הדרך לארץ ישראל הייתה חסומה ליוצאים ממצרים מכל כיוון. בחוף הים ישבו הפלישתים, אנשי מלחמה, ולכן "לֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", למרות שקרוב הוא "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג יז). בפרשת "חקת" אנו לומדים שגם מדרום הכניסה לארץ הייתה חסומה, שם ע"י מלך ערד שנלחם "בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא א).
בדרום-מזרח הארץ ישבו האדומים שאומרים לעם ישראל: "לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ יח). העם נאלץ לרדת דרומה, לכיוון אילת, לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם דֶּרֶךְ יַם סוּף "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" (כא ד). אחרי שהם הולכים מזרחה עד סיום גבול אדום, הם פונים ועולים צפונה, אבל גם משם הם לא יכולים להיכנס, שם נמצא מואב שנצטווינו עליו "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב ט). אחריו נמצאים העמונים, שגם עליהם נאמר "אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" (דברים ב יט). גם הם לא מאפשרים לנו לעבור בתחומם לכיוון ארץ ישראל. הכול חסום.
התקווה היחידה היא, שמלכי הענק הנמצאים בצפון-מזרח ארץ ישראל יסכימו שנגיע לארץ דרך השטח שלהם. ומדוע שהם יעשו מה שלא עשתה שום אומה אחרת? למה שדווקא שני העמים הענקיים הללו יפתחו את השערים שעליהם הם הופקדו לשמור? בני ישראל מתייאשים אפוא ואומרים למשה: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת?".
הייאוש הזה מתעצם עם פטירת מרים, דבר שמביא להפסקת זרימת המים בבאר המכונה על שמה. גם אהרון הכהן עוזב אותם לאנחות ביחד עם ענני הכבוד שהגנו עליהם ארבעים שנה. משה מתבשר בפרשה זו, שבעקבות חטא מי המריבה הוא לא ייכנס לארץ. מייאש. ומתוך ייאוש מגיעים בני ישראל למעשים שלא ייעשו. חכמינו מספרים לנו כי אחרי שנסתלקו ענני הכבוד ונכשלו ישראל במלחמת ערד, "ביקשו ישראל לחזור למצרים, ונסעו לאחריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג בהן שמונה משפחות. אף הן הרגו ממנו ארבע" (ירושלמי סוטה ח ע"ב).
אין ספק שמדובר פה ברגעי השפל הגדולים ביותר של עם ישראל. לראשונה הם צועדים בפועל לכיוון מצרים, מה שעד עתה היה בגדר דיבורים בלבד. הם מממשים את הכוונה לנטוש את ארץ ישראל ולחזור לעבוד אצל מה שנשאר מפרעה וחרטומיו.
חכמינו רואים בכל הנפילות הללו משהו חיובי. וזה פלא. שהרי על פניו הפרשה הזאת נראית כאחד מרגעי השפל הגדולים שהיו לעם ישראל במדבר. כך אמרו חכמינו ז"ל: "אָמַר רַבִּי אַמִי, לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה פָרָה אֲדוּמָּה מְכַפֶּרֶת, אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִיקִים מְכַפֶּרֶת?" (מועד קטן כח ע"א).
פרה אדומה מטהרת את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ. בחינת מה שנאמר ביחזקאל על הגאולה העתידה: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו כה). חכמינו בגמרא אומרים שמיתת הצדיקים שבפרשה גם היא מכפרת עליהם לקראת הגאולה, ודבר זה צריך הסבר.
בכדי להבין את התהליך נזכור את הסיפור בגמרא (סנהדרין ל"ז ע"א) על הבריונים שהיו בשכנותו של רבי זירא: "הַנְהוּ בִּרְיוֹנֵי, דַּהֲווּן בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, דַּהֲוָה מְקָרֵב לְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּנִיהַדְרוּ לְהוּ בִּתְיוּבְתָּא, וַהֲווּ קַפְּדֵי רַבָּנָן. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, אָמְרוּ, עַד הָאִידְנָא הֲוָה חֲרִיכָא קְטִין חֲרִיךְ שָׁקֵי, דַּהֲוָה בָּעִי עֲלָן רַחֲמֵי, הַשְׁתָּא - מַאן בָּעִי עֲלָן רַחֲמֵי? הִרְהֲרוּ בְּלִבַּיְיהוּ, וְעָבְדוּ תְּשׁוּבָה". רבי זירא קירב את הבריונים שגרו בשכנותו, וחכמים מקפידים על ההנהגה הזאת של רבי זירא. כשמת רבי זירא אמרו הבריונים, עד עכשיו היה רבי זירא (שנקרא בפיהם 'קְטִין חֲרִיךְ שָׁקֵי' - הנמוך שנשרפו רגליו מהאש) מבקש עלינו רחמים. עכשיו מי יבקש בעדנו? הרהרו בדבר ועשו תשובה.
גם כאן פטירת הצדיקים מגדלת את העם. בתחילה נכשלים בני ישראל במלחמה מול מלך ערד ונסוגים שמונה מסעות לאחור. אחר כך הם מתגברים נלחמים ומנצחים את מלך ערד, אבל לא מעיזים להיכנס לארץ דרך ממלכת ערד. אחר כך הם מגדילים ראש ומנצחים את סיחון הענק: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ". בשלב הבא הם מצליחים להכות את עוג מלך הבשן החזק מסיחון, "וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ" (במדבר כא). כך נפתחת להם הדרך לארץ ישראל.
הכתוב ממשיל את עם ישראל במדבר לתינוק שנולד והוריו נושאים אותו "כאשר יישא האומן את היונק". ה' מכין את כל צרכיהם ומכבס את בגדיהם כתינוק "ויניקהו דבש מסלע". בסיום הינקות צריכים ללמד אותם ללכת בכוחות עצמם. בתחילה הם הולכים כשמחזיקים להם את היד. כשהם לומדים את סוד ההליכה עוזבים ההורים את ידיהם והוא הולכים ונופלים. בוכים צועקים וקמים. כך הם לומדים ללכת בכוחות עצמם.
אחד מרגעי השפל שקודם העלייה היה בסיבוב ארץ אדום. שם הם מערערים על עצם היציאה ממצרים: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". דיבוק הנפש שלהם במצרים מביא להם נחשים ומחלות ממצרים. הם מפסידים את הברכה שנאמרה בתחילת הדרך. "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו - כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו). ולא סתם מחלה, אלא מחלה הבאה על-ידי נחש שהיה סמל של מצרים: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל".
בני ישראל חוזרים בתשובה ואומרים למשה "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ". אבל זה לא עוזר. הם מבקשים ממשה להתפלל, וגם זה לא פותר את הבעיה. צריך נחש נחושת.
למה תשובה ותפילה לא עזרו פה? כי צריך לקבע את דיבור התשובה שלהם ולהפוך אותו לדרך חיים. יודע ה' כי במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר הם הזכירו את ההשתוקקות שלהם למצרים יותר מדי פעמים. צריך לקבוע בהם את הסלידה ממצרים. סלידה מתרבות הנחשים שמקדשת את המוות. "וְכִי נָחָשׁ מֵמִית?! אוֹ מְחַיֶּה?! אֶלָּא בִזְמַן שֶׁיִשְׁרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִין וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִין" (ראש השנה יח ע"א).
אלף שנים אחרי יצירת נחש הנחושת נשכחה המטרה שלשמה הוא נוצר, והוא הופך מאמצעי למטרה. אנשים מקטרים לו. על כן חזקיה המלך משבר אותו: "וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב יח ד). ובמשנה (פסחים ד ט) נאמר כי חכמים הודו לו על כך. "כיתת נחש הנחשת - והודו לו. גנז ספר רפואות - והודו לו". לא שמשה טעה, רק שבימיו של חזקיהו האנשים חשבו שהנחש הוא תרופת פלא, ושכחו את המושיע האמיתי, הקב"ה (ע"פ מגיד משרים חוקת).
גם גניזת ספר הרפואות באה מאותה סיבה. בני האדם חשבו כי הרופאים הם המרפאים, ושכחו שמדובר בשליחים של הקב"ה, וכי הוא המרפא דרכם. אבל כאן הפתרון הוא אחר, כאן אי אפשר בלי רופאים ורפואות, וכך כתב הרמב"ם (פירוש המשנה, פסחים ד): "שמעתי וגם פירשו לי ששלמה (המלך) חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".
בהמשך דבריו דוחה הרמב"ם את הרעיון כי אסור להיעזר ברופאים ובתרופותיהם: "ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו". על כן מסביר הרמב"ם שספר הרפואות שגנז חזקיהו היה ספר לחשים שהיו מרפאים בו.
דברי הרמב"ם, כי הוא שמע וגם פירשו לו שמדובר בגניזת ספר רפואות רגילות, בנויים על החשש כי ברבות הימים אנשים נתפסו למחשבה כי הרפואה בידי הרופא בלבד, כמו שקרה לאסא מלך יהודה שנאמר בו: "וַיֶּחֱלֶ֣א אָסָ֡א בִּשְׁנַת֩ שְׁלוֹשִׁ֨ים וָתֵ֤שַׁע לְמַלְכוּתוֹ֙ בְּרַגְלָ֔יו עַד־לְמַ֖עְלָה חָלְי֑וֹ, וְגַם־בְּחָלְיוֹ֙ לֹא־דָרַ֣שׁ אֶת־ה֔' כִּ֖י בָּרֹפְאִֽים" (דברי הימים ב טז יב). ממש כמו שקרה בימי חזקיהו, שהקטירו לנחש הנחושת ושכחו שהוא אמצעי בלבד לשעבד את הלב לאבינו שבשמים. ולכן כשאדם נעזר ברופא, הוא צריך לדעת כי ה' הוא הנותן דעת ברופא והוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות.
על המחשבה שאין רשות לרופא רגיל לרפא וזו התערבות במעשה ה', כתב הרמב"ם שהפירוש הזה מייחס לחזקיה ולסיעתו סכלות שאין לייחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. שהרי כתבה התורה "ורפא ירפא" ואמר רבי ישמעאל "ניתנה רשות לרופא לרפאות". וכתבו התוספות (ב"ק פה ע"א) כי כפל המילים נועד לומר לנו כי מותר לרופא לרפא גם מכה בידי אדם וגם חולי הבא בידי שמים. ואין זה נראה כסותר גזרת המלך. וזה לא רק רשות אלא מצווה. ולכן אמרו חכמים כי אין רשות לתלמיד חכם לגור בעיר שאין בה רופא (סנהדרין יז ע"ב).
כך פסק ה"שולחן ערוך" (יו"ד שלו סעיף א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים". ולכן מותר ומצווה לחלל שבת בשביל להביא רופא לחולה או להביא חולה לרופא. ומחללים שבת בכל מה שאפשר בשביל לרפא אותו. כך פסק השו"ע בהלכות שבת (או"ח שכח סעיף ב): "מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים".
מקור דברי השו"ע הוא בדברי הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (עמ' מא), שמסביר כי התורה נדרשה לתת רשות בגלל החשש שאנשים יגידו: איך אתה מרפא מה שה' היכה? וכן בגלל החשש שאנשים יעריצו את הרופאים, כאילו בהם תלויה כל הרפואה. אעפ"כ נתנה התורה רשות לרפא, ואחרי שיש רשות מהתורה זו כבר מצווה וחובה. ומאכילים חולה אפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, בהנחיית רופא, ואם צריך גם שוחטים ומסיעים ומבשלים בשבילו בו ביום. "והואיל ומחללין שבת ברפואות שמע מינה פיקוח נפש הן ופיקוח נפש מצוה רבה היא הזריז בה משובח (יומא פד ע"ב) והנשאל מגונה והשואל שופך דמים (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה) וכל שכן המתייאש ואינו עושה. ושמע מינה כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים".
יש מקשים מהרמב"ן עצמו, שכתב בפירוש לתורה (ויקרא כו יא) כי מן הראוי לא ללכת להתרפא אצל רופאים אלא על פי ברכת ה'. וכך כתב שם: "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) 'כי אני ה' רופאך'".
וכמו שראינו בפרשה זו של נחש הנחושת, משה רבנו לא מזמין רופאים שירפאו את בני ישראל מנשיכות הנחשים, אלא מביא את נחש הנחושת שמשעבד את לבם לאביהם שבשמים. "וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג)". ועל כן שואל הרמב"ן: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך?". אין לרופאים אלא להדריך את האדם ברפואה מונעת, שלא יאכלו דברים שאינם ראויים. "והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו". כי "ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".
והסביר הט"ז (יו"ד שלו ס"ק א') כי באמת חייב אדם ללכת עם שני דברי הרמב"ן הללו גם יחד כל הזמן. מצד אחד לנהוג על-פי דרכי הרפואה, כפי שכתב הרמב"ן בספרי ההלכה ש"התורה הסכימה על זה שיהא רפואה ע"פ הטבע כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבא רפואתו ע"י נס מן השמים". ומצד שני חייב כל אדם ללמד את עצמו לחשוב כדברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהרפואה היא בידי שמים. באופן זה לא יגיע האדם לאמונה עיוורת ברופאים, ולא יחיה כאילו הוא צדיק גדול שנמצא בימות המשיח.
כדי לשמור על המקום המדויק הזה לימדו חכמינו בגמרא לקחת תרופות ולומר לפני כל תרופה: "יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת" (ברכות סב). ומרן הרב אליהו זצוק"ל היה מעורר הרבה על אמירת התפילה הזאת, בין אם מדובר בעירוי דם ובין אם בכדור נגד כאב ראש.
כדי לחנך את הציבור למקום המדויק הזה, הגמרא מספרת על רבי חנינא בן דוסא שעשה מעשה פלא ללמד את העם (ברכות לג ע"א): "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹ עָרוֹד, (נחש ארסי) וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, אָמַר לָהֶם, הַרְאוּנִי אֶת חוֹרוֹ. הָלְכוּ וְהֶרְאוּהוּ חוֹרוֹ, וְהִנִּיחַ עֲקֵבוֹ עַל פִּתְחוֹ. יָצָא וּנְשָׁכוֹ, וּמֵת אוֹתוֹ עָרוֹד. נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, בָּנַי, רְאוּ שֶׁאֵין עָרוֹד מֵמִית אֶלָּא חֵטְא מֵמִית. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עָרוֹד, וְאוֹי לוֹ לְעָרוֹד שֶׁפָּגַע בּוֹ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא".
אם ישאלו את רבי חנינא בן דוסא: האם כל אחד יכול להניח את רגלו בפי הנחש ולסמוך על הנס? הוא יגיד בוודאי "אסור לסמוך על הנס". והקב"ה מנהל את עולמו באמצעות שליחים. אם כן, למה הניח רבי חנניה את רגלו על פתח הערוד? צריך לומר שהיה חשוב לרבי חנינא ללמד את הציבור שלא הנחש ממית אלא החטא ממית. אבל החטא ממית דרך הנחשים. וה' מרפא דרך התרופות. לכן כשישראל מתאוננים ומדברים בה' ובמשה – אלוקים שולח להם נחשים שיכישו אותו. צריך להיזהר מהנחשים ומותר להרגם אפילו בשבת, אבל לזכור שהם שליחים.
בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תמד) נשאל הרדב"ז אם אדם יכול להחמיר על עצמו לא לאכול ביום כיפור כשהרופאים אמרו שהוא חייב לאכול. והשיב כי הלכה היא ש"ספק ספיקא של פקוח נפש דוחה את השבת ואת יוה"כ ואפי' לחיי שעה חוששין כל שכן לספק שמא ימות שמא יחיה ואפילו לספק שבת אחרת". והביא את דברי הר"ן שכתב "וכי מדת חסידות שימנע עצמו, ואינו אלא שופך דמים".
פעם היה אדם מאושפז בבית החולים "שערי צדק" הישן, והרופאים אמרו שהוא חייב לאכול ביום הכיפורים והוא סירב. בא אליו הרב זצוק"ל ואמר לו: דע לך שאתה תגרום להטריח אותי ולהפסיק אותי מהתפילה ביום הכיפורים. שאתה לא תאכל ביום הכיפורים, ותגיע עד שערי מוות, ולא תרצה לאכול, ויבואו לקרוא לי באמצע התפילה מבית הכנסת לפסוק לך שאתה חייב לאכול. האם אתה רוצה להפריע לי בתפילה של יום הכיפורים? ונתרצה אותו אדם לאכול.
פעם היה מעשה באישה שגרה בטבריה, שהייתה בסכנת נפשות גדולה אבל לא רצתה להתרפא. מרן הרב אליהו זצוק"ל טרח ונסע כמה שעות כדי לשכנע אותה להתרפא. וטעם העניין הוא מה שכתוב בתשובה אחרת של הרדב"ז (שו"ת חלק ד סימן סז), כי מי שלא מוכן שיחללו בשבילו שבת "הרי זה חסיד שוטה והאלהים את דמו מידו יבקש והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם". ומסיים דבריו: "כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה. הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו. והשואל הרי זה שופך דמים ופשוט הוא".
המשנה הלכות (חלק טז סימן קי) אומר שיש מצווה גם לרפא אישה עקרה, שאין לך מחלה גדולה הימנה. והביא את דברי הבית יוסף (יו"ד סימן קנד) שמותר גם לרפא עקרה גויה ביום חול. והביא את דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קכ): "רופא ישראל מותר לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר משום איבה כמו שמותר למיילדת. וכן העיד על הרמב"ן ז"ל שעשה הוא עצמו כן עכ"ל. ואני מצאתי כתוב שכתב לו ה"ר יונה על מעשה זה: "תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק".
למרות הביקורת החריפה של רבנו יונה, הלכה לא זזה ממקומה ומותר לרפא עקרה בין אם היא יהודייה ובין אם היא נוכרייה.
אביו של ה"אבני נזר" הקשה על הלכה שמחייבים את החולה להתרפא, מהגמרא (בבא קמא פ ע"א) שאומרת: "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי".
למד מכאן אביו של ה"אבני נזר" שמותר לאדם להחמיר על עצמו ולא להתרפא אם הוא חסיד. ודחו את דבריו ואמרו כי במקרה של החסיד הזה הוא היה חולה שאין בו סכנה (מהרש"א), ולכן היה ראוי שיחמיר על עצמו בהיותו חסיד. אבל אם מדובר במחלה שיש בה סכנה, בוודאי היה מותר לו לגדל עז בתוך ביתו.
בשנת תשנ"ג שבתו הרופאים שביתה שארכה כמה חודשים, ומרן הרה"ג אליהו זצוק"ל, ביחד עם שותפו מרן הרב הראשי הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל, הוציאו פסק הלכה שאומר כי אסור לרופאים לשבות. סיבת הפסיקה היא ההלכה שנפסקה בשו"ע שרפואה היא פיקוח נפש, והמונע עצמו מלרפא הרי הוא שופך דמים. אם כך בוודאי שאסור לרופא לשבות. המערכת אחראית למצוא דרך לשלם לרופא תשלום הוגן שימנע ממנו לשבות, או לפתור בעיות אחרות שמתגלעות במקומות שונים. ואדם שנכנס למקצוע הרפואה צריך לדעת שכיוון שמדובר בשירותים חיוניים, כמו משטרה או צבא שבהם אין זכות לשבות, כך גם הוא לא יוכל לשבות.
ויהי רצון שנזכה ותתקיים בנו ברכת "רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא. הוֹשִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה", ומתוך כך נזכור תמיד "כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה". אמן.
