הפרוכת - סמל האהבה בין ה' לישראל

פרשת תצוה תשע"ט

בית המקדש – מעיין החכמה

וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה
חכמה בינה ודעת – בעיקר בעבודת האריגה

המילה "חכמה" מופיעה במלאכת המשכן 16 פעמים, בדרך כלל בהקשר של עשיית בגדי הכהנים. "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח ג). חכמה נאמרת גם בהקשר של אריגת היריעות למשכן: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה כה-כו).

חכמת מַעֲשֵׂה חשֵׁב

אריגת יריעות המשכן הייתה צריכה חכמה גדולה. הפסוק אומר שהם היו מַעֲשֵׂה חשֵׁב (שמות כו א) לעומת מסך הפתח שהיה "מַעֲשֵׂה רֹקֵם". "תנא משמיה דרבי נחמיה: רֹקֵם - מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד. חשֵׁב - מעשה אורג, לפיכך שני פרצופין" (יומא עב ע"ב). וכן נפסק להלכה ברמב"ם (כלי המקדש פרק ח טו) "כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיינה הצורות הנעשות באריגה נראות מצד אחד בפני האריג, ומעשה חושב הוא שתהיה הצורה נראית משני צדדין פנים ואחור".

ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט

כדי להבין כיצד היו יוצרים תמונות בתוך אריגת היריעות, צריך להבין שהחוטים היו מורכבים מאוד. "וכל מקום שנאמר בתורה 'שש' או 'בד' - הוא הפשתים והוא הבוץ. ו'תכלת' האמורה בכל מקום - היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל. ה'ארגמן' - הוא הצמר הצבוע אדום. ו'תולעת השני' -  הוא הצמר הצבוע בתולעת" (רמב"ם כלי מקדש ח טו).

את החוטים הללו היו משלבים "ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט. א' של פשתים וג' של צמר, וכל חוט וחוט כפול ו' הרי ד' מינין כשהן שזורין יחד כ"ד כפלים לחוט" (רש"י על שמות פרק כו פסוק א בשם ברייתא דמלאכת המשכן).

כרובים בכל מקום – שכינה בכל מקום

מהחוט המורכב הזה היו יוצרים צורות כרובים על היריעות. "כרובים היו מצויירין בהם באריגתן ולא ברקימה שהוא מעשה מחט אלא באריגה בשני כותלים פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן. ארי מצד זה ונשר מצד זה וכו'". לא במקרה הביא רש"י דוגמא של נשר וארי, כיוון שהם חלק מהכרובים שראה יחזקאל. "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד, פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב, וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם, וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה, וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר" (יחזקאל י יד). על כן הסביר הרא"ם (מזרחי על שמות כו א) שמדברי רש"י בגמרא הוא לומד כי על היריעות היו כל ארבעת הכרובים. וכמו שה' "שוכן הכרובים" מתגלה בקודש הקדשים על הכרובים שהיו על הארון, כך הוא מתגלה בהיכל על הכרובים שרקומים על היריעות. כך רואה ישעיהו הנביא: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיה ו א).

רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה

הכרובים שעל הפרוכות ועל הקירות היו כמו הכרובים שבקודש הקדשים גם בכיוון פניהם, שכשישראל עושים רצונו של מקום - פניהם איש אל אחיו. וכשהם לא עושים רצונו של מקום - מסבים הכרובים את פניהם לצדדים. כך משמע בגמרא: "אָמַר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל - מְגַלְלִין לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה (מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה) וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה" (יומא נד ע"א).

הגמרא מסבירה שבמקדש ראשון היו מראים את הכרובים שבקודש הקדשים, ובמקדש שני נגנזו הכרובים מתחת לקודש הקדשים והיו מראים לעולי רגלים את הכרובים שרקומים על הפרוכות ומצוירים על הקירות. "וּכְרוּבִים דְּצוּרְתָּא הַווּ קָיְימִי, דִּכְתִיב (מלכים א ו) 'וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע'. 'כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטֻרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחֻקֶּה'. וּכְתִיב, 'כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת'. מַאי, 'כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת'? אָמַר רַבָּה בַר רַב שִׁילָא, כְּאִישׁ הַמְּעוֹרֶה בִּלְוָיָה שֶׁלּוֹ". כרובים של ציור.

ושמעתי פעם ממרן הרב אליהו זצוק"ל, כי אם הכרובים שעל הפרוכת והקירות היו מחוברים כאיש ואישה תמיד, לא הייתה בזה הוכחה לעם ישראל שהם חביבים לפני המקום. אבל כיוון שהכרובים הללו שעל הקירות והפרוכת היו משנים את מצבם כמו שהיו משתנים הכרובים שעל הכפורת, הרי שכאשר היו מחוברים הראו את חיבתם לפני המקום.

בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַהֵיכָל, מָצְאוּ כְרוּבִים הַמְּעוֹרִין זֶה בָזֶה

הגמרא מוסיפה ואומרת, כי בשעת החורבן היו הכרובים המצוירים והרקומים מחוברים זה לזה. "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַהֵיכָל, מָצְאוּ כְרוּבִים הַמְּעוֹרִין זֶה בָזֶה, הוֹצִיאוּ אוֹתָן לַשּׁוּק, וְאָמְרוּ, יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ שֶׁבִּרְכָתָן בְּרָכָה, וְקִלְלָתָן קְלָלָה, עוֹסְקִין בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ?! מִיָּד הִזִּילוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א) 'כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ'" (ועיין ריטב"א ושאר מפרשים שמסבירים למה באותה שעה הפנו הכרובים את פניהם זה אל זה).

חכמת שלמה בהקמת הבית הראשון
וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד

כמו שהייתה חכמה בבניין המשכן, כן הייתה חכמה לשלמה שבנה את בית המקדש הראשון. ושלמה מבקש חכמת שפיטה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" (מלכים א ג ט). חכמה זו קשורה לתפקיד חשוב של בית המקדש שבית הדין הגדול של ישראל נמצא בו, בלשכת הגזית.

שלמה מקבל חכמה להכיל את ישראל וגם להכיל את האומות. זה חלק מתפקיד המקדש שנוהרים אליו כל הגווים והמלך צריך לפעול כדי שיקבלו אותו יסבירו להם ויקרבו אותם אל ה' יתברך. "וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (מלכים א ה ט). חכמה יותר מכל הגויים. "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם".

וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה

על מנת להבין יותר את חכמתו של שלמה, נשים לב שנאמר בו כי הוא היה חכם יותר מ"אֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַדע". מי הם ארבעת החכמים הללו? רש"י מזכיר שבספר דברי הימים (א פרק ב ו) מובא שהם היו הבנים של זרח. בני דודים רחוקים של שלמה המלך, שהיה צאצא של פרץ (התאום של זרח). מדובר אפוא בארבעה חכמים מזרע זרח שעתיד למלוך באחרית הימים: "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (אור החיים על במדבר פרק כו פסוק יט, וכנראה שהמשיח יבוא מצאצא משותף של בית פרץ ובית זרח). בכל מקרה מדובר בחכמה של בני מלכים.

חכמת הניגונים

עוד מלמד אותנו רש"י על חכמת שלמה ואומר כי היה לו כישרון להעביר את חכמתו לעם בשירים ובמחולות, "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל, וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב" (מלכים א ה יא). אע"פ שהם היו בני זרח הם נקראו בשם בני מחול כי "יודעים ליסד מזמורים האמורים במחולות שיר, שהיו הלוים אומרים על דוכנם".

להבין את העניין היה מראה לנו מרן הרב אליהו זצוק"ל דבר פלא בפירוש רש"י על מה שנאמר בשלמה: "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף". רש"י, שבדרך כלל מפרש על פי הפשט, מסביר פה שלא מדובר ב-3,000 משלים וב-1,005 שירים, אלא בשלושה משלים שהיה יודע ללמד אותם לאחרים, ובחמישה שירים שגם אותם ידע ללמד (רש"י מלכים א פרק ה פסוק יב). החכמה הזאת גורמת לכל הגויים אשר סביבותיו לבוא אל ירושלים ולשמוע את חכמת שלמה הבאה מן המקדש, שנאמר: "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ".

חכמה בבניין הבית השני
ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל

גם בימי הבית השני היו חייבים חכמה גדולה. מכאן נבין מה שאמרו חכמינו בגמרא על עזרא הסופר, שהיה חכם ובעל מידות וקדושה כמו משה רבנו! "תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רָאוּי הָיָה עֶזְרָא, שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִלְמָלֵא לֹא קְדָמוֹ מֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר (שמות יט) 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים', בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר (עזרא ז) 'הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל', מָה 'עֲלִיָּה' הָאָמוּר כָּאן - תּוֹרָה, אַף עֲלִיָּה הָאָמוּר לְהַלָּן - תּוֹרָה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר (דברים ד) 'וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים', בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: 'כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה', וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט'" (עזרא ז).

וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ

את החכמה הזאת רואה גם ארתחשסתא, הלוא הוא דריוש השני, וכך הוא אומר לו: "וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֹן דָּאיְנִין לְכָל עַמָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן" (עזרא פרק ז כה). כלומר, ואתה עזרא, כחכמת אלוקים שבך, מנה שופטים ודיינים שידונו את כל העם אשר בעבר הנהר וכל יודעי התורה, ומי שלא יודע – תלמדו אותו. ובאמת "וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם" (נחמיה פרק ח ח). החכמה הזאת שירתה אותם בעת שהיו צריכים להקים את הבית השני אל מול כל קולות הבכי שהקרינו חידלון וייאוש.

בית הדין הגדול – שלום, שכינה וגאולה
סנהדרין בית דין גדול שבירושלים - עמוד התורה

בית המקדש הוא מעיין של חכמה לא רק בשעת הקמתו, אלא לתמיד. לכן התורה מצווה שבית הדין הגדול ישב בירושלים בבית המקדש ב"לשכת הגזית" שהייתה קרובה מאוד לקודש הקדשים. שנאמר: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים יז ח). "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך' – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן" (רמב"ם ממרים א א).

יש בית דין גדול, אין מחלוקת

התפקיד הראשון של בית הדין הזה הוא לקיים: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם" (שמות יב מט). "כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו - אמרו לו. אם לאו - הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו - אמרו להן, ואם לאו - הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה - אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול - דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן" (רמב"ם ממרים א ד).

תורה שהיא כמעיין המתגבר ונהר שאינו פוסק

בסליחות של שני וחמישי אנו מבקשים על חזרת המשפט ללשכת הגזית: "טַבּוּר אַגַּן הַסַּהַר. נָא אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג", תפילה המיוסדת על הפסוק בשיר השירים (ז ג): "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג". רש"י מסביר את המשל של אַגַּן הַסַּהַר שהוא המקום שבו מי המעיין מתאספים, והוא עשוי בחצי עיגול כעין סהר. אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – אל האגן הזה תמיד יימזגו המים מהמעיין. והוא רמז אל הרעיה שמשופעת בברכה כל הזמן, בילדים, בפרנסה, בשמחה וכד'. הנמשל הוא בית הדין הגדול שיושב ב"לשכת הגזית, היושבת בטבור הארץ". וגם שם "לא יכלה ולא יפסוק משם שום דברי הוראה". כדברי חכמים במשנה (אבות ו א): "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה... וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק".

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו

עוד נאמר על בית הדין הזה במשנה: "סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה" (סנהדרין ד ג). ובגמרא (סנהדרין לו ע"ב): "מנא הני מילי? אמר רב אחא בר חנינא: דאמר קרא 'שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג' וְגוֹ' (ש"ה ז). 'שָׁרְרֵךְ' - זוֹ סַנְהֶדְרִין. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'שָׁרְרֵךְ'? שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּטִבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם. 'אַגַּן' – שֶׁהִיא מְגִינָה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. 'הַסַּהַר' - שֶׁהִיא דּוֹמָה לְסַהַר. 'אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג' - שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין. אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה – יוצא, ואם לאו - אינו יוצא".

כל זאת כדי שיהיו רואים אלו את אלו ויכולים לדון אלו מול אלו ולשמוע את דבריהם היטב. כשם שנאמר בכרובים "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" – כך גם תלמידי החכמים היושבים בדין צריכים להיות כמו הכרובים. ועליהם אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה". שיהיו הגונים, גדולים וראויים לדון. שיהיו שקולים ומאוזנים, אוהבים ומקשיבים זה לזה. ענווים שמתחילים מן הקטן תחילה ונותנים מקום לכל אחד להשמיע את דבריו.

שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן

חכמינו אמרו שבית הדין הזה היה מיוחד בהשראת שכינה. "סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְשֶׁל קְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מִנַּיִן לַגְּדוֹלָה, שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל', וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים". על השבעים הללו האציל משה מרוחו, ומהם למדו לשבעים איש שיושבים בלשכת הגזית.

בית דין לכלל ישראל

שלא כמו בתי דין של 23, שפזורים בכל ישראל ועוסקים בדיני נפשות, בית דין זה דן בענייני הכלל. "אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד". גם מלחמות של כלל ישראל רק על-פי בית דין זה, "וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד". גם הרחבה של ירושלים היא על-פי בית דין זה. "אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד". מינוי בתי דין של 23 בכל מקום ומקום גם הוא על-פי בית דין זה. "אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָיוּת לַשְּׁבָטִים, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד".

נבואה לדורות

על מנת להבין את תפקידו של בית הדין הזה נזכור את אלדד ומידד, שזכו להיות חלק משבעים זקנים, ונאמר עליהם שהתנבאו: "וּמַה נְּבוּאָה נִתְנַבְּאוּ? אָמְרוּ, 'מֹשֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ'. אַבָּא חַנִּין אוֹמֵר, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַל עִסְקֵי שְׂלָו הֵם מִתְנַבְּאִים, 'עֲלִי שְׂלָו'. רַב נַחְמָן אוֹמֵר, עַל עִסְקֵי גּוֹג וּמָגוֹג הָיוּ מִתְנַבְּאִים". יש אומרים שזו הייתה נבואה לשעתה, השלו שעתיד לבוא בימים הקרובים. יש אומרים שראו את מה שעתיד לקרות בדורם, משה מת ויהושע מכניסם לארץ ישראל. ויש אומרים שראו לדורי דורות. ראו את מלחמת גוג ומגוג.  וכמותם, כך כל בית דין של שבעים ואחד.

ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות

בית דין זה היה קיים כמעט כל ימי קיום בית המקדש. הגמרא (סנהדרין מא ע"א) אומרת: "תניא ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות". ה"חנות" הזו הייתה בהר הבית, קרוב לבית המקדש, אבל לא בלשכת הגזית. התזוזה הזאת של בית הדין הגדול בכמה מטרים הייתה מאוד משמעותית לשלילה. באותו רגע הפסיקו כל בתי הדין שבכל ארץ ישראל לדון דיני נפשות, אף  שאותם בתי דין לא זזו ממקומם אפילו כמלוא הנימה.

שנאת חינם מסלקת שכינה

הטעם שבגללו זזה סנהדרין ממקומה בלשכת הגזית הוא "דנפישי רוצחין" – התרבו הרוצחים. ההסבר הטכני הוא שבתי הדין כבר לא היו יכולים לדון אותם, לכן זזה סנהדרין הגדולה ממקומה. באותו רגע ירדו כל בתי הדין מהמדרגה הרוחנית שלהם ולא יכלו לדון דיני נפשות. ההסבר הרוחני הוא שסנהדרין לא יכולים להיות בהשראת שכינה כשיש הרבה רוצחים בעם ישראל. כל זה קרה ארבעים שנה לפני חורבן בית שני. הבית שנחרב בגלל שנאת חינם.

כִּי הֵשַׁח יוֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה

הגמרא במסכת ראש השנה (לא ע"א) מספרת שהירידה לחנויות הייתה הירידה הראשונה של הסנהדרין ממקומם, אחריה היו עוד תשע ירידות. "מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנֻיּוֹת, וּמֵחֲנֻיּוֹת לִירוּשָׁלַם, וּמִירוּשָׁלַם לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וּמִשְּׁפַרְעָם לְבֵית שְׁעָרִים, מִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי, וּמִצִּפּוֹרִי לִטְבֶרְיָא".

הגמרא אומרת: "וּטְבֶרְיָא עֲמוּקָה מִכֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי, וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ' (ישעיה כט). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, שֵׁשׁ גָלֻיּוֹת גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'כִּי הֵשַׁח יוֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה, יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד עָפָר' (שם כו). רש"י שם מסביר עד כמה הייתה הירידה של מעלת הסנהדרין בכך שהם היו שפלים. ובטבריה "עמוקה מכולן – שפלים היו אז מכל המסעות שגלו".

משבטל בית דין הגדול, רבתה מחלוקת בישראל

מהי המפולת הגדולה שקרתה בשעה זו של ירידת בית דין זה ממקומו? כותב הרמב"ם שם: "משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר". וכך זה נמשך, לצערנו, כל זמן הגלות.

תורה לדורות מול רומאים לשעתם

הרומאים שהחריבו את בית המקדש רצו להחריב ולגדוע את יכולת בתי הדין הללו לפעול. "פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ – יֵהָרֵג, וְכָל הַנִּסְמָךְ –  יֵהָרֵג, וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ – תֵּחָרֵב, וּתְחוּמִין שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶם – יֵעָקְרוּ" (סנהדרין יד). זו גזירה שאין כמוה. לא רק החוטאים לשיטתם נענשים, אלא כל העיר שבה הייתה הסמיכה תיהרס, וכל הערים סביבה ייגלו ממקומם. אף שידוע עד כמה הרומאים היו אכזרים, כמעט לא זכורה גזירה חמורה כזאת. הם הבינו את המשמעות של סמיכת חכמים שיוכלו לשבת בבתי הדין.

עם זאת לא עזרה להם גזרתם. "מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, וּבֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבֵין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַב אַוְיָא מוֹסִיף, אַף רַבִּי נְחֶמְיָה". כולם מכירים את חמשת התלמידים הללו, שלבסוף היו תלמידי רבי עקיבא. הם-הם התלמידים שממשיכים את התורה לדורותיה. כותבי המשנה, המדרשים, הזוהר וכל התורה שבידינו.

"כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ אוֹיְבִים בָּהֶם, אָמַר לָהֶם, בָּנַי, רוּצוּ! אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, מַה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר לָהֶם, הֲרֵינִי מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים". למרות שהם ביצעו את הסמיכה במקום מבודד ולא בעיר, שלא יינזקו אחרים בגללם, הבולשת הרומאית מצאה אותם ורצתה להורגם. רבי יהודה בן בבא הזקן אומר לחמשת התלמידים: אתם צריכים לחיות ולהמשיך את התורה. תברחו, אני לא יכול לברוח.

הם שמעו בקולו, ברחו, לימדו תורה בסתר ובגלוי, ובפועל המשיכו את התורה עד היום. חמתם של הרומאים, שראו כי טרפם בורח מידם, בערה בהם, והם כילו אותה ברבי יהודה בן בבא. "אָמְרוּ, לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּנְבִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וַעֲשָׂאוּהוּ כִּכְבָרָה". העונש שהם מטילים בגופו של רבי יהודה בן בבא מזכיר את מה שעשו אותם רשעים לגופו של רבי עקיבא כשראו איך הוא שוחק עליהם ומנצח אותם. "סרקוהו במסרקות של ברזל". לדורות גם רבי עקיבא שוחק עליהם וגם רבי יהודה בן בבא. תורתם ממשיכה ועוברת מדור לדור, ואת תורתם של מסרקי המסרקות של ברזל ומטילי שלוש מאות הלונביאות אין אחד בעולם שזוכר.

וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָאֵל

הגמרא שמתארת את גלויות השכינה וגלויות הסנהדרין שדומות זו לזו מסיימת ואומרת, כי למרות שכבודה של הסנהדרין וסמכותה הגיעו עד עפר, יש לעפר תכונה של הצמחה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, שְׁבִי יְרוּשָׁלָםִ". יהי רצון שנזכה לראות זאת במהרה בימינו, אמן.