על הפסוק "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" רגילים לומר, כי מי שרואה את עצמו כמו חגב, כך יראו אותו אויביו, ומי שיראה את עצמו כאריה – כך הוא ייראה בעיני אחרים. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר את הגמרא (סוטה לה ע"א) שאומרת כי זה לא נכון. לפעמים אדם יכול לראות את עצמו כחגב, ואחרים יראו אותו כאריה. "אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא, מְרַגְּלִים - שַׁקְרֵי הֲווּ, בִּשְׁלָמָא 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים' - לְחַיֵּי, אֶלָּא 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם' - מְנָא הֲווּ יָדְעֵי?". שהרי ייתכן שאתם נראים להם כמו אריות והם מפחדים מכם.
והנה 40 שנה אחר כך אומרת רחב למרגלים: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב'). ובני ישראל ידעו את זה ביציאתם ממצרים, כך הם שרים בשירת הים "נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" וכו'.
בהמשך הגמרא שם (על פי פירוש המהרש"א) מובן שהמרגלים סיפרו סיפור שיכול להישמע אמיתי. הם סיפרו שהם ראו את הענקים יושבים אבלים תחת עצי ארז ענקיים וראו את המרגלים שטיפסו על עצי הארז ואמרו זה לזה: הנה אנשים קטנים שנראים כמו חגבים. אבל הסיפור הזה כלל לא היה, המרגלים כלל לא היו בחברון ולא ראו כלל את הענקים. הכול היה דמיון.
עוד הוסיף והסביר מרן הרב זצוק"ל, כי כשאדם מפחיד את עצמו בדמיונות מפני האויבים שלא קיימים הוא מגזים עוד ועוד בעוצמת האויבים ובחולשת עצמו. הוא מביא לכך ראיה מרש"י שאומר: "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים". ובאמת מפני מה רש"י משנה ואומר נמלים במקום חגבים?
אלא שנמלים הן יותר קטנות מחגבים וגם לא יכולות לעוף ולברוח. בתחילה חשבו המרגלים שהם כמו חגבים שיכולים לעוף ולברוח, ומהר מאוד נסחפו אחרי ההפחדות של עצמם ואמרו על עצמם שהם היו כנמלים שאינן יכולות לברוח מהר. מוסיף החיד"א ואומר, שבדרך הם גם המעיטו בערך עצמם, שהרי לחגבים יש שימוש מסוים באכילה על ידי הדחק וכד', אך לנמלים לכאורה אין שום ערך וחשיבות.
היה מסיים הרב ואומר, כי כל הדברים הללו הם לימוד לדורות. שהרי כשמחזיקים בדרכם הפחדנית של המרגלים, הבכי שלהם הוא בכי לדורות. הם בכו בתשעה באב, וגם אנחנו בוכים בו כשאנחנו ממשיכים את דרכם. אבל כשלא ממשיכים את דרכם – תשעה באב וכל התעניות הם ימים טובים לישראל, שתיקנו את חטא המרגלים. מכאן היה אומר הרב שצריך להיזהר שלא נפחיד את עצמנו מהחמאס ומהחיזבאללה, מהערבים או מהאו"ם, מאמריקה או מאירופה, ולא נימנע מלרשת את ארץ ישראל.
עוד היה אומר מרן הרב זצוק"ל, כי הפחד הוא ממש איסור תורה. על-פי ההלכה אסור לאדם להפחיד את עצמו. "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ א). איסור זה נאמר בתורה פעמים רבות (רמב"ם ספהמ"צ). כך חוזרת ומלמדת אותנו התורה, שהפחד מאויבים אסור למרות שהם רבים ממך: "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא". הסיבה לאיסור היא "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ".
מפרשה זו אנו לומדים כי מי שמאמין בה' שבשמים ולא מאמין שה' בקרבו – נקרא מורד בה'. זה מה שאומר כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה למרגלים: "אַךְ בה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד ט). הפסוק אומר כי המרגלים והעם זרקו אבנים על משה ואהרון: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים", ובהמשך הפסוקים כתוב: "וכבוד ה' נראה באהל מועד". רבי חייא בר אמא בגמרא למד מסמיכות הפסוקים כי הם "נטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה".
חטא המרגלים הנורא הזה הוא חטא לדורות שעלול להיאחז במנהיגי ישראל, וממנו כל החורבן של הבית הראשון והשני, גירוש ספרד וגירוש גוש קטיף. ובגמרא: "אמר הקדוש ברוך הוא: הן בכו בכיה של חנם, ואני אקבע להם בכיה לדורות" (סוטה לה ע"א). ואומר הרמב"ן שדברי חז"ל אלו הם פסוק מפורש בתהילים (קו כד-כז): "וַֽיִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ: וַיֵּרָגְנ֥וּ בְאָהֳלֵיהֶ֑ם לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ בְּק֣וֹל הֽ'". העונש המיידי הוא "וַיִּשָּׂ֣א יָד֣וֹ לָהֶ֑ם לְהַפִּ֥יל א֝וֹתָ֗ם בַּמִּדְבָּֽר". והעונש לדורות הוא כל הגלויות "וּלְהַפִּ֣יל זַ֭רְעָם בַּגּוֹיִ֑ם וּ֝לְזָרוֹתָ֗ם בָּאֲרָצֽוֹת".
בספר "דף על דף" הביאו משם הגה"ח ר' אפרים מנלה, "דהנה בשו"ע (או"ח תקפ) כתוב שיום י"ז באלול הוא יום תענית לדורות, ובב"י כתב ביאור הדברים כיון שאז מתו המרגלים, ואף על גב דכתיב: 'באבוד רשעים רינה'. ומדוע יום מיתתם הוא יום תענית? כתב הב"י: דצער גדול הוא שהמרגלים מתו לפני שהספיקו לעשות תשובה. והנה מלחמת העולם השניה, שהיה בה פורענות נוראה ואיומה לששה מליון אחינו בני ישראל הקדושים והטהורים הי"ד, התחילה ביום ו', י"ז אלול. עש"ק פר' כי תבוא שקוראים בה פסוקי התוכחה, שכולם התקיימו אז באחינו בית ישראל הי"ד והדבר נורא ומבהיל".
תיקון חטא הפחד בא על ידי ההכרה שה' אלוקינו שוכן בקרבנו ממש. וכיוון שהוא האל הגדול הגיבור והנורא, גם אתה גוי גדול. עם גיבור שחמישה ממנו רודפים מאה. עם שמטיל מורא על כל סביבותיו, כאמור: "פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים יא כה). והיכן דיבר? "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא".
מי שהכיר את מרן הרב אליהו זצוק"ל ידע כי הוא לא ידע פחד. פעמים רבות היה בחברון ובמערת המכפלה, גם בתקופות של פרעות, שערבים מומחים בהן מאז ומקדם. התפלל פעמים רבות בקבר רחל ובקבר בנה יוסף שבשכם. והיו הערבים יראים מלפניו בכל מקום שהוא היה עובר. והוא היה אומר שלא ממנו הם יראים, אלא מה' אלוקים ששמו נקרא עלינו.
כך גם היה הרב מדריך את השואלים הרבים ואומר להם לא לירא כלל מהערבים, גם כשהם היו רבים. כיוון שהם עתידים להתמעט מעט מעט ולכלות מן הארץ, כהבטחת ה': "וּנְתָנָם ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם" (דברים ז כג). ואילו אנחנו עתידים להתרבות בארץ ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. אמן.
נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה
לא רק גבורת ה' צריכה להיות בתוכנו, גם הגדולה שלו. כך כתוב בתורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". מסמיכות הפסוקים לומדים כי כל זה הוא בגלל ה' הגדול שנמצא בקרבנו: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד').
ירמיה הנביא אומר (לא לב) כי לעתיד לבוא העניין הזה יתוקן מאוד, התורה תהיה בקרבנו ממש. "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא). ממש כמו שהיה אצל גדולי עולם, וביניהם מרן הרב זצוק"ל, וכמו שלמד מרבותיו הגדולים.
מרן הרב זצוק"ל סיפר על מרן החיד"א, שקיבל רשות להיכנס לספרייה הגדולה של מלכות צרפת, שם היו כתבי יד עתיקים מכל גדולי עולם, וביניהם פוסקים ראשונים כמלאכים, והעיד על עצמו שראה כתבי יד של רש"י ושל הרמב"ם. ואמנם, הוא לא קיבל רשות להעתיק מאומה בתוך הספרייה, אלא רק לראות את הספרים וללמוד מהם בלבד. אך הוא העיד על עצמו שהיה קורא את ספרי הקודש הללו, הם היו נחקקים על לבו והוא היה יוצא וכותב את הדברים מילה במילה, והיה כותב "עד כאן עמד הקולמוס".
מרן הרב אליהו זצוק"ל סיפר כי פעם ביקר אצל ה"חזון איש" זצוק"ל וראה אותו כותב את דברי הרשב"א וסיים "עד כאן לשון הרשב"א". סיפר הרב: פניתי והבטתי כה וכה ולא ראיתי שום ספר של רשב"א על השולחן או בספרייה. שאלתי אותו: מניין לכבודו לשון הרשב"א? והוא אמר לי בענוותנותו, שהוא למד את הרשב"א הזה "לפני כן". וכך הוא כתב את כל ספריו, שהייתה התורה חקוקה בקרבו.
כן סיפר מרן הרב אליהו זצוק"ל על חכם צדקה הזקן זצ"ל, שהיה תלמיד חכם עצום ובקי בכל התורה כולה בהבנה עמוקה, וכל ארבעת חלקי ה"שולחן ערוך" היו מונחים מול עיניו כל הזמן כאילו הם פתוחים. את שו"ע "אורח חיים" ו"יורה דעה" היה מצטט מיד בכל שאלה הלכתית "כמאן דמנח בידיה", וכשהיו שואלים אותו בהלכות הקשורות לשו"ע "חושן משפט" ו"אבן העזר" הוא היה שוהה שנייה קלה ומצטט את לשון השו"ע המדויקת "כמאן דמנח בכיסיה".
חתנו של הרב משה פיינשטין זצ"ל היה רופא וטיפל בבריאות של חותנו לעת זקנתו, ומדי פעם היה לוקח אותו לבדיקה אצל רופא עיניים שהיה המומחה של ניו-יורק. בכל ביקור כזה היה הרופא מציין כי הראייה של הרב מידרדרת ומציין את אחוזי הראייה שנותרו, שהלכו ופחתו. בפעם האחרונה אמר הרופא לחתן הרב כי לצערו הרב איבד את הראייה והוא לא יכול לראות דבר.
אמר החתן לרופא: תסתכל על הרב, הוא מחזיק ביד ספר רמב"ם קטן וקורא בו בעיון בזמן שאנחנו מדברים. אמר לו הרופא: הוא לא יכול לראות מכונית, ובוודאי לא לראות את האותיות הקטנות של הרמב"ם שבידיו. שאלו השניים את הרב פיינשטין מה הוא לומד כעת, ואמר להם שהוא לומד את הרמב"ם. קרא להם מתוכו והסביר להם מה אומר הרמב"ם ומה אומרים המפרשים שכתובים בצדו, שכידוע פירושיהם כתובים באותיות עוד יותר קטנות.
אמר הרופא לחתן, כי ברור הוא שהרב לא יכול לראות מאומה. ומה שהרב קורא את הרמב"ם וכל המפרשים כביכול מן הכתב, אין זה אלא רק מתוך זכרונו העצום. הוא מחזיק את הספר בידו רק בשביל הביטחון. והדבר פלא.
סיפר הרה"ג חיים אידלס שליט"א על מרן הרב אליהו זצוק"ל: בצעירותי למדתי בישיבת דיסקין, שנמצאת מול בית המדרש של הרב זצוק"ל, ובליל שישי הייתי מגיע ללמוד בבית המדרש של הרב כדי לשמוע את השיעור הקבוע של מרן הרב זצ"ל. פעם התווכח אחד התלמידים עם הרב על פירוש ברמב"ם וערער על פירוש הרב זצוק"ל מתוך דברי ה"מגיד משנה", והיה נראה כי התלמיד חושב שדברי ה"מגיד משנה" נעלמו מעיני הרב זצוק"ל. הרב זצ"ל לא נעלב ולא נפגע, כי כך היא דרכה של תורה, מי שלא מבין שואל, ובלבד שיעשה כן בענווה.
הרב ביקש מהתלמיד להביא את ספר הרמב"ם, למצוא את פירוש ה"מגיד משנה" על הרמב"ם, וכשמצא החל מרן הרב אליהו להקריא לתלמיד בעל-פה את דברי ה"מגיד משנה" מילה במילה, ממש כאילו הוא קורא את הדברים מתוך הספר. מובן שאחרי הפלא הזה, התלמיד פתח את לבו להקשיב לדברי הרב ולנסות להבין אותם.
אמר הרב אידלס: הייתי צעיר באותם ימים, וחשבתי, כי אני בוודאי נקרא הוגה בתורה. כשראיתי את בקיאותו המדהימה של הרב זצוק"ל בתורה, הבנתי שיש לי עוד הרבה ללמוד ולהגות בתורה כדי להגיע למדרגה קרובה למדרגת הרב זצוק"ל. אני זוכר את עצמי אחרי השיעור מהרהר בגודל התורה והענווה של מרן הרב אליהו זצוק"ל. ובוכה ומתפלל לזכות גם אני בדבקות ובלימוד תורה כזה.
נוכחות ה' בתוך האדם צריכה להתבטא גם במידות שלו. כך כתב הרמ"ק בספר "תומר דבורה": "הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, צֶלֶם וּדְמוּת. שֶׁאִלּוּ יְדוּמֶה בְּגוּפוֹ וְלֹא בַּפְּעוּלוֹת, הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִֹים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקַּר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעוּלוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כַּצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, דְמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו, וּבַפְּעוּלוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ".
הדבר הראשון הוא הענווה של ה' שצריכה להיות בתוכנו. כך אומר רבי יוחנן בגמרא: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו; דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה – "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד". ופסוק אחר כך כתוב: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דברים י יז). שנוי בנביאים – "כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן, וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים" (ישעיהו נז) ומשולש בכתובים – "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו: אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ" (תהילים סח ה).
הגמרא (סוטה ה ע"א) אומרת שאדם צריך להידבק בדרכו של הקב"ה ולשמח לב יתום ואלמנה. "א"ר יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני". וכשאדם משמח לב הגר, היתום והאלמנה, הוא דומה לשכינה. כך כתב הרמב"ם (מגילה ב יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
על הידור הרב בשמחת יתום סיפר אדם שהיה גר בשכנותו של מרן הרב אליהו זצוק"ל: אבי נהרג בתאונה טרגית כשהייתי בן 8. כשהגעתי לגיל 13 רציתי מאוד שיהיה לי אתרוג, אבל באמת לא היה לי סיכוי. עול הפרנסה הכבד נפל על כתפי אמי והמצב בבית לא היה פשוט בכלל.
אספתי אפוא פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לקנות לעצמי אתרוג. הלכתי עם "קופת החיסכון" שלי לשוק "מחנה יהודה" וקניתי אתרוג בקופסה סגורה וחתומה שכתוב עליה "מהודר". השמחה שלי לא ידעה גבול. אבל כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסא, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה כזה יפה. אבל לא ידעתי להחליט האם ייתכן שקניתי חתול בשק, או שפשוט אני לא יודע ובקי בהלכות האתרוג. החלטתי אפוא לעלות לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שגר בשכנות אלינו, ולשאול אותו האם האתרוג שקניתי מהודר.
הגשתי לרב את האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: הרב, האם זה לא מהודר? והרב חוזר ואומר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית, ולבי כבד עלי. אבל עוד בטרם הספקתי לרדת במדרגות יצא אלי אחד מבני ביתו של הרב וקרא: סליחה, הרב מבקש שתשוב אליו.
חזרתי מיד אל הרב, והוא הראה לי אתרוג יפה. אולי הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ממש מהודר שבמהודרים. הרב נתן את האתרוג בידי ושאל אותי האם האתרוג הזה יפה בעיני. אמרתי לו: כן, בוודאי. הרב חייך ואמר לי: בוא נעשה עסקת חליפין, אני אתן לך את האתרוג הזה ואתה תיתן לי את האתרוג שלך, מסכים?
ממש התביישתי. הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן. הסכמתי ויצאתי מהבית של הרב עם האתרוג הכי יפה שראיתי בחיי. לא היה מאושר ממני באותה שעה. כל כך רציתי שיהיה לי אתרוג מהודר, והנה יש לי אתרוג מהודר שבמהודרים.
למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי מוקדם להתפלל בנץ החמה עם הלולב והאתרוג החדש שלי, כולי מצפה לנענע בו בהלל. הלכתי להתפלל בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו ובדרך עלה הרהור במחשבתי, על איזה אתרוג יברך הרב? כשהרב יצא לברך על האתרוג בסוכה של בית הכנסת הסתכלתי וראיתי שהוא מברך על האתרוג שלי, זה הכשר. פתאום הבנתי הוא ויתר על האתרוג הכי מהודר שיש כדי לשמח את לבי.
עברו מאז עשרים שנה. האתרוג כבר איננו, אבל הלימוד שלמדתי באותה שעה חי וקיים. למדתי כל כך הרבה. למדתי על אהבת ישראל. למדתי על כוחה של תורה. למדתי לאהוב את הרב ולכבד כמו שלא למדתי מימי. למדתי לאהוב את ה'.
אנו מספרים את הסיפורים הללו כדי שנלמד מהם לחיים שלנו. הסיפורים הללו גם ממשיכים את הברכה. וגם על זה יש לנו סיפור. כשהבת שלי התחתנה עשינו את שבת שבע הברכות במירון. לצורך כך שכרנו כמה צימרים ממשפחות שגרות במירון, ובאחת מהן התארח מרן הרב אליהו זצוק"ל.
המשפחה שאירחה את הרב מאוד התרגשה, אבל לא רצתה להפריע לו במהלך השבת בבקשות. במוצאי שבת הם שאלו אותי אם יוכלו לקבל ברכה מהרב זצ"ל, והרב כמובן נענה בשמחה. כך הגיעה האישה בעלת הבית וסיפרה לרב כי שלוש בנותיה טרם נישאו, והיא מבקשת ברכה בעבורן.
הרב הרהר מעט וברך אותה כי שלוש הבנות יתחתנו באותה שנה. כעבור כמה שנים פגשתי מישהו מאותה משפחה והוא סיפר לי כי כך בדיוק קרה. תוך חודש הכירה הראשונה בחור והתחתנה, תוך כדי ההכנות לחתונה כבר הכירה השנייה את הבחור שלה, ולפני שהשנייה התחתנה גם השלישית הכירה ושלושתן התחתנו בתוך שנה. ויהי לפלא.
אבל מתברר שהסיפור לא נגמר בכך, כי היה לו המשך. וכך סיפרה לנו מרים חביב ממירון: בשנת התשס"ו היו לי שלושה ילדים שהגיעו לפרקם, האחד בגיל 30 ותאומות בנות 27. כמובן שחיכינו מאוד לראות אותם מתחת לחופה. באחד הימים ביקר במירון צבי קצובר, ראש מועצת קריית-ארבע חברון, והוא סיפר לנו על אחותו – אותה אישה מהצימר במירון – שפנתה לרב אליהו זצ"ל שיברך אותה לזיווג הגון של ילדיה, ותוך שנה היא חיתנה את כולם.
לא הרבה זמן אחר כך פנה אלי שכן ואמר: הרב אליהו נמצא עכשיו ברשב"י, לתפילת מנחה. תני לי פתק עם שמות ילדייך, ואני אעביר אותו לרב. כמובן שעשיתי כך בשמחה, הרב קיבל את הפתק וברך. עוד באותה שנה, בהפרש של חמישה חודשים, זכינו לחתן את שלושתם.
אנו מספרים את כל הסיפורים הללו כדי שנזכה להתברך מהברכה שלו. כדי שהתורה שהייתה כתובה על לבו תהיה כתובה על לבנו. כדי שהמידות שלו יהיו גם בקרבינו וגם בקרב ילדינו. אמן ואמן.
