמו שנתבאר".

ויהי רצון שנזכה להקים שכינתא מעפרא ולהקים סוכת דוד הנופלת "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ". אמן ואמן.