בפרשתנו, פרשת ויחי, מסופר על חיי משפחת יעקב אבינו בארץ מצרים.
שמה של הפרשה – 'ויחי' – מעיד על תוכנה, עיקר החיות של יעקב אבינו הייתה במצרים.
ואכן, נראה שיעקב אבינו הגיע אל המנוחה והנחלה – לאחר שנים של צרות, ייסורים ('בקש יעקב לישב בשלווה...') וחוסר מנוחה, סוף סוף יעקב יושב וסביבו כל ילדיו מאוחדים, עם בן ששולט בכל ארץ מצרים, פרנסה בנחת ונכדים לרוב.
אמנם, מצד שני יעקב נמצא עכשיו רחוק מביתו ומארצו, המובטחת לו ולבניו, ובעצם, כאן מתחילה גלות מצרים הארוכה של בניו. בסוף הפרשה רואים שיעקב מבקש לא להיקבר בארץ מצרים, ואף מבטיח לבניו שה' יוציא אותם משם.
נשאלת השאלה – מדוע דווקא בירידה לארץ מצרים הנקראת 'ערוות הארץ', יש ליעקב אבינו את השלווה אותה בקש כל חייו? איך זה שדווקא כשהוא עוזב את ביתו הוא זוכה לחיים טובים ורגועים?
לפני שנפנה ליישב את השאלה, נקדים ונאמר – ידוע מאדמו"ר הזקן ש"יש לחיות עם הזמן", כלומר, לא רק ללמוד את הפרשה כפי שהיא, אלא 'לחיות' אותה ולשים לב איך היא נוגעת לכל מה שעובר עלינו בכל מקום ובכל זמן.
לכל אחד יש תקופות בחיים בהן – בין ברצון ובין בכורח - הוא נכנס למיצר מסוים ומצטמצם לנקודה מסוימת בה הוא נתון כל כולו. לעתים גם נדמה שצמצום זה תלוי בוויתור על חייו הקודמים או על חלקים מאישיותו עבור הנקודה בה הוא רוצה להתרכז. למשל, בחור ישיבה שבחר לוותר על הרבה מהעולם החיצוני וחלק ממאווייו הפנימיים, להסתגר בתוך בית המדרש ולהשקיע את כולו בתורה.
עם זאת, רבים מאיתנו יודו שתקופת לימודם בישיבה הייתה מהתקופות הטובות בחייהם. זאת משום שבתקופה כזו האדם עובר 'גיבוש' פנימי של האישיות שלו, ומקבל הרבה כח וחיות להיכנס למציאות בשנים שאחרי היציאה מהישיבה.
נוכל להסתכל כך גם על יעקב ומשפחתו. על מנת שיוכלו לעבור את הגלות הקשה ולהיכנס לארץ ישראל, הם היו צריכים להיכנס למקום 'צר' ודווקא שם להתגבש ביחד.
לכן השלווה הייתה דווקא במצרים, שיוכלו להתגבש ולהתאחד במקום צר, שהוא לא הבית, שם דרושה התאחדות, אותה התאחדות הנצרכת כדי לעבור את הגלות ולהיכנס לארץ.
ולסיום רמז קטן – יעקב חי במצרים 17 שנה שהיו הזמן הטוב שלו בחיים. 'ויחי' שווה פעמיים טוב, טוב עכשיו שייתן חיות לטוב בהמשך.
מעובד על פי שיעורו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף חי.
