בפרשת 'חוקת' יש מעבר מהשנה השנית ליציאת מצרים, אל שנת הארבעים, לאחר שלושים ושמונה שנים בהן לא היו אירועים מיוחדים. כל זאת החל בניסן של שנת הארבעים,שאז באו מדבר סיני, עד חודש אדר שלאחר מכן, בו נפטרמשה.
שנת הארבעים, כפי שכותבת התורה, היא שנת הסתלקותה של מרים, שבעקבותיה לא היו מים לעדה. מסבירים המפרשים שמניעת מי באר מרים לא היתה כעונש אלא כפעולה חינוכית, להרגילם לחיים בדרך הטבע. במדבר בני ישראל חיו בצורה ניסית - ירד להם מן בכל יום, בארה של מרים סיפקה להם מים, וענני כבוד היו סוככים עליהם מפני חום השמש. ההשגחה האלוקית רצתה להרגילם לחיים בדרך הטבע, כדי להכינם לחיים בארץ ישראל.
בגלל חוסר המים אירעה פרשת 'מי מריבה', בה הגיע משה רבנו לכלל טעות וכעס. נחלקו המפרשים בהבנת חטאו שלמשה רבנו.
הנצי"ב בפירושו לתורה אומר, שהקב"ה רצה ללמד את עם ישראל כיצד יש לבקש מהקב"ה גשם בזמן בצורת - הזקן שבחבורה אומר דברי כיבושין ומוסר והציבור עומד בתפילה . כל סדרי התפילות והתעניות בזמן עצירת גשמים מפורטים במסכת 'תענית'.
כיון שבארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים" ועיניהם של ישראל תמיד לשמים בצפייה לגשם, היה צריך משהרבנו להדגים להם כיצד מתפללים ומתחננים לה' בשביל הגשם. אך כיון שבני ישראל הכעיסו אותו בא לכלל טעות, היכה בסלע ויצאו מים.
לכתחילה משה רבנו היה צריך ללמדם להתפלל והמים היו אמורים לבוא בצורה טבעית, על ידי גשמים או על ידי התגברות נחל כלשהו, ובכל אופן לא על ידי הכאה בסלע. בשל טעות זו נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ.
הנהגתו של משה רבנו היתה למעלה מן הטבע – "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", אך עם ישראל רצה הנהגה בדרך הטבע, ולכן הם גם שלחו את המרגלים. אילו ההנהגה היתה בדרכו של משה, לא היו זקוקים כלל לאמצעי מלחמה, אך הם לא רצו לחיות במתח רוחני כל כך גבוה, ולכן מידי פעם התלוננו בני ישראל "למה העליתונו מארץ מצרים" לספירה גבוהה כל כך, שקשה לנו לעמוד בה. משום כך לא זכו שמשה רבנו ינהיג אותם בארץ ישראל.
בדורנו אנו זקוקים ביותר להרבות בתפילה וזעקה לנוכח המצב הקשה בו נתון עמנו, מאויבינו מבחוץ והחלושים מבית. והלוואי שנתאמץ בתפילה לבטל את הגזירות והשם ישמע את קולנו ויוציאנו למרחב במהרה בימינו.
