צפו בשיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו לפרשת מסעי:
הש"ס נפתח בהלכה שאומרת כי אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית מצאת הכוכבים. אבל במקום לכתוב את ההלכה בפשטות, המשנה כותבת את הדברים בצורה מורכבת: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן". בהלכה הראשונה הזאת לימדו אותנו דבר יסודי: בכל תפילה שאתה מתפלל, בכל מקום שאליו אתה פונה, השעון שאליו אתה אמור להסתכל לפני הכול הוא בית המקדש. כך ליבך יהיה מכוון למקום הנכון כל הזמן.
גם הסיום של זמן קריאת שמע קשור לגאולתם של ישראל. לדעת רבי אליעזר אפשר לקוראה "עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה" (ברכות ב ע"א). הגמרא מסבירה מה קורה בסוף האשמורה הראשונה שבגללו חושב רבי אליעזר שעד אותה שעה קוראים קריאת שמע. "דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה כה) 'ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ'". ומה הקב"ה אומר בשאגתו על בית המקדש שנקרא נָוֵהוּ? "אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אומות העולם". גם כאן הגמרא חושפת לנו סוד שכל תפילתנו היא השתקפות לתפילה הגדולה שהקב"ה מתפלל על גאולתם של ישראל.
כמו הגמרא שמתחילה בדרישת המקדש והכיסופים לו, כך השולחן ערוך מתחיל בכיסופים הללו, שהם העיקר הגדול ביותר של כל ההלכות שכתובות בשולחן ערוך. ההלכה הראשונה שלו היא "יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעוֹרֵר הַשַּׁחַר". ועל מנת להבין למה השולחן ערוך הזכיר את הארי בהלכה הראשונה צריך לקרוא את ההלכה השנייה שמסבירה כי האדם צריך להיות כמו בוראו. וכמו שה' שואג כארי במשמרות הלילה כך צריך להיות האדם. וכך כתב השו"ע בהלכה השנייה: "הַמַּשְׁכִּים לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ יְכַוֵּן לְשָׁעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת הַמִּשְׁמָרוֹת, שֶׁהֵן בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה וְלַסּוֹף שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה וְלַסּוֹף הַלַּיְלָה, שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּאוֹתָן הַשָּׁעוֹת עַל הַחֻרְבָּן וְעַל הַגָּלוּת, רְצוּיָה" (שו"ע או"ח א א-ב).
ההלכה השלישית ממשיכה באותו כיוון ואומרת שהתפילה על בית המקדש צריכה להיות בכוונה. וכך כותב השו"ע בהלכה השלישית: "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". ובהלכה הרביעית הוא אומר שהתפילה צריכה להיות מעומק הלב. "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה" (שו"ע או"ח א ג-ד).
שלא נחזור חלילה לתפילה בזמן החורבן שלא נתקבלה כי עליה נאמר "בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה" (ישעיהו כטי ג). עיקר התיקון הוא בתפילה מכל הלב. כך עונה רבי יהודה הלוי למלך כוזר ששאל למה אנחנו עדיין בגלות, שהסיבה היא חוסר כוונה אמיתית בבקשת הגאולה (כוזרי מאמר שני). "וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ – 'הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ', וְ'הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו', וְ'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ" (גם שאר ההלכות בסימן הראשון בשו"ע מכוונת לדרישת המקדש שהן עוסקות בקריאת פסוקי הקרבנות שבבית המקדש, מלבד מה שמובא בסימן מ"ה הלכות אמירת הקרבנות בתפילה).
בהמשך הגמרא שם כתוב כי התנועה היא דו-סטרית. אנחנו מתפללים בשעה שה' מתפלל, והוא מתפלל בשעה שאנחנו מתפללים. כך מספרת הגמרא: "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל, וּבָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי, אָמַר לִי, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי. אָמַר לִי, מִפְּנֵי מַה נִּכְנַסְתָּ לְחֻרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ, לְהִתְפַּלֵּל וכו'".
בהמשך הגמרא מסביר אליהו הנביא לרבי יוסי שהתפילה שלו מעוררת את התפילה של מעלה: "וְאָמַר לִי, בְּנִי, מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁמַעְתִּי בַּת-קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים". ואומר אליהו הנביא לרבי יוסי שכך קורה שלוש פעמים ביום שבני ישראל מתפללים. "אָמַר לִי, בְּנִי, חַיֶּיךָ, וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ".
וגם כשעונים על קדיש מתעוררת התפילה העליונה: "וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, 'יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ' הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם".
אחד מגאוני הפוסקים נקרא על שם ספרו "מחצית השקל" (ספר שנזכר אלפי פעמים בספרי ההלכה). לצד גאונותו הגדולה הוא היה חסיד גדול, מתאבל כל ימיו על ירושלים ולובש שק מתחת בגדיו יותר מ-50 שנה כדי לזכור בכל רגע את החורבן ולזכור כי עליו לפעול להביא את הגאולה. עליו אמר החתם סופר זיע"א: "וזה באמת נחמה גדולה לצרות ישראל בראותם אחר שנחרב בית המקדש השני זה היום אלף ותשל"ט שנים בעוונותינו הרבים. ועדיין תודה לאל יתברך לא אלמן ישראל בראותם זקן וצדיק יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ואלפים תלמידים כשתילי זיתים סביב לשולחנו הטהור, וממש שכינה מדברת מתוך גרונו כמו אדונינו הגאון החסיד מהו"ר שמואל קעלין זצ"ל".
החת"ס מביא בשמו פירוש לפסוקים במגילת איכה באופן שמסביר את דרכו. "זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ" - ריבונו של עולם תזכור את הצער הגדול של הגלות. "זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי". מתוך כך תזכור ה' את עמך ואת ירושלים עירך לטובה - ועל ידי זה תתעורר נפשנו להתפלל על הפסקת הגלות והבאת הגאולה. "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל" (ג יט-כב) – כשנשים על ליבנו כי ההתעוררות שלנו באה מהזכירה שלך את ירושלים - נתחזק יותר בתפילתנו (פירוש החת"ס לב"ב ס ע"ב).
ולא רק צדיקים צריכים להתפלל על בניין ירושלים. בעל חידושי הרי"מ אמר כי השו"ע כתב בס"ע ג' שירא שמים צריך להתפלל על הגאולה, אבל אין זה אומר שמי שאינו ירא שמים לא צריך להתפלל על כך. מי שלא כואב על החורבן צריך לבכות על כך שזה לא נמצא בראש מעייניו וכנראה יש לו חלק בכך שבית המקדש לא נבנה. "כל שכן מי שאינו ירא שמים לאמיתו שראוי להיות מיצר ודואג יותר שכל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו, ויש לכל אחד חלק בזה" (מובא בשיח שרפי קודש בין המצרים ו:). ויתפלל ויתעורר בתשובה עד שיהיה אכפת לו מהחורבן, מצער השכינה ומגלותם של ישראל.
על כוחן הגדול של התפילות בימי בין המצרים ועל השפעתן העליונה אפשר ללמוד מתפילת דניאל. בימיו קורא כורש לעם ישראל לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש. מעט מאוד עולים לירושלים. גדולי הדור לא עולים. "אֲבָל שָבוּ מִקְצָתָם וְנִשְאֲרוּ רֻבָם וּגְדוֹלֵיהֶם בְבָבֶל, רוֹצִים בַגָלוּת וּבָעֲבוֹדָה שֶלֹא יִפָרְדוּ מִמִשְכְנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם" (כוזרי מאמר שני).
צרי יהודה ובנימין שרואים את העלייה החלשה מנצלים את הפרצה וכותבים לכורש כתבי שטנה. כתוצאה מכך כורש חוזר בו ומבטל את הרישיון לבנות את המקדש. על זה כותב רבי יהודה הלוי כי הרפיון שלנו עצר את הבניין. "וְהֶעָוֹן הַזֶה הוּא אֲשֶר מְנָעָנוּ מֵהַשְלָמַת מַה שֶיְעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְבַיִת שֵנִי". שהכוונה של ה' הייתה שתשרה השכינה בבית שני כמו בבית הראשון. כדכתיב "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה ב יד). אִלּוּ הָיוּ מַסְכִימִים כֻלָם לָשׁוּב בְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וזה לא קרה.
כשכורש ביטל את הרישיון היו בוודאי אנשים רבים שהתייאשו מהגאולה, התייאשו מעם ישראל, התייאשו מהאמונה שהנבואה של ירמיהו תתקיים. דניאל לא מתייאש והוא מתפלל שלושה שבועות תוך כדי שהוא מונע מעצמו תענוגות. "בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֵּלְטְשַׁאצַּ֑ר וֶאֱמֶ֤ת הַדָּבָר֙ וְצָבָ֣א גָד֔וֹל וּבִין֙ אֶת־הַדָּבָ֔ר וּבִ֥ינָה ל֖וֹ בַּמַּרְאֶֽה: בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים". לא צם לגמרי שלושה שבועות, אבל לא אוכל לחם מעודן, ולא בשר ויין, ולא סך את עצמו בשמנים.
אחרי התפילה הזו דניאל רואה "אִישׁ־אֶחָ֖ד לָב֣וּשׁ בַּדִּ֑ים וּמָתְנָ֥יו חֲגֻרִ֖ים בְּכֶ֥תֶם אוּפָֽז. וּגְוִיָּת֣וֹ כְתַרְשִׁ֗ישׁ וּפָנָ֞יו כְּמַרְאֵ֤ה בָרָק֙ וְעֵינָיו֙ כְּלַפִּ֣ידֵי אֵ֔שׁ וּזְרֹֽעֹתָיו֙ וּמַרְגְּלֹתָ֔יו כְּעֵ֖ין נְחֹ֣שֶׁת קָלָ֑ל וְק֥וֹל דְּבָרָ֖יו כְּק֥וֹל הָמֽוֹן". ולא היה בדניאל כוח לראות את המראה הזה. צריך להבין שרוחב המלאך הזה היה כמו תרשיש שהיא אלפיים פרסאות (768 ק"מ). "וַאֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י וָֽאֶרְאֶ֗ה אֶת־הַמַּרְאָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְלֹ֥א נִשְׁאַר־בִּ֖י כֹּ֑חַ וְהוֹדִ֗י נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לְמַשְׁחִ֔ית וְלֹ֥א עָצַ֖רְתִּי כֹּֽחַ".
המלאך מחזק אותו ואומר לו שתפילתו נשמעה. "אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכות תפילתך היה לי כוח להילחם בשר מלכות פרס בעשרים ואחד ימים שהתענת. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". כל המראה הזה בא לחזק את דניאל שתפילתו פועלת בעליונים להכרית את מלכות הרשעה ולהביא גאולה לעולם. "וַיֹּ֧סֶף וַיִּגַּע־בִּ֛י כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֖ם וַֽיְחַזְּקֵֽנִי: וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי" (דניאל פרק י). ואת כוחה של התפילה צריכים לזכור בכל רגע ורגע, במיוחד בשלושת השבועות הללו שמסוגלים לקבלת התפילות.
הטור (תקנא) מסביר כי אחת הסיבות למנהגי האבלות בשלושת השבועות היא מה שנאמר על דניאל שהתענה על חורבן ירושלים (ראה ט"ז תקנא ס"ק יז, כה"ח ס"ק קכז), ולכן יש כאלה שנוהגים כל ימי בין המצרים כמו דניאל. כך היה עושה בעל מחבר ספר "הנודע ביהודה" וכך מעיד עליו תלמידו בספרו "עולת חדש": "משבעה עשר בתמוז עד ר"ח אב לא אכל דבר מן החי. מר"ח אב ועד תשעה באב לא אכל רק לחם יבש ופיזר אפר על הלחם, וכך נהג עד שהגיע לימי הזקנה. מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה עד סמוך לזקנתו, שלא היה מקונן בחצי הלילה על חורבן בית אלוקינו ועל גלות השכינה, כביכול".
עוד הספיד אותו ואמר: "עד שהגיע לימי הזקנה לא שכב על המיטה, רק ראשו במיטה על גבי כרים ורובו חוץ למיטה על גבי כסאות. עד זה חודש ימים לא פשט מלבושו מעליו אף בלילה. עד שהגיע לימי השיבה לבש שק על בשרו". ועם כל חסידותו הייתה "דעתו מעורבת עם הבריות ועם כל האדם."
ומה שהיה אוכל פיתו באפר הוא מהירושלמי (תענית פרק ד הלכה ו) שכתבו בו כי רב היה אוכל בסעודה מפסקת את הלחם שלו עם מעט אפר. "רַב מִן דַּהֲוֵה אָכַל כֹּל צוֹרְכֵיהּ" אחר שאכל בסעודה המפסקת כל צרכו "הֲוֵה צְבַע פִּיסָתֵיהּ בְּקִיטְמָא" היה טובל פרוסת לחם באפר וְאָמַר, "זוֹ הִיא עִיקָּר סְעוּדַת ט' בְּאָב. לְקָיֵים מַה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר". והנודע ביהודה החמיר לאכול לחמו עם אפר כל תשעת הימים, כי אנחנו כבר רחוקים יותר מהחורבן ועלולים חלילה להתרגל למציאות של הגלות.
הרמב"ם כותב על ההנהגות הללו שירא שמים צריך לעשות כמותן או דומות להן. כך כותבת הגמרא (תענית ל ע"א): "כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי אִילָעַאי, עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב מְבִיאִין לוֹ פַּת חֲרֵיבָה בְּמֶלַח, וְיוֹשֵׁב בֵּין תָּנוּר לְכִירָיִם, וְאוֹכֵל, וְשׁוֹתֶה עָלֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו". הרמב"ם מביא את מנהגו של רבי יהודה וכותב "וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת" (תעניות ה).
על הפסוק "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" למדו חכמים ואמרו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב). ועל זה הקשה החתם סופר בכמה מקומות בכתביו הרבים ושאל למה כתוב "זוכה ורואה" בהווה ולא "יזכה ויראה" בלשון עתיד?
ועונה החת"ס כי למרות שאנחנו נרדפים קרוב לאלפיים שנה עדיין לא שכחנו את ירושלים "ועדיין עפעפינו יזלו מים מה שלא אירע כן לכל אומה ולשון, אשר נאבדו מתוך הקהל ושכחו זכר טובתם ולא בכו בכיה רב כמונו בני ישראל. אבל הענין כי זהו נחמה גדולה שאין מקבלין תנחומין על החי משא"כ 'מת - גזירה הוא שישתכח מן הלב'. לכן כל האומות שאין להם תקוה לחזור למה שנאבד מהם לכן נשכח זכרם מפיהם, אבל אנו בני ישראל שמקווים ומצפים ליום שעתיד הקב"ה לירד למטה וחומת אש סביבו, וחסידינו יחיו ויראו וישבעו מטובו. על כן אין מקבלין תנחומין על החי נמצא שזה האבל - לנו לנחמה גדולה" (דרשות החת"ס ח"ג, דרוש לז' אב תקע"ד).
במקום אחר ענה החתם סופר שהמתאבלים על ירושלים זוכים לאור הגאולה גם בהיותם בגלות: "דירושלים ובית המקדש בנוי ומשוכלל למעלה רק מאתנו נאבד ויש תקוה, וזהו כל המתאבל על ירושלים, הרי הוא רואה כבר עתה בנחמתה כאילו מקדש כבר עומד בנוי, כי זה התנחומין ולכן נקרא תשעה באב מועד" (דף על דף תענית ל ע"ב).
ועוד כתב כי מי שכואב לו מצב הגלות של עם ישראל מתאמץ להביא גאולה על ידי שמעמיד תלמידי חכמים ובונה ישיבות ותלמודי תורה, ומעורר את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים ולא להשתקע בגלות ולהתבולל בין העמים ח"ו. וידוע כמה חיזק בעל החתם סופר את העולים לארץ ישראל ואמר שעבודת האדמה בארץ ישראל ושאר עבודות קיום הארץ היא מצווה כמו הנחת התפילין. ועורר במיוחד לבנות את ירושלים מכל ערי ישראל (ראה פירושו ב"ב ס).
מכאן חידש החת"ס חידוש מעניין בהלכות תשעה באב. על פי ההלכה תשעה באב נקרא "מועד" ולא אומרים בו תחנון (שו"ע תקנט). וכתב החתם סופר כי תמיד הוא תמה למה לא אומרים תחנון ביום י' באב כשתשעה באב נדחה ליום ראשון. הרי הפסוק "קרא עלי מועד" נאמר על ט' באב. ולכן לא אומרים תחנון בט' באב, ואם ט"ב נדחה לי' אב צריך לומר תחנון "שהרי אותו היום איננו 'מועד', ונהי דתענית של שבת נדחה למחרתו, מכל מקום המועד שבו לא נדחה?".
ותירץ כי הפסוק בזכריה לא אמר שיום ט' באב ייהפך לששון ושמחה אלא הצום ייהפך. "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח' י"ט). ולמה תלה הכתוב את ההיפוך בצום ולא בתאריך? אלא שהצום הוא הגורם להתהפכות לששון ושמחה. "ולכשיבנה בהמ"ק ויחול ט' באב בשבת, יהיה יום הששון והמועד גם כן ביום א' שאחריו, ביום שהיו צמים" (תורת משה דברים הפטרת תשעה באב).
הבית יוסף הביא מהירושלמי שכתב "נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא - מדעייל אב מנהגא". והיינו שנהגו שלא לסדר חוטי צמר בשתי (מלשון שתי או ערב) מראש חדש. ולכן כתב בשו"ע (תקנ"א סעיף ז') "יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה, ויש להחמיר בזה מר"ח". וכתב הרמ"א שם: "והוא הדין דאסור לקנותן".
הגמרא ירושלמי הסבירה את הטעם באיסור שכוונתו להראות לנו את המעלה של בית המקדש שנחרב, שהוא יסודו של העולם כולו. "שבו פסקה אבן שתייה מה טעם כי השתות יהרסון" (ירושלמי פסחים כה ע"ב). לכן לא נוגעים שמלאכת שתי וערב של אריגה.
המשמעות היא להבין שחורבן בית המקדש פוגע בעולם כולו כי הוא התשתית של העולם. כך מובא במדרש "מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת (בן צעיר) ומת, והיתה בוכה עליו בלילה. והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו. וכיון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופנו אותה משכונתו" (איכה רבה פרשה א).
רבן גמליאל מבין שבנה של אותה אישה שמת – קשור לחורבן בית המקדש. שכשבית המקדש היה קיים הוא היה מביא חיים לעולם. ולא הכיש נחש בזמן בית המקדש בירושלים ולא הפילה אישה מריח בשר הקודש. וכשרבן גמליאל שומע את בכיה של האם על בנה הצעיר כל הלילה הוא נזכר בחורבן בית המקדש ובוכה ביחד איתה על שורש הפורענות.
כשהוא מגיע כל בוקר עייף לבית המדרש הוא לא מסוגל ללמד את התלמידים. הוא לא מסוגל למלא את תפקידו כנשיא ישראל לעורר את עם ישראל לפעול למען הגאולה. על כן באו תלמידיו, קנו מהאישה את הבית והעבירוה לשכונה אחרת כדי שיוכל רבן גמליאל למלא את תפקידו כנשיא ישראל.
להרבה אנשים קשה מאוד האיסור לשמוע שירים ולצאת במחולות בשלושת השבועות. ובאמת צריך להבין כי כל עניין בין המצרים מתחיל משירים ומחולות שהיו בעת חטא העגל. שהרי ביציאת מצרים לא הייתה שמחה גדולה. להפך, בני ישראל התלוננו שוב ושוב למה משה הוציא אותם ממצרים. בשירת הים, רק אצל הנשים היו תופים ומחולות. הגברים שרו אבל לא ניגנו ולא יצאו במחולות. במתן תורה היה פחד במקום שמחה, ומשה נחלש מאוד ותש כוחו בגלל חוסר השמחה.
רק כשמגיע העגל השפל הזה פתאום בני ישראל מוצאים בעצמם כוחות שלא היו מעולם, קמים מוקדם בבוקר, שמחים ויוצאים במחולות. "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב ו).
הגמרא מסבירה למה פתאום הכול כל כך שמח, ועונה כי עבודה זרה ותרנית היא (ירושלמי ע"ז פרק א) מתירה עריות, מוותרת ליצרים היותר ירודים שבנפש (רש"י שמות לב ו). לכן היא מצליחה לעורר את עם ישראל ולגרום לו לשיר ולצאת במחולות יותר ממתן תורה ויותר מיציאת מצרים.
זו הסיבה שבגללה משה לא שובר את הלוחות כשהוא שומע מה' על חטא העגל ולא שובר אותם כשהוא שומע את הקולות מרחוק, הוא מצפה למהפך. רק כשהוא רואה את המחולות סביב העגל הוא מבין את גודל האסון: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב יט).
גם היום אנשים נמשכים אחרי שירים שמעוררים יצרים ירודים ונגררים למחולות של הבל שמשמחים את האנשים לשעה. הם לא שמים לב שהדרך הזו יפה בתחילתה וסופה ריב ומחלוקת, צער ועוגמת נפש. "שָׁרֵי בְּחִבּוּרָא וְסִיֵּים בְּפִרוּדָא" (זוהר ב צה:). על כן אסור חכמינו ריקודים ומחולות בין המצרים. שלא נשכח את המחולות של העגל שהם אלו שהתחילו את כל הצער ועוגמת הנפש של בין המצרים.
שהמחולות הללו לא ישכיחו לנו את השועלים שמחללים את המקום המקודש ביותר בעולם. שלא נשכח כי יש עמים שעדיין רוצים להשמידנו, ויש אחרים שזוממים לגזול מאיתנו את ארץ הקודש. אסור לנו לשגות באשליות שהכול תקין, וכל אחד צריך לעשות כל מה שביכולתו על מנת להתקדם לגאולה שלמה.
דעת השו"ע שכתב כי רק מר"ח אב "אין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין" (תקנא ב). מנהגנו להחמיר מי"ז בתמוז כי זה לא סימן טוב (הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים חלק ב' דף ס"ח ע"א, וכן כתב בספר מועד לכל חי סימן ט' אות כ"ו, יפה ללב חלק ב' אות ד' - כה"ח תקנא ס"ק מג). כל זאת שלא ניפול בחטא המחולות בתקופה הזאת שמתחילה בגלל מחולות של הבל.
תיקון המחולות הוא בט"ו באב שבו יוצאות בנות ישראל במחולות של קדושה. מחולות של הקמת בית נאמן בישראל. מחולות שהמהדר בהם בונה חורבה מחורבות ירושלים. המחולות הללו הם התיקון הגדול למחולות שהיו בי"ז בתמוז. מחולות של קדושה ונישואין לעומת מחולות של זנות. מחולות שהם שמחה של מצווה שלא הייתה בעת יציאת מצרים וצריך להדר בה בעת הגאולה השלמה.
סיפורים
סיפר ר' עזרא ברנע, חזן בית הכנסת "היכל יעקב": כל ימיו היה הרב בציפייה אמיתית לגאולה. היה מדבר הרבה על גאולה. כשהוא היה מלמד הלכות תשעה באב הוא היה אומר שהלכות אלו הן בחינת דרוש וקבל שכר. אנו מקווים שלא יהיה תשעה באב. מי ששמע אותו ראה שזה לא מס שפתיים. הוא באמת היה מצפה בכל יום שיבוא המשיח.
בתשעה באב, לפני תחילת אמירת הקינות, היה הרב זצ"ל נוהג להסתכל לעבר חלונות בית הכנסת לראות האם יש שינוי כלשהו בחוץ, אולי בא משיח. כשהיה רואה שהוא לא בא היה אומר לנו מתוך אנחה כבדה: אני רואה שהמשיח מתעכב, אז נתחיל.
תמיד היה מספר לנו על רבו, חכם צדקה הזקן ע"ה, שפעם העירו אותו משנת הצהריים שלו ואמרו לו על הרב אליהו: "הנה, הוא בא", והיה הרב צדקה בטוח שהמשיח בא.
גם סיפר לנו הרב על הבבא סאלי ע"ה, שלא היה משתהה בשירותים יותר מדי, כי היה חושש שמא תוך כדי שהוא במקום זה יבוא משיח ולא יזכה לקבל את פניו. ממש "כי לישועתך קיווינו כל היום". כל יום וכל היום.
סיפר ד"ר אפרים שמבה, רופאו האישי של הרב זצ"ל: בתשעה באב האחרון זכינו להיות עם הרב זצ"ל בבית. בערב תשעה באב אמרתי לרב: "הרב, אתה יודע שאתה לא צם?". הרב שאל אותי אם אני אומר את זה בגדר של חבר או רופא, ועניתי שבגדר של רופא. השיב לי הרב: "אני אתחיל לצום, תבוא לבקר אותי מחר, אם תראה שזה קשה עליי, אפסיק".
למחרת הגעתי ב-10:00 בבוקר, ומצאתי את הרב שוכב על מזרן על הרצפה. לקחתי מדדים ואמרתי לרב: "צריך תרופות ולשתות". הרב הסכים ואמר: "תביא את התרופות וכוס מים". הגשתי לו את המים והוא החל לומר: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיא בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו באותיות ה'ו'י'ה' הריני בא לקיים מצוות 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' ולשמוע בקול הרופא", בלע את הכדורים ושתה.
שאלתי את הרב מדוע הוא לא בירך על המים, והשיב לי הרב: "לא שתיתי מהצמא שלי אלא כי אתה אמרת לי לשתות".
תשובה כהלכה
בלי מקדש אין שלמות. אמי נולדה בשלושת השבועות ואנחנו רוצים לחגוג איתה ולנגן בגיטרה ולשיר שירי נשמה ושירי ארץ ישראל שקטים. האם יש בעיה בגלל שלושת השבועות?
מצד אחד מצווה לשמח ולכבד את האם לכבוד יום הולדתה, ומצד שני הסיבה שאנחנו לא שומעים מוזיקה בימים האלה היא משום שמוזיקה גורמת לחוויה של שמחה, של שלמות ורוגע פנימי, ובימים הללו תיקנו לנו חכמים להתאמץ יותר מכל השנה בבקשה שלנו לאור השלם של ירושלים ובית המקדש. לכן אנחנו מוותרים קצת על חוויית השלמות האישית שלנו בשביל משהו גדול ומשמעותי יותר.
אני מציע למצוא דרך לציין ולשמח את אימא בתאריך הולדתה בלי מוזיקה, ואחרי ט' באב למצוא זמן לחגוג באופן שתכננתם. ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה עוד לפני יום הולדתה ונפסיק ממנהגי האבלות.
אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה. איך אני יכולה לדעת מה הזמן הנכון להתחיל להיפגש לצורך שידוך? באיזה גיל בערך? מה עושים אם יש הרבה הצעות ממש טובות אבל אין רצון?
לכתחילה אפשר ורצוי להתחיל להיפגש מגיל 18, ונוהגים לרוב סביבות גיל 20. ובכל מקרה זה תלוי בבגרות וביכולת של כל אחד ואחת. כפי שאת מתארת את זה, את בשלה, את יכולה להיפגש ובלבד שיש לך הצעה טובה. כאשר את מתרגלת לחיים המשותפים כבר בגיל צעיר, הם נעשים לך כטבע. ככל שעובר הזמן, ההצעות הטובות יורדות עד שנעלמות. לצערי אני מכיר מאות רווקים ורווקות שלא מצליחים להקים בית בגלל דחייה בגיל צעיר. ויהי רצון שכל הרווקים והרווקות יזכו להקים בית נאמן בישראל, ותמשיך להתקיים בנו נבואת ירמיהו (לג י): "כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'". אמן ואמן.
מובאות
התיקון הגדול למחולות שהיו בי"ז בתמוז הם המחולות של ט"ו באב, שבו יוצאות בנות ישראל במחולות של קדושה, מחולות של הקמת בית נאמן בישראל, מחולות שהמהדר בהם בונה חורבה מחורבות ירושלים
ירא שמים צריך להתפלל על הגאולה, אבל אין זה אומר שמי שאינו ירא שמים לא צריך להתפלל על כך. מי שלא כואב על החורבן צריך לבכות על כך שזה לא נמצא בראש מעייניו וכנראה יש לו חלק בכך שהוא לא נבנה
