גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים
במבול יש שבעה שלבים. הוא מתחיל בי"ז חשוון ונמשך 40 יום שבהם נמחה הכול, עד כ"ז בכסליו. המים גוברים 150 יום עד י"ז בניסן "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט" (בראשית ח ד).
מאותו יום המים הולכים ומתמעטים במשך 73 ימים "וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר", עד ראש חודש תמוז, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ באותו יום נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים (ח ה). מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, בי' באלול, כבר רואים את הסוף "וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב" וכו' ואחר כך את היונה. השלב הבא הוא בראש השנה, בו ביום מסיר נח את מכסה התיבה "וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" והוא רואה ש"חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (ח יג). האדמה כנראה לא יבשה לגמרי והיא רטובה וטובענית מתחת לפני האדמה היבשים, עדיין אי אפשר לצאת. בכ"ז בחשון אומר ה' לנח "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ" וכו' (תאריכים לפי הרמב"ן).
בתפילה של ראש השנה אנו מזכירים את הרגע שבו מסתיים המבול ומתחיל השלב שבו יוצאים מהתיבה ומיישבים את העולם מחדש. "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה". באופן פשוט היינו חושבים שהזיכרון הזה נאמר על רגע היציאה מהתיבה או סמוך לו. אבל הוא נכתב בתורה על השלב השני, כאשר נפסקת התגברות המים כעבור 150 יום. לכאורה אנחנו נמצאים באמצע האירוע, עוד לא מרגישים את ההתחלה של היציאה. עוד לא רואים את בניין העולם שנמצא בשיא ההרס. אבל זה רגע המהפך, מכאן מתחילה הגאולה של נח ושל כל אשר איתו בתיבה, ובעצם של העולם כולו.
כך היה גם ביציאת מצרים. הזיכרון של בני ישראל על ידי ה' שבו מתחילה הגאולה שלהם לא הורגש על ידיהם כלל באופן נגלה. ה' עדיין לא נגלה למשה בסנה, משה עדיין לא הלך לפרעה ופרעה לא הכביד את העבודה. בני ישראל צעקו אל ה' והיה נראה להם כאילו אין מי ששומע והם אבודים ונשכחים בשיא השיעבוד. אבל כבר נאמר "כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם הֽ': כִּֽי־גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶֽם" (ישעיהו נה ח). רגע הזיכרון הוא הרגע המכריע, שם מחליט אלוקים לגאול את בני ישראל ולזכור ברית אבות. מאותה שעה הכול מתגלגל בהתאם לתוכנית. משה רועה את הצאן ומגיע לסנה כאילו במקרה, והשאר היסטוריה.
גם בגאולה העתידה אנו קוראים על זיכרון ועל החלטת הגאולה באמצע הגלות. "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו מב). לא מדובר כאן על סוף הגלות, אלא על תחילת תהליך התיקון שבתוך הגלות. שהרי הפסוק שאחר כך הוא "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" וכו'. הזיכרון מביא לכך שהצרות של הגלות הופכות להיות תיקון לחטא, ומפסיק את השקיעה בתוך הגלות. לכן הם לא כלים "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (כן הוא בספר יחזקאל בפרק טז, פרק כ ופרק לד. גם במלאכי ג' ובעוד מקומות).
מתי הייתה הזכירה של ה' בגאולה של ימינו? אי אפשר לומר שהיא הייתה בהצהרת בלפור שהייתה לפני קצת למעלה ממאה שנה, גם לא ביציאה מחומות ירושלים שהייתה לפני כמאה וחמישים שנה. הן היו רק תוצאה של הזכירה האלוקית. יש אומרים שהזכירה הייתה שנת ת"ק (1740) שבה ניסו לעלות הגר"א והבעש"ט, ועלו הרמח"ל ואור החיים הקדוש. ויש אומרים שהזכירה האלוקית הייתה בשנת ת"ר (1840). כיוון שבזוה"ק (פרשת וירא קטז:) כתב: "ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא בשביעאה כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, וסימניך: 'בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה...' וכנסת ישראל יוקים לה מעפרא ויזכר לה הקב"ה".
ובשש מאות שנים לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתוקן העולם בשביעי, כבן-אדם שמתכונן ביום השישי מעת ששוקעת השמש לקראת שבת, וסימנך: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה...", וכנסת ישראל תוקם מעפרה ויזכרה הקב"ה. כן מובא בספר "אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ" מהגר"א (האזינו עם פירוש "באר יצחק") על דברי הזהר, שתקופת הָעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא התחילה בשנת ת"ר.
בגמרא כתוב: "ואמר רבי יצחק גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו שנאמר 'לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך'" (תענית ז ע"א). והמאמר הזה מסביר לנו כי השפע הוא לא הגשמים, אלא שפע רוחני שמתבטא גם בגשמים, וגם בפרוטה שנמצאת בכיס. וכך כותב הבן איש חי בספרו "בן יהוידע" (על מסכת תענית דף ו') בשם האר"י ז"ל שכאשר אנו רואים גשמים יורדים, אנו רואים את הצד הגשמי של השפע שיורד משמים, אבל באמת הגשמים הם תוצאה של השפעה רוחנית של חיים. ובלשון האר"י ז"ל "יורד עם הגשמים מלמעלה כוח אור".
בגמרא (תענית ח ע"ב) משמע שעם הגשמים מגיעים גם חיים ובריאות לעולם. וכך בגמרא: "בִּימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הֲוָה כַּפְנָא וּמוֹתְנָא, אָמְרֵי, הֵיכֵי נַעֲבִיד? נִבָּעֵי רַחֲמֵי אַתַּרְתֵּי, לָא אֶפְשָׁר, אֶלָּא לִבָּעֵי רַחֲמֵי אַמוֹתָנָא וְכַּפְנָא נִסְבֹּל. אָמַר לְהוּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, נִבָּעֵי רַחֲמֵי אַכַּפְנָא, דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שׂוֹבְעָא לְחַיֵּי הוּא דְיָהִיב, דִּכְתִיב, (תהלים קמה) 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן'".
בימי רבי שמואל בר נחמני היו שתי צרות, גם רעב, וגם מגיפה. אמרו בני המקום, היאך נעשה? שנתפלל ונבקש רחמים על שתי הצרות שיסורו מעלינו אי אפשר, כי לא מתענים על שתי צרות, והגמרא מביאה לכך הוכחה בהמשך. אלא נבקש רחמים על המגיפה שתסור מעלינו, ואת הרעב נסבול. אמר להו רבי שמואל בר נחמני: לא כך נעשה, אלא להיפך: נבקש רחמים על גשמים שיבואו ויסור הרעב מעלינו, וממילא תסור מעלינו גם המגיפה. דהרי הקדוש ברוך הוא נותן שובע כדי שיחיו ממנו בני אדם ולא כדי שימותו. דכתיב: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". הרי לנו, שהקדוש ברוך הוא משֹביע את החיים. הרי למדנו שכשה' מוריד גשמים הוא שולח לנו חיים שגם מסלקים את המגיפה שמעלינו. אמן.
עוד אומרת הגמרא שגשמים לא רק מנקים את הרחובות ואת האוויר, הם גם מנקים אותנו מעוונות. "אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פה) 'רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָּל חַטָּאתָם סֶלָה'. אָמַר לֵיהּ זְעִירִי מִדְּיְהַבְתְּ, לְרַבִינָא, אַתּוּן, מֵהָכָא מָתְנִיתוּ לָהּ? אֲנָן, מֵהָכָא מָתְנִינָן לָהּ, (מלכים א ח) 'וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת' וְגוֹ'" (תענית ז ע"ב).
עוד מלמדת הגמרא על השפע הרוחני שבא עם הגשמים שהם מצמיחים גם ישועה ולא רק את עצי השדה. "אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ יְשׁוּעָה פָּרָה וְרָבָה בוֹ, דִּכְתִיב 'הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי ה' בְּרָאתִיו'" (תענית ז ע"ב). אחרי שלמדנו כמה גדולים הגשמים יהיה לנו יותר קל להבין את רבי יוחנן שאומר "גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קכו) 'שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב'. וְאֵין 'אֲפִיקִים' אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם יח) 'וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם'" (תענית ח ע"ב).
הטור (סימן קיז) מסביר את דברי רבי יוחנן בכך שהגשמים שיורדים בארץ ישראל ומצמיחים את פירותיה הם הקץ המגולה. כמו במפורש בגמרא בסנהדרין (צח ע"א): "אמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'". ומפרש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתתן ארץ-ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".
לכן פיתוח הארץ הוא הקדמה לקיבוץ גלויות. כך מסבירה הגמרא את הסיבה שבגללה קבעו אנשי הכנסת הגדולה את ברכת קיבוץ גלויות אחרי הברכה שבה אנו מבקשים על הגשמים ועל תנובת הארץ. כל זה הוא בגלל שזה יהיה סדר הגאולה העתידי, גשמי ברכה ותנובת הארץ ואחר כך קיבוץ גלויות. בימינו אנו רואים עין בעין את הנבואה הזאת מתגשמת אל מול עינינו.
חלק מהתיקון העתידי הוא "לא יישא גוי אל גוי חרב". לכן אומרת הגמרא כי בכל גשם יש מעין התיקון הזה שהמלחמות פוסקות לרגע. "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ גְּיָסוֹת פּוֹסְקוֹת בּוֹ". רבי יוחנן מביא את הפסוקים מתהלים (סה) שעוסקים בירידת הגשמים והתועלת הגדולה היוצאת מהם. "תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑יהָ בִּרְבִיבִ֥ים תְּ֝מֹגְגֶ֗נָּה צִמְחָ֥הּ תְּבָרֵֽךְ". מהמילים "נחת גדודיה" הוא לומד על השבתת הגייסות.
הודאה על הגשמים נמצאת בברכת מחיה המתים. המשמעות הפשוטה היא שכל החיים מתקיימים על ידי הגשמים. כל המים שבמעיינות, כל המים שבברז, כל התבואה והלחם, כל הירקות והאוכל, כל הבשר והחלב – הכול תלוי בגשמים. אי אפשר לחיות בלעדיהם, דרכם ה' מזרים לנו חיים. בגלל כל זאת למדנו לעיל את כל הברכות הרוחניות והגשמיות שמגיעות לנו בסתר ובגלוי עם הגשמים.
על כן אומרת הגמרא שביום הגשמים אנו מתקרבים לתחיית המתים הכללית, ולא עוד אלא שיום הגשמים גדול ממנו. "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְחִיַּת הַמֵּתִים, דְּאִלּוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים לַצַּדִּיקִים, וְאִלּוּ הָכָא בֵּין לַצַּדִּיקִים בֵּין לָרְשָׁעִים. וּפְלִיגָא דְּרַב יוֹסֵף, דַּאָמַר רַב יוֹסֵף, מִתּוֹךְ שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, קְבָעוּהָ בִתְחִיַּת הַמֵּתִים".
גם לגבי מתן תורה יש בגמרא מחלוקת אם יום הגשמים הוא יותר ממתן תורה או במדרגה שלו. וזה באמת פלא, הרי יום מתן תורה הוא יום אחד בהיסטוריה, ואילו ימי גשמים יש לנו הרבה בכל שנה. אבל באמת אין זו קושיה כלל. כי לפעמים יכולים להיות ימים גדולים מאוד בכל השנה, אלא שאנחנו התרגלנו אליהם ולא מתעוררים להבין את מעלתם. ולכן הגמרא אומרת שיום גשמים הוא כמו יום מתן תורה או יותר. למרות שיש לנו ימי גשמים כמה וכמה עשרות פעמים בשנה.
"אָמַר רַב יְהוּדָה, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לב) 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי'. וְאֵין 'לֶקַח', אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ד) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ'. רָבָא אָמַר, יוֹתֵר מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי' מִי נִתְלָה בְמִי? הֱוֶי אוֹמֵר קָטָן נִתְלָה בְגָדוֹל".
וטעם העניין שאמרו כך, כי גשמים מביאים את הגאולה, והגאולה העתידית היא גילוי כבוד ה' יותר ממה שהיה במתן תורה. שנאמר: "וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד ה֑' וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י ה֖' דִּבֵּֽר" (ישעיהו מ ה). ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וזה הרבה יותר ממתן תורה שהיה לעם ישראל לבדו.
ולכן בגמרא "אָמַר רַבִּי חַמָא בַר חֲנִינָא, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, כְּיוֹם שֶׁנִבְרְאוּ בוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מה) 'הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁחָקִים יִזְלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ, וְיִפְרוּ יֶשַׁע, וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי ה' בְּרָאתִיו', 'בְּרָאתִים' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'בְּרָאתִיו'" (תענית ט ע"ב). כי בכל יום גשמים אנחנו מתקרבים לתכלית של בריאת העולם. ולכן כל יום גשמים הוא כמו יום בריאת העולם.
לכאורה נראה שאם היינו מתפללים על גשמים בקיץ והיו יורדים גשמים זה היה קידוש ה' גדול. אבל עיקר התפילה על הגשמים היא דווקא בזמנם.
וכך בגמרא (תענית כד ע"ב) "הַהוּא גַּבְרָא דְּאִיחַיֵּב נַגְדָא בְבֵי דִּינָא דְּרָבָא, מִשּׁוּם דְּבָּעַל נכרית, נַגְדֵיהּ רָבָא וּמֵית. אִישְׁתְּמַע מִילְּתָא בֵי שְׂבוֹר מַלְכָּא, בָּעֵי לְצַעוּרֵי לְרָבָא. אָמְרָה לֵיהּ אִפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵיהּ דָּשְׂבוֹר מַלְכָּא לְבְּרָהּ, לָא לִיהְוֵי לָךְ עֶסֶק דְּבָרִים בַּהְדֵי יְהוּדָאֵי, דְּכָל מַאן דְּבַּעְיָן מִמָּרַיְהוּ, עֲבִיד לְהוּ. אָמַר לָה, מַאי הִיא? אָמְרַה לֵיהּ, דְּבָעוּ רַחֲמֵי וְאָתֵי מִטְרָא. אָמַר לָהּ, הַהוּא מִשּׁוּם זִימְנָא דִּמִטְרָא הוּא, לִיבְעוּ הָאִידְּנָא בִתְקוּפַת תָּמּוּז, וְלֵיתֵי מִטְרָא. שָׁלְחָה לֵיהּ לְרָבָא, כַּוֵן דַּעְתָּיִךְ וּבָעֵי רַחֲמֵי וְיֵתֵי מִטְרָא. בְּעָא רַחֲמֵי וְלָא אֳתָא מִטְרָא, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (תהלים מד) "אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פּוֹעָל פָּעַלְתָּ" וְגוֹ' וּבְעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ", אֳתָא מִטְרָא עַד דְּשָׁפוּךְ מַרְזְבֵי דְּמָחוֹזָא לְדִגְלָת, אִתַחְזֵי לֵיהּ אֲבוּהָּ בְּחֶלְמָא, אָמַר, מִי אִכָּא דְּמַטְרָח קַמֵּי שְׁמַיָא כּוּלֵּי הַאי? קוּם וְאַשְׁנֵי מִדּוּכְתִיךְ, דְּרָתְחֵי עֲלָךְ מִן שְׁמַיָּא. שָׁנִי דּוּכְתֵּיהּ, לְמָחָר אַשְׁכְחֵיהּ לְפוּרְיֵהּ דְּמִירְשָׁם בְּסַכִּינֵי".
היה אדם שהתחייב מלקות בבית דינו של רבא, משום שבעל נכרית. הלקהו בבית הדין של רבא, ומת אותו אדם מחמת המלקות. נשמע הדבר בבית המלך, ששמו היה "שבור", ורצה לצער ולהעניש את רבא. אמרה לו אמו, ששמה היה "איפרא הורמיז" לא כדאי לך להסתכסך עם היהודים. ומדוע? כי כל מה שהם מבקשים מהקדוש ברוך הוא, נותן הוא להם.
אמר לה שבור לאמו: מהו הדבר שהקדוש ברוך הוא עושה להם כשמבקשים ממנו? אמרה לו: מתפללים ויורד גשם. אמר לה: מזה שיורד גשם בימות הגשמים כאשר הם מבקשים על כך, אין ראיה שהקדוש ברוך הוא נענה לבקשתם. כי ייתכן כי מה שיורד גשם, הוא משום שזה זמנו ועונתו. אלא שעד אותו זמן נעצר, ועתה בא.
אלא, אם באמת כל מה שהם מבקשים - אלקיהם עושה עבורם, שיבקשו גשם עכשיו בתקופת תמוז ונראה אם הוא שומע בקולם. שלחה לו איפרא הורמיז לרבא: כוון דעתך ובקש רחמים שירד עתה מטר. ביקש רבא רחמים - ולא ירד מטר. אמר רבא לפניו: רבונו של עולם! "אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פּוֹעָל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" "וּבְעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ", משאמר רבא כך, בא גשם. והגשם היה רב כל כך, עד שנשפכו המים דרך המרזבים בצפורי, ושטפו את הרחובות, עד שהגיעו ונפלו לנהר החדקל. ונעשה נס גדול והבין המלך וכל הממלכה שתפילתם של ישראל עושה רושם.
אמנם היו כאלה שלא אהבו את מעשי רבא ששינה סדרי בראשית, ובלילה בא אביו של רבא אליו בחלום וסיפר לו על כך ושאל: האם יש מי שמטריח את הקדוש ברוך הוא להוריד גשם שלא בזמנו? זו הייתה שאלה שרבא לא היה צריך לענות עליה אלא להבין כי הוא צריך כעת זהירות. וכך ציווה לו אביו בחלום: שנה את מקומך, ואל תישן הלילה על המיטה שאתה רגיל לישון עליה. עשה רבא כמצוות אביו, ושינה את מקום לינתו באותו לילה. למחרת בבוקר, מצא שהיו על המטה הראשונה רישומי וסימני סכינים. לפי שרצו שדים להרגו, וחתכו את מיטתו.
לכן אנחנו מכוונים את ליבנו להתפלל על הגשמים דווקא בזמנם, ואם אדם התפלל על גשמים שלא בזמנם הוא חוזר ומתפלל לתקן את תפילתו. ולכן אם אדם אמר בקיץ "משיב הרוח ומוריד הגשם" - חוזר. אבל אם אמר בחורף "מוריד הטל" לא חוזר, כי גם בחורף יורד טל. אמנם אם לא ביקש גשמים בתקופת החורף מז' בחשוון צריך לחזור ולהתפלל. ולכן אם טעה ולא ביקש גשם, יש בזה כמה הלכות חשובות.
הכלל ההלכתי הוא שאדם שביקש טל בברכת השנים, צריך לתקן בתוך אותה ברכה ולומר "ותן טל ומטר לברכה" או לחזור על כל הברכה אם עדיין לא ברך "ברוך אתה ה' מברך השנים". אם אמר רק "ברוך אתה ה'" יכול לומר "למדני חוקיך" ולחזור לומר את כל הברכה, או רק לומר "ותן טל ומטר לברכה".
אם לא נזכר וכבר ברך "ברוך אתה ה' מברך השנים" ונזכר ששכח, יאמר "ותן טל ומטר לברכה" לפני ברכת "תקע". אם התחיל "תקע", יבקש גשמים בברכת "שומע תפילה". אם כבר ברך "ברוך אתה ה' שומע תפילה" יאמר אחריה "ותן טל ומטר לברכה", לפני שמתחיל "רצה". אם כבר התחיל "רצה" - יחזור ל"ברך עלינו". ואם כבר סיים את התפילה - יתחיל מתחילת תפילת י"ח.
אם אדם נזכר שלא ביקש גשמים, יכול לחזור על התפילה בעצמו, ולפי פסק הרב משנה הלכות (חלק טו סימן מא) צריך לחזור מיד ולא לחכות אחרי התפילה וכד'. ולא יכול להפסיק בינתיים בסתם או עכ"פ לענות אמן, כי הוא נחשב באמצע התפילה.
והוכחתו מדברי הריטב"א בתענית שכתב דבמקום שחוזר לראש הברכה הראשונה לא חוזר לומר "ה' שפתי תפתח" (שע"ת ג'), כי לדעתו הוא עדיין נמצא באמצע התפילה. אלא שטעה באמצע וצריך לתקן, ואם כן בשחרית נחשב לו כאילו סמך גאולה לתפילה.
עוד הוא כותב כי לא צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" על הברכות שאמר וחוזר עליהן. כיוון שהוא אמרן כדין. ואינן ברכה לבטלה, רק חוזר כי שכח לבקש גשמים.
אם סיים את תפילתו לפני ששליח הציבור התחיל להתפלל, הוא יכול להקשיב לו ולצאת ידי חובה בתפילתו. ואע"פ שבדרך כלל אנחנו אומרים לאדם לא להסתמך על חזרת הש"ץ אלא להתפלל בפיו (ראש השנה לג. שולחן ערוך קכד סעיף י'), כאן יכול לסמוך כיוון שכבר התפלל בפיו. וכן הדין אם אדם טעה בליל שבת והתפלל תפילת חול בשבת, יכול לשמוע חזרה מעין שבע – ומועיל במקום תפילה.
ולדעת הב"ח והמהרש"ל יש בעיה לצאת ידי חובה בתפילת הש"ץ כיוון שיש לחוש שמא המקשיב לא ישמע היטב את כל המילים מהש"ץ, ויש חולקים עליהם ואומרים שאפשר (עיין ש"צ עמוד קי"ח באורך) כדי שלא יפסיד "קדושה" ו"ברכת כהנים" וכד'.
לכן יעמוד בשתיקה כמו בתפילת שמונה עשרה, ישמע את חזרת הש"ץ יענה על "קדושה", יענה "אמן". לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו" ולא יענה "אמן" על ברכת כהנים. ובסיום שמונה עשרה יפסע ג' פסיעות ב"עושה שלום". ותעלה לו תפילה ששמע מהש"ץ כמו שהתפלל בעצמו. ובלבד שישים לב לא לדבר ולכוון לכל ברכותיו של הש"ץ. ועדיף שיכוון כשסידור בידו (שו"ע בסימן קכד ס"ע א. ב"ח שם ועיין כה"ח שם ס"ק ד').
לדעת שו"ת "משנה הלכות" (חלק טו סימן לט) נשים שלא ביקשו גשמים בברכת השנים יכולות לבקש גשמים בכל מקום בתפילה ויצאו ידי חובה. ואינן צריכות לחזור על התפילה מהתחלה. "והשומע תפילות כל פה שומע תפלתם בבתיהם ששכינה שרויה שם ובכל נוסח ובכל לשון שהם מתפללים הם נענים". והפוסקים לא חילקו בהלכה זו בין גברים לנשים ולפי דעתם גם נשים אם טעו צריכות לחזור. במיוחד על פי ההלכה הבאה.
בגמרא יש מחלוקת אם תפילת ערבית היא רשות או חובה. וכתב על זה הרי"ף "רבא אמר הלכה כדברי האומר רשות, וקיימא לן דהלכה כרבא, מיהו הני מילי היכא דלא צלי ליה כלל, אבל היכא דצלי ליה לתפלת ערבית כבר שוייא עליה חובה, ואי טעי הדר לרישא". ומכאן נפסק כי מי שטעה בתפילת ערבית ולא ביקש גשמים – צריך לחזור למרות שתפילת ערבית רשות ורק קיבלנו על עצמנו את התפילה הזאת כחובה. לפי זה כל מי שקיבל על עצמו תפילה בחובה צריך לחזור, גם נשים.
אומר הרב כף החיים שהדין של ספק שבגללו חוזר תוך ל' יום זה דווקא בסמוך לתפילה. אבל אם הספק התעורר לאחר זמן רב, אין זה ספק ואינו חוזר. ואפילו אם התעורר הספק בסוף אותה תפילה לא חוזר, והטעם כי אנו אומרים שאם זה בתוך התפילה, הרי הספק ספק. אבל אם זה אחר זמן, היינו בסיום כל התפילה, ייתכן שאמר כדין ועתה לאחר זמן הוא מסתפק ועל כן לא חוזר (כה"ח מח).
לפי המשנה ברורה (ס"ק ל"ח) אם אדם זוכר שחשב על כך לפני התפילה והסתפק אחרי התפילה - אינו צריך לחזור, אך אם לא חשב על כך – עליו לחזור אפילו כשהספק התעורר לאחר זמן רב. למעשה מדין ספק ברכות להקל יש לנהוג כדעת כף החיים שלא לחזור, אך יכול לומר תפילת נדבה.
ויהי רצון שיתקיים בנו. "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ; תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ; עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן; יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה; לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ" (תהילים סה, י-יד). אמן ואמן.
