הפעם הראשונה ששמה של רחל מוזכר בספרי הנביאים היא בשעת הקמת מלכות ישראל. כאשר שמואל הנביא ממליך את שאול, הוא יוצק עליו את שמן המשחה, נושק לו ושולח אותו לקבורת רחל. "בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם־קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח" וכו' (שמואל א' י'). במדרש (בראשית רבה וישלח פב ט) מסופר שמין אחד שאל את רבי ינאי ור' יונתן: "והלא צֶלְצַח בִּגְבוּל בִּנְיָמִן וקבורת רחל ביהודה?".
ענה רבי יהונתן: כך אמר שמואל לדוד, כשתגיע לקבר רחל תמצא שני אנשים שבאו מצלצח שבנחלת בנימין. ולמה כך מתחיל המפגש הראשון של המיועד למלך ישראל הראשון? כי תפקידו לחבר בין בני רחל מבנימין לבני לאה מיהודה. לתקן את המחלוקת שהייתה בין השבטים מהיום שבו לבן החליף בין רחל ללאה. לתקן את חטא מכירת יוסף.
מי שמסרה נפש על התיקון הזה הייתה רחל. היא מסרה סימנים לאחותה כדי שלא תתבייש, למרות שבאותה שעה היא הפסידה לבניה את הכהונה ואת המלכות. מי שהמשיך למסור נפש באותו עניין הוא בנה יוסף, שהתגבר ומחל לאחיו בני לאה על שמכרוהו לעבד: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, כ).
הפעם השנייה שבה מוזכרת רחל בנבואות הנביאים היא בשעת יצירת מלכות בית דוד. כשבועז מתגבר על המניעות ולוקח את רות לאשה, מברכים אותו הזקנים משבט יהודה ואומרים: "וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ ה֨' אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם" (סוף מגילת רות). למה בועז וכל העם שאיתו מקדימים את רחל ללאה? הרי הם בבית לחם עיר יהודה. אלא שהכירו באותה שעה את מעלתה הגדולה של רחל "שֶׁלֹא נִשְׁתָּעַבֵּד יַעֲקֹב בּבֵית לָבָן אֶלָּא בִּשְׁבִיל רָחֵל" (ילקוט שמעוני רות ד תרו). ולכן "אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא בּוֹעַז וכּל סַנְהֶדְרִין שֶׁלּוֹ מִלֵאָה, הָיוּ מוֹדִים שֶׁעִקָּר הַבַּיִת הִיא רָחֵל".
דוד מבין מה שעשתה רחל ומוצא את מקום המקדש במקום החיבור שבין שבט יהודה לשבט בנימין (זבחים נד ע"ב). הוא גם רואה שעיקר בית המקדש הוא בחלקו של בנימין. "דתניא. מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, היכל ובית קדשי הקדשים" (יומא יב ע"א). ההכרה הזאת ייסדה את ירושלים כעיר שחוברה לא יחדיו, מקום שיחבר את ישראל להיות אחד. "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי". והמשמעות היא: "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז יט).
רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ
הפעם השלישית שבה מוזכרת רחל בספרי הנביאים היא ביחס לבית השלישי. כשירמיהו הנביא מתנבא על גאולת ישראל, הוא מתאר את תפילת רחל שמביאה את העלייה לארץ ואת השמחה. את נטיעת הכרמים בשומרון ואת אהבת ה' שמתעוררת בעת הזאת. ירמיהו מסביר לנו כי כמו ביציאת מצרים, התעוררות של מעלה מגיעה אחרי התעוררות של מטה: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה'; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". מה יש בתפילת רחל שמביא את הגאולה?
הדמעות של רחל שוברות את חומת הברזל שנפסקה בין ישראל לאביהם שבשמים (עיין ברכות לב ע"ב). רחל בוכה כאשר האויבים מתעללים בבניה וקופצת. "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי, וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל".
ובהמשך: "ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
הבכייה של רחל מזכירה לנו את יוסף, שכאשר הוא רואה את אחיו מגיעים למצרים הוא לא יכול להתאפק ובוכה שלוש פעמים שלא בפניהם (בראשית מב כד. מג ל-לא). ובסופו של דבר: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה, א). בגללה אלוקים מגלה לנו אהבת עולם. "מֵרָח֕וֹק ה֖' נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד".
יוסף בוכה ומרחם למרות שאחיו מכרו אותו ופשעו כנגדו. רחל מבקשת רחמים על בניה למרות ירבעם בן נבט שיצא משבט אפרים. היא מתפללת לאלוקים שיחזיר את בנה בתשובה: "שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁיבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה ה֥' אֱלֹהָֽי". זה הֲבֵן יַקִּיר שכל כך אוהבים. "כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־הֽ'". בגללו חוזרים ישראל לגבולם. "בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֘ אֽוֹבִילֵם֒ - כִּֽי־הָיִי֤תִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא".
אחת התכונות של בני רחל היא להשפיע גם על אומות העולם. כך יוסף קונה את ליבו של שר הטבחים, כך הוא קונה את לב שר המשקים ושר האופים, וכך גם את לב פרעה. יעקב יודע כי אפרים יורש את התכונה החשובה הזאת ומשכל את ידיו בברכתו ושם את ימינו על ראש אפרים. לשאלת בנו הוא עונה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (בראשית מח, יט). התכונה הזאת מתגלה ביהושע ש"כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון" (רש"י שם).
התכונה הזאת תישמע גם בגאולה השלישית מסוף העולם ועד סופו על-ידי בניה של רחל, "כִּי־כֹ֣ה אָמַ֣ר ה֗' רָנּ֤וּ לְיַֽעֲקֹב֙ שִׁמְחָ֔ה וְצַהֲל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ הַגּוֹיִ֑ם הַשְׁמִ֤יעוּ הַֽלְלוּ֙ וְאִמְר֔וּ הוֹשַׁ֤ע ה֙' אֶֽת־עַמְּךָ֔ אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל". וכן הוא אומר: "שִׁמְע֤וּ דְבַר־ה֙' גּוֹיִ֔ם וְהַגִּ֥ידוּ בָאִיִּ֖ים מִמֶּרְחָ֑ק וְאִמְר֗וּ מְזָרֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְקַבְּצֶ֔נּוּ וּשְׁמָר֖וֹ כְּרֹעֶ֥ה עֶדְרֽוֹ".
לבניה של רחל יש תכונה נוספת, והיא הניצחון. חכמינו במדרש (תנחומא פרשת ויצא) אמרו שמהסיבה הזאת "היא ובניה עיקרו של עולם שאין מעמיד ישראל בעולם אלא בניה של רחל". זאת הסיבה שבגללה יהושע נבחר להילחם בעמלק, ונבחר מכולם לכבוש את הארץ. והיא מתגלית אצל בנימין. "שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים פרק כ טז). כשבני בנימין מפנים את היכולות שלהם למלחמת אחים, הם כמעט מכלים את העם, והורגים ארבעים אלף לוחמים אחים מבני ישראל ביומיים.
כשבני רחל ובני לאה נלחמים ביחד כתף אל כתף, הם מנצחים את כל אויביהם. לכן יעקב מעז להתמודד עם עשיו רק אחרי לידת יוסף. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" - רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שְׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְיָד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב - אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף - לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו - לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר" (עובדיה א).
ובגמרא (ב"ב קכג ע"ב) הקשה רבי חלבו: והרי ראינו שדוד ניצח בקרב בלי בני רחל? אִיתִיבֵיהּ: "וַיַכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמַחֳרָתָם" (ש"א ל). אָמַר לֵיהּ, דְּאִיקַּרַיָיךְ נְבִיאֵי, לָא אִקְרַיִיךְ כְּתוּבֵי. דִּכְתִיב, (דה"א יב) "בְּלֵכְתּוֹ אֶל צִגְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה, עַדְנַח, וְיוֹזָבָד, וִידִיעֲאֵל, וּמִיכָאֵל, וְיוֹזָבָד, וֶאֱלִיהוּא, וְצִלּתַי, רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶׁה". מי שלימד אותך ספרי נביאים לא השלים לך את התמונה ממה שכתוב במפורש בספר דברי הימים, שבצבאו של דוד היו חיילים משבט מנשה ולכן הוא ניצח במערכה.
הפעם הראשונה שבה מופיעה המילה שמחה בתורה היא מופיעה בשקר, אצל אביה של רחל. כאשר לבן בא בטענות ליעקב הוא אומר לו: "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (בראשית לא, כז). השמחה הזאת צריכה באמת להגיע בשעה שבני יעקב חוזרים לארץ ישראל, אבל לא ברמאות.
על כן אומר ה' לרחל בעת הגאולה: "מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה". כי בניה יהפכו את הבכי לשמחה בעת הגאולה. "וּבָאוּ֘ וְרִנְּנ֣וּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן֒ וְנָהֲר֞וּ אֶל־ט֣וּב ה֗' עַל־דָּגָן֙ וְעַל־תִּירֹ֣שׁ וְעַל־יִצְהָ֔ר וְעַל־בְּנֵי־צֹ֖אן וּבָקָ֑ר וְהָיְתָ֤ה נַפְשָׁם֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וְלֹא־יוֹסִ֥יפוּ לְדַאֲבָ֖ה עֽוֹד: אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם".
בכדי שיוכלו לשמוח, אלוקים בונה להם את הארץ ומביא להם את היין הטוב ביותר שיש באוצרותיו, וכך הוא מנבא את ירמיהו ואומר לו "שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה" (ירמיהו לא), "וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת" (יחזקאל לו לג). "ע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים" (ירמיהו לא, ג). כדי שתוכלו לשמח שמחה גדולה אתן לכם יין טוב. "ע֚וֹד תִּטְּעִ֣י כְרָמִ֔ים בְּהָרֵ֖י שֹֽׁמְר֑וֹן נָטְע֥וּ נֹטְעִ֖ים וְחִלֵּֽלוּ" (שם, ד). היום אנו יודעים שה' הצמיח בהרים הללו את היין הטוב ביותר בעולם. הכול בשביל לשמח את רחל, לשמח את בניה, שלא יבכו יותר, שיצאו במחול משחקים.
האימהות מממשות את ברית האבות
הבטחת ה' לרחל אמנו היא מימוש ברית אבות. כך מסביר אליהו הנביא לרבי יוסי את תפקיד האימהות: "אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְאֵלִיָּהוּ. אָמַר לֵיהּ, כְּתִיב 'אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר', בַּמָּה אִשָּׁה עוֹזְרַתּוּ לָאָדָם? אָמַר לוֹ, אָדָם מֵבִיא חִטִּין, חִטִּין כּוֹסֵס? פִּשְׁתָּן, פִּשְׁתָּן לוֹבֵשׁ? לֹא נִמְצֵאת מְאִירָה עֵינָיו, וּמַעֲמִידַתּוּ עַל רַגְלָיו?" (יבמות סג ע"א). פגש רבי יוסי את אליהו הנביא ושאל אותו: במה עוזרת האשה לאדם? שאל אותו אליהו הנביא: האם אדם יכול לאכול את החיטים שהוא קוצר מהשדה? האם אדם יכול ללבוש את הפשתן שהוא קוצר בשדה? מי שמוציא את הדברים מהכוח אל הפועל – זאת האשה. לֹא נִמְצֵאת מְאִירָה עֵינָיו, וּמַעֲמִידַתּוּ עַל רַגְלָיו? גם כאן תפקיד האימהות הוא להוציא מהכוח אל הפועל את הברית של האבות.
לכן מזכיר ירמיהו בנבואה זו את חוזקה של ברית האבות. אפילו אם בני ישראל יחטאו חס ושלום, לא ימאסו מלפני ה'. "כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּ֤דּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מֽוֹסְדֵי־אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם־אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל־ זֶ֧רַע יִשְׂרָאֵל עַל־כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, לו). ההשוואה בין חוזק הכוכבים לעם ישראל נאמרה בראשונה לאברהם אבינו. "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה).
והגמרא (ברכות לב ע"א) אומרת שיש בעולם 1,064,340,000,000,000,000 כוכבים. לכן כשמשה אומר לישראל "וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א י) הוא לא מתכוון למספר, שהרי "אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז ז). "וכי ככוכבי השמים היו באותו היום? והלא לא היו אלא ששים רבוא. מהו וְהִנְּכֶם הַיּוֹם?" (רש"י שם) אלא "הנכם משולים כיום קיימים לעולם כחמה וכלבנה וכוכבים".
ישעיהו הנביא מזכיר לעם ישראל שיש בהם מעוצמת הכוכבים: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (ישעיה מ). את הכוח הזה תקבלו בעת עלייתכם לארץ, כמו אברהם שאלוקים נשבע לו שיירש וינצח את אויביו מאותו כוח. "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כב, יז).
זה שאומר ישעיהו בהמשך תיאור עוצמת ה' בכוכבים כי גם לישראל יהיה מהכוח הזה: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה"; "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ". מי שנתן כוח לאברהם, ייתן גם לבניו: "אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא". ולכן "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי" (ישעיהו מא).
את הסוד הזה הבינו אשת המן וחכמיו. הם מזהירים אותו מעם מרדכי, כי כשהעם הזה מתחיל לעלות – הוא לא מפסיק לעלות. "וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו יג). עצה יעצו לו: ברח! זאת לא תהיה הנפילה האחרונה שלך, אתה תיפול למטה למטה. כך דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה ברַבִּי אִלָעִי את המילים "כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" – "שְׁתֵּי נְפִילוֹת אֵלּוּ, לָמָּה? מְלַמֵּד שֶׁאָמְרוּ לוֹ: אֻמָּה זוּ מְשׁוּלָה לְעָפָר, וּמְשׁוּלָה לְכוֹכָבִים. כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין - יוֹרְדִין עַד עָפָר, וּכְשֶׁהֵן עוֹלִין - עוֹלִין עַד לַכּוֹכָבִים" (מגילה טז ע"ב).
גם על הברכה והריבוי שיהיה לישראל נאמר שהיא כריבוי הכוכבים. "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם". ברכה שאפשר להשפיע ממנה לאחרים "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".
דוד המלך מעודד את עם ישראל להודות לה' על הברכה הזאת. על גדולת ה' שמתגלה בכוכבים ומתגלה עלינו בעת בניין ירושלים וקיבוץ גלויות. על כן אומר דוד: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס: הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא: גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר".
על כל אלה אנו אומרים בתפילה: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חַי וְקַיָּם עֲשֵֹה עִמָּנוּ חֶסֶד בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ כָּאָמוּר בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם. כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'".
ישעיהו הנביא וירמיהו אומרים לנו כי הגדלות הגדולה שמתגלה עלינו בעת הגאולה לא מבטלת את היחידים. לכל אחד יש משמעות, למרות הריבוי הגדול. "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (ישעיה מ). גם העיוורים והפסחים. "וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו". כמו אצל הכוכבים – חשיבות לכל אחד. "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה כז יב). כולם חשובים. למרות שיש רבים, אי אפשר לוותר על אף אדם, כמו שאי אפשר לוותר על אף כוכב. חיסרון של אחד מהם יכול להביא מבול לעולם (ברכות נט ע"א).
כוחה של רחל בימינו
דיברנו לעיל על כוח הניצחון המופלא שקיים בבניה של רחל. את כוח הניצחון המופלא אנו רואים פועל גם בימינו. כך היה במלחמת השחרור, כששבנו מארץ אויב וניצחנו את אויבינו כנגד כל הסיכויים. בלי נשק, טנקים ומטוסים, הברחנו את כל הקמים עלינו לרעה במלחמה שאין לה פשר. כך גם היה במלחמת ששת הימים, כששבנו לגבולנו כהבטחת ה' לרחל. באופן הכי מופלא שבעולם נצחנו בשישה ימים עשר מדינות ערב שנלחמו בגיבוי רוסיה המעצמה שנתנה לאויבינו נשק טנקים ומטוסים חדישים, ומילאה אותם ביועצים, והכל קרס בשישה ימים. אנו יודעים שרחל אמנו לא תשתוק עד שנחזור לגבולות שנשבע ה' לאברהם בברית בין הבתרים. "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו).
חכמינו במדרש (תנחומא וישלח ח) אמרו כי מיתתה של רחל נגרמה כשיעקב לא קיים את נדרו להקים בית מקדש. "בא וראה כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם 'וידר יעקב נדר לאמר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ' (בראשית כח כ). השיבו על כל דבר ודבר (מילא אלוקים את כל בקשתו), הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שילם את נדרו. הביא עליו עשו ובקש להרגו, נטל ממנו כל אותו דורון עזים מאתים, לא הרגיש. הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו וכו' ונעשה צולע. כיון שלא הרגיש – באת עליו צרת דינה שנאמר 'ותצא דינה'. כיון שלא הרגיש באת עליו צרת רחל שנאמר 'ותמת רחל ותקבר' וכו' אמר הקב"ה עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה? הריני מודיעו! שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ'" (בראשית לה א).
אנו מתפללים לזכות לראות את בית האלוקים נבנה במהרה בימינו. אמן ואמן.
