בס"ד
דברים תשע"ז
לפי התיאור של רבי חיים ויטאל (שער הגלגולים - הקדמה לט), נגרמה פטירתו של האר"י ז"ל מחוסר יכולת של תלמידיו להכיל את גודל תורתו וקדושתו. "ספר לי הר' יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי ז"ל, כשיצאתי מאצלו נכנס הוא אצלו, ויבכה לפניו ויאמר: 'וכי זאת התקווה שהיינו כולנו מתאווים בחייך לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם'? וישיבהו: 'אילו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור מתוקן בכם, לא סלקוני מהעולם הזה קודם זמני'.
ועודנו מדבר עמו, שאל עלי, ואמר: 'היכן הלך חיים, וכי בשעה כזאת הלך מאצלי'? ויצטער מאד והבין מדבריו כי היה ברצונו למסור לי איזה דבר סתר. אז אמר לו: 'מה נעשה מכאן ואילך'? אמר לו: 'תאמר להחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתים, כי לא הבינו אותה כראוי ויבואו ח"ו לידי כפירה ואיבוד נפש, ואמנם הרב חיים ויטאל לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר".
ממשיך רבי חיים ויטאל ומתאר: "ויאמר: 'וכי ח"ו אין עוד לנו תקוה'? ויאמר לו: 'אם תזכו, אני אבוא לכם ואלמדכם'. ויאמר לו: 'איך תבוא ותלמדינו אחר שאתה נפטר עתה מהעולם הזה'? ויאמר לו: 'אין לך עסק בנסתרות, איך תהיה ביאתי לכם - אם בחלום, אם בהקיץ, אם במראה'. ותכף אמר לו: 'קום, צא מהר מזה, כי אתה כהן והגיע זמני, כי אין פנאי להאריך בשום דבר'. ויצא מהר, וטרם שיצא ממפתן הבית, פתח פיו ויצאה נשמתו בנשיקה. זכור צדיק לברכה, זכרו לחיי העולם הבא וזכותו יגן בעדינו ובעד כל ישראל תמיד, אמן, כן יהי רצון".
השליחות של האר"י באותו דור "לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם" נכשלה. את הנחמה אפשר למצוא בדברי האר"י על העתיד לבוא, שנותנים תקווה כי ביום שהתלמידים יהיו מוכנים לקבל את התורה הגדולה שלו, הוא יחזור ללמד אותם. אבל הדבר צריך בירור, שהרי הדורות הולכים ויורדים (שבת קיב), ואם כן איך יכול לבוא דור גדול יותר בשנים יותר מאוחרות?
כדי להבין את העניין נזכיר כי יש עליית הדורות ויש ירידת הדורות. הירידה מתבטאת בנשמות של כל דור, שהן קטנות מנשמות הדור הקודם. עליית הדורות מתקיימת כאשר כל דור ממשיך את התיקון של הדורות שקדמו לו, כננס העומד על גב ענק שרואה רחוק יותר מהענק שעליו הוא עומד.
על-פי זה יובנו דברי רשב"י בזוהר (באדרא רבא בפרשת נשא, דף קל"ב:), שאומר כי הוא רואה יותר ממה שראה משה רבנו: "אמר רבי שמעון בר יוחאי, כולהו בוצינין חברייא דאתיין בהאי עזקא קדישא, אסהדנא עלי שמיא עילאה דעילאין, וארעא קדישא עילאה דעילאין, דאנא חמי השתא מה דלא חמא בר נש מיומא דסליק משה זמנא תנינא לטורא דסיני וכו' ועוד, דאנא ידע דאנפאי נהירין, 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו' וכו'" (הקדמה לשער ההקדמות).
אמר רשב"י לכל התלמידים המאירים שנמצאים בחבורה הקדושה: אני מעיד עלי את השמים עליוני העליונים ואת הארץ הקדושה העליונה שבעליונה, שאני רואה מה שלא ראה בן אדם מיום שעלה משה רבנו בפעם השנייה להר סיני. ולא עוד, אלא שאני יודע שפני מאירות, ומשה לא ידע שפניו מאירות.
לכאורה זה מפליא, איך רשב"י היה בהשגה גדולה יותר מזו של משה רבנו? אלא שהדבר הוא כעין מה שנאמר בגמרא (מנחות כט ע"ב) על רבי עקיבא, שהשגתו לכאורה יתירה על השגת משה רבנו. "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ (לתת תורה בלי כתרים, קוצים ותגים)? אָמַר לוֹ (הקב"ה למשה): אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי, אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ".
מסביר רבי חיים ויטאל, המהרח"ו, כי תורת רבי עקיבא היא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, ונשמת הצדיקים הללו היא נשמת משה רבנו בעצמו. "ואם תרצה תבין מה שנאמר בספר התיקונין על 'דור הולך ודור בא', דא משה רעיא מהימנא". אלא שבדורו של משה יצאו ישראל ממ"ט שערי טומאה ולא היה משה יכול להשיג יותר. כעניין שאמר משה לישראל "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א לז). אבל בדורו של רבי עקיבא כבר נטהר העולם קצת מהטומאה הזאת והיה יכול רבי עקיבא לגלות יותר ממשה רבנו.
כך לימדו אותנו חכמים כי השגות הקדוּשה אינן תלויות רק באדם המשיג, אלא בדור כולו: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים - חַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית גּוּרְיָא בִּירִיחוֹ, נָתְנָה עֲלֵיהֶן בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה, יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ, "הֵי חָסִיד הֵי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא". וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה, נָתְנָה לָהֶן בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה לָהֶן, יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכָּאִין לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ, "הֵי עָנָיו הֵי חָסִיד, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל" (סוטה מח). ובדורם של רבי עקיבא ורשב"י ירדו דרגות הטומאה והתבסם העולם ונטהר, והיו יכולים התנאים לגלות תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ תג ותג.
מרשב"י עד האר"י
אמנם אחרי חורבן הבית השני "נסתם כל חזון, והחכמה העמוקה חכמת האמת ונסתר'ה והיא נתמה'ה, וראשי הדורות ידעי רבנן איזה שרשים בכללות, וכבר אמרו בזוהר דאחרי רשב"י לא נשאר כי אם מלא העמר מן למשמרת".
לכן צדיקים גמורים כמו רשב"י לא הביאו את הגאולה, "כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב 'נתנני שוממה כל היום דווה' והוא יומו של הקב"ה'. ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא המשיח, כי גזרה עומדת". ואחרי אלף שנה מהחורבן, אם לא הבאנו את המשיח, הרי זה "חלול שמו ח"ו וחלול תורתו. ונתגברה הקליפה מאד להחטיא".
"והיה העולם שמם עד שבא רבינו הגדול האר"י זיע"א שלמד החכמה הזאת כמצטרך עם אליהו זכור לטוב, וניתן לו רשות לגלות הדברים בלשון ברור ורחב אשר גם הרשב"י ע"ה לא גילה באדרות וזוהר ותיקונים בהרחבה גדולה כזאת.
והדברים אשר סתם וחתם אותם רשב"י ע"ה בספר הזוהר ואדרא בכמה חותמות, הוא פתח אותם והאיר עיני ישראל בהם, והיינו כי הזמן אשר היה בו רבינו הגדול האר"י זיע"א היה ראוי לגילוי החכמה הזאת כי היה באלף הששי ובפרט אחר שעבר ממנו שלש מאות שנה ונכנסה מאה הרביעית ממנו" (דעת ותבונה - פתיחה ראשונה).
"וכל זאת בגלל שבימי רבינו האר"י זצ"ל רצה הקב"ה לפתוח שערי אורה ומעיינות החכמה על ידי זכאי האר"י החי, כי הייתה נשמתו מעולם התיקון מסוד פנימיות של הפנימיות, שכבר נבררו כמה ניצוצות, ולא נשאר אלא ברירת הרגלים, והיה זמן כשר להתגלות שרשי עיקרי פנימיות החכמה, ולמחיה שלחו אליהם, והוציא חמה מנרתיקה והחזיר עטרה ליושנה, לגלות ספוני טמוני קדשי קדשים".
כך אמר הרמ"ק סמוך לפטירתו על רבנו האר"י ז"ל: "דעו לכם, שאיש אחד היושב פה יקום אחרי ויאיר עיני הדור בחכמות הקבלה... שבימי היו הצינורות סתומים... ובימיו יתגלו הצינורות... ודעו שהוא אדם גדול, ניצוץ הרשב"י זלה"ה".
כך מביא רבי חיים ויטאל על רבנו האר"י ז"ל (שכתוב בתיקוני זהר, קיב/א): "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חַבְרַיָּא בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עִמָּנָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֶהֱוִי בְּהַאי חִבּוּרָא, זַכָּאָה דָרָא דְהַאי אִתְגַּלְיָיא בֵיהּ, דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא (קהלת א ט) מַ"ה שֶּׁ"הָיָה ה"וּא שֶׁיִּהְיֶה".
אמר רבי שמעון לתלמידיו, כי בוודאי הקב"ה מסכים שכל העליונים והתחתונים יהיו שותפים בחיבור ספר הזוהר. זכאי הדור שיתגלה בו הספר הזה. שעתיד כל האמור בספר זה להתחדש על-ידי משה באחרית הימים, לקיים מה שנאמר בפסוק "מה שהיה הוא", שהוא ראשי תיבות משה. "וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, עַד שִׁתִּין רִבּוֹא, לְאַשְׁלָמָא לְכֻלְּהוּ מִפְּגִימוּ דִלְהוֹן". והדברים סתומים וחתומים.
על כן כתב רבי יוסף חיים זיע"א בספרו "בן יהוידע" (כתובות קיא/א) שהשביע הקב"ה את ישראל בשיר השירים "שלא ירחקו את הקץ". "רוצה לומר שלא יהיו מרחקים בדעתם את הקץ, שיתייאשו לומר אם הראשונים שהיו כמלאכים לא זכו להיות הגאולה בימיהם, כל שכן אנחנו, אלא יהיו מצפים לישועה תמיד". כי במשך הדורות הקדושה מתגברת והולכת והקליפה הולכת ונחלשת, ועל כן אנו אומרים כל יום בתפילה: "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנו תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּום".
רב הנסתר
בשנת תשד"מ נפגשו לראשונה מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל ומרן הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל עם האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל. בפגישה הזאת ביקש הרבי מהרבנים הראשיים לישראל לעודד את הציבור ללמוד תורת הנסתר. בדבריו הסביר הרבי את בקשתו המיוחדת ואמר כי כל הסימנים שהובאו בחז"ל על אודות סוף זמן הגלות – נתקיימו כבר. ולדוגמה, הסימנים בעניינים בלתי רצויים שבסוף מסכת סוטה – חוצפה יסגי, נערים פני זקנים ילבינו, בת קמה באמה וכו' – עניינים אלו נתקיימו כבר ובאופן של "הידור דהידור". כמו כן הסימן ד"מלכיות מתגרות אלו באלו" שעל זה אמרו חז"ל (ב"ר פמ "ב, ד.) "אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח".
וכן בנוגע לסימנים בעניינים טובים על הקץ המגולה, כמו שכתוב בגמרא "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא". ופירש שם רש"י "כשתתן ארץ ישראל פרי' בעין יפה, אז יקרב הקץ" (סנהדרין צח , א ובפרש"י).
לכאורה מפתיע הדבר, איך ייתכן שסימני הגאולה חלקם טובים עד מאוד, כמו קיבוץ גלויות מכל קצווי ארץ וברכת הארץ באופן שאין כמותו בעולם, עוצמת ישראל שמנצחים את כל אויביהם פעם אחר פעם ושחרור מופלא משיעבוד מלכויות. ומצד שני התגברות הכפירה עד שאמרו ז"ל "חוצפא יסגי"?
אלא שאת הדבר הזה ראינו כבר בימים שבגאולת מצרים, שאז גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ובגלל גזרתו גירש עמרם את אשתו עד שהחזירה ונולד משה רבנו ונתמלא כל הבית כולו אורה. אך המתבונן מבין כי כל הגזרה של פרעה לא באה אלא בגלל שהוא יודע שנולד מושיען של ישראל. גם בהמשך משה מודיע לעם ישראל כי ה' פקד אותם לגואלם, ולכן פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל ולא נותן להם תבן.
כך כותב רבי נתן שפירא זצוק"ל (מחברת הקודש - שער פורים), שבגלל בשורת בניין הבית השני באה גזרת המן. "ועוד שאין השינה בא אלא כשהתנוצץ הגאולה". וכל הטעם שבגללו ביטל כורש את הרישיון לבנות את בית המקדש אינו אלא חוזקה ועוצמתה של ירושלים שאיימו על שלטונו.
כך נאמר בכתב השטנה שגורר את עצירת בניין הבית. דע לך כי ירושלים היא "קִרְיְתָא מָרָדְתָּא", עיר מרדנית. ואם היא תיבנה לא תקבל מיסים. "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק". ואם תסתכל בספרי הזיכרונות של המלכים תראה כי בגלל התכונה הזאת של ירושלים היא הוחרבה. "מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ". ואם היא תיבנה – הם יסלקו אותך ממלכותך בכל עבר הנהר.
מסביר גאון עוזינו ותפארתנו בעל הבן איש חי בספרו "דעת ותבונה", כי כוח הקליפה מתחזק בעקבתא דמשיחא בגלל שהיא הולכת להיעלם מן העולם, לכן היא מתאמצת להילחם כנגד הקדושה. "יען כבר נתברר הרבה, ועתה הברירה ברגלים, וכמ"ש בעקבות משיחא חוצפא יסגא, שהוא הסטרא אחרא, שמתגברת להחטיא את ישראל בראותה כי כלתה אליה הרעה, וכמו שביאר באורך רבינו האר"י זצ"ל. אבל כשל כוחה בענין השמדות ותוקף הצרות, כי כבר הוברר הרבה".
יודע פרעה כי בני ישראל מתעצמים ומתרבים, הוא מפחד שהם יעלו מן הארץ ולכן הוא מכביד עליהם את העבודה. יודע המן כי עוצמת בני ישראל הולכת וגדלה, ואם מרדכי יעלה המן ייפול נפילה אחר נפילה, לכן הוא מתאמץ להקים עץ גבוה 50 אמה ולהשמיד, להרוג ולאבד את כל עם ישראל.
כך כותב רבי חיים ויטאל בספר עץ חיים - כללי מוהרח"ו ז"ל: "אמנם בעקבות משיחא כמו בדורינו זה התחילו האורות להתפשט להיות כבראשונה כמו שהיה בזמן העולם מתוקן ולהתתקן מעט". ויש שואלים: איך יכתוב מהרח"ו כי בדורו התחילו האורות להתפשט? הרי בדורו גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל, והנצרות הרימה ראש על-ידי האינקוויזיציה הרשעה והאכזרית.
אלא שכל הרשעה הזאת היא בחיצוניות. אבל בפנימיות העולם התרחש תיקון אחד גדול שבאותו דור גילו את אמריקה, והכריתו ממנה אלפי מקדשי אלילים אצטקים שהיו זובחים בהם מאות אלפים בני אדם. בימים ההם הומצא הדפוס והופצו כתבי הקודש גם בישראל וגם בין האומות. וכשהאנשים החלו לקרוא מה באמת חושב ה' על ישראל ועל הדרך הישרה שיבור לו האדם, ומתוך כך נחלש מאוד כוחה של הכנסייה הקתולית. בימים ההם החלו קהילות של יהודים לעלות לארץ הקודש, נכתב השולחן ערוך שאיחד את פסיקת ההלכה והחל להתפרסם ספר הזוהר. ואומר על כך הרבי מחב"ד זצוק"ל: "ואם דברים אלו נכתבו בזמנו של רבי חיים ויטאל, הרי עאכו"כ כאשר נמצאים בימים אלו, ארבע מאות שנה לערך לאחרי הרב רבי חיים ויטאל".
כך כתב החכם המקובל הגדול, חכם רבי יוסף חיים דוד אזולאי, החיד"א זיע"א: "ורק בדורינו אלו לקראת הגאולה הקרובה נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות. ואם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל" ("שם הגדולים" – "גדולים" על רבנו אלעזר בעל ספר הרוקח).
וכמפורש בזוהר (ח"א קיז , א.) שלפני ימות המשיח יהיה הגילוי של פנימיות התורה בריבוי מופלג, במיוחד בשנת ת"ר ואילך, כמו שכתוב בזוהר (חלק א דף קיז/א) כי זה הזמן "לְאָקְמָא מֵעַפְרָא". "וּבְשִׁית מְאָה שְׁנִין לִשְׁתִיתָאָה יִתְפַּתְּחוּן תַּרְעֵי דְחָכְמְתָא לְעֵילָא וּמַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא לְתַתָּא, וְיִתְתַּקַּן עַלְמָא לְאָעֳלָא בִּשְׁבִיעָאָה. כְּבַר נָשׁ דְּמִתְתַּקַּן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה מֵכִי עָרַב שִׁמְשָׁא לְאֲעָלָא בְּשַׁבַּתָּא. אוּף הָכִי נָמֵי. וְסִימָנִיךְ (בראשית ז) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ וְגו' נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְינוֹת תְּהוֹם רַבָּה".
בעל הבן איש חי הסביר והרחיב את ההבנה הזאת בכמה וכמה מקומות, ובכללם בספרו "בניהו בן יהוידע" (פסחים קט/ב), שם הוא מדבר על הגמרא שאסרה לאכול דברים בזוגות בגלל התקנאות הַשֵּׁדִים. והסביר שם שסיבת קנאתם היא שבקדושה יש זוגיות אמיתית באהבה ואחווה, ואילו בטומאה אין זוגות אמיתיים כי אין חיבור אמיתי ואהבה אמיתית, רק זמנית. על כן כתיב: "יתפרדו כל פועלי און" וזה דבר שהחוש מוכיחו. "דסטרא דקדושה שרי בחיבורא וסיים בחיבורא, אך הסטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא".
וכתב שם: "והנה תהלות לאל שנתבטל נזק של הזוגות מפני כי הסטרא אחרא נחלש כוחה. ותחלה נתבטל בארץ ישראל מפני קדושתה, ואחר כך נתבטל גם מבבל, אף על גב דשכיחי שם מזיקין טפי. ועתה בזה הזמן אדרבה העולם עוסקים בזוגות". ומסיים: "וגבר ישראל".
עוד כתב בספרו "בניהו בן יהוידע" (סנהדרין סז/ב) בעניין הכשפים והשדים: "ולכן בזמן הזה שנחלשה הסטרא אחרא, גם כחן של כשפים נחלש שאין מצויים בכל מקום, ואינם מצויין אצל כל אדם. וכאשר תמצא בענין הַשֵּׁדִים שנתמעטו בעולם ואינם מצויים בכל מקום, וגם כן הוא מטעם זה".
כן כותב גם הראי"ה קוק זצוק"ל ב"אגרות הראיה" (כרך א/ שלב) כתב הראי"ה קוק זיע"א כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתינו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".
והאריך להסביר שם, כי זה מה שכתוב בתיקוני הזוהר על דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר". טוב מבפנים ורע מבחוץ. כי בחיצוניות נראית ירידת הדורות, אבל בפנימיות מצטברות כל הזכויות של דורות צדיקים על גבי דורות צדיקים וביחד מצטברים לאלפי דורות. "נוצר חסד לאלפים".
"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".
על כן מתקיים בהם בדור הגאולה "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'", שאפילו הפושעים והמזידים הם "שבי פשע" וחוזרים בתשובה. כי הפְּנִים שלהם היה באמת טהור בזכות אבותיהם ואבות אבותיהם. על כן נאמר: "וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת. וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה".
ובגלל ההבדל שבין המראה החיצוני לבין המראה הפנימי, חשוב מאוד ללמוד את חכמת הפנימיות שבנויה על התבוננות בעומק הדברים. והלימוד הזה מקרב את הגאולה, כמבואר בזוהר (ח"ג קכד , ב – ברע"מ): "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמים".
וכידוע מ"ש הרח"ו בהקדמתו לשער ההקדמות על אודות גודל הנחיצות של לימוד פנימיות התורה, עד שהעדר הלימוד של פנימיות התורה היא הסיבה היחידה לאריכות קץ הגלות. ולכן "כך יהא קריב ליומא משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא". ויהי רצון שנזכה לראות עין בעין גם בפנימיות וגם בחיצוניות את גאולת ישראל, שתקדש שם שמים ממזרח שמש עד מבואו. אמן.
