בשבת אנו קוראים פרשת ויקרא הפותחת את 'תורת כהנים', חומש ויקרא, בו אנו לומדים על עבודת הקרבנות בבית המקדש. לשבת זו אנו נכנסים כאשר אנו שקועים עמוק בהכנות לחג הפסח המתקרב.
כדרכנו, אנו משתדלים 'לחיות עם הזמן' ולקשר בין פרשת השבוע לזמן בו היא נקראת. האם יש קשר בין פרשת ויקרא ועבודת הקרבנות לבין חג הפסח?
אכן, מעניין לראות שבדומה לאיסור החמץ בפסח, גם בעבודת הקרבנות ישנו איסור חמץ – "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעשה חמץ..." – ככלל, אסור להביא חמץ במנחות.
מה הסיבה לאיסור החמץ במנחות? מה מתחולל בנפש האדם המביא קרבן ומה מתחולל אצל אדם המביא מנחה? איך זה ישפיע על ההכנה שלנו לחג הפסח וכיצד זה נוגע לעצם הקיום שלנו? כל זאת ועוד במאמר השבוע.
נפתח בשאלה – בקרבנות אנו מביאים את החלק השמן והמשובח לה'. כך אנו רואים בקרבן שלמים, שאת החלק הטוב ביותר שלו, "את החלב המכסה על הקרב", מביאים דווקא לה'. לכאורה, החמץ הנפוח דומה במהותו לחֵלב השמֵן, אז מדוע אסור להקריב חמץ במנחות?
כדי להבין את התשובה נסביר דבר נוסף.
ישנו הבדל גדול בין קרבנות הבאים מן החי למנחות הבאות מן הצומח. הקרבנות טעונים 'סמיכה', הבעלים סומכים את ידיהם ונשענים בכל כוחם על הבהמה, לעומת זאת המנחות אינן זקוקות לכך.
מהי סמיכה? מבואר במפרשים כי סמיכת האדם בכל כוחו על הבהמה אומרת שהאדם 'נמצא' בתוך הבהמה והיה ראוי שהוא יעלה על המזבח אלא שהיא נכנסת תחתיו. במילים אחרות – בהקרבת הקרבן אנו מבטאים את מסירות-הנפש שלנו לה'.
אם כן, במנחות אין סמיכה משום שהן מבטאות תנועה נפשית אחרת לגמרי. מהי?
מנחה עשויה בעצם מלחם, המאכל העיקרי והבסיסי ביותר המחיה את האדם. נתינת המנחה לה' היא בעצם לקיחת הדבר שהכי מחיה ומקיים אותי ומסירתו לה', כך אנו מודים לה' שהוא הקיום האמיתי שלנו, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
כיצד הקדמה זו עונה על השאלה בה פתחנו?
אמרנו שהקרבן מבטא את מסירות נפשנו לה', אך בעצם מה שאנו מוסרים בפועל היא הבהמה ואילו אנו נשארים בחיים. מדוע?
הקרבנות הם ה'אוכל' של ה', כמו שכתוב "את קרבני לחמי...", ואם כן, כאשר ה' לוקח את הבהמה במקומנו ומשאיר אותנו בחיים הוא בעצם רוצה שנמשיך להתקיים ולהיפך – נחיה ונשמח איתו, ניתן לומר אף שהוא 'מושיב' אותנו לאכול איתו את סעודתו.
בקרבן השלמים הדבר ממש מומחש, כאשר כולם 'אוכלים' יחד מאותו הקרבן, גם ה', גם הכהנים וגם הבעלים. האכילה מהקרבנות נקראת 'שלחן גבוה', זהו שלחנו של ה' המשתף אותנו בסעודתו.
הסמיכה על הקרבן ונתינת החלק הטוב והשמן שבו לה', מבטאים את העובדה שעל אף שבקרבן שלמים אנו גם אוכלים מהקרבן, הכל שייך לה' והכל בא ממנו.
לעומת זאת, מנחות מבטאות את הרצון שלנו לתת לה' את מה שמקיים אותנו, לכן הן צריכות להיות מצה, משום שחמץ הוא תוספת על עצם המזון המוכרח לקיום ואילו מצה עשויה מקמח ומים בלבד, התזונה הכי בסיסית וקיומית לאדם.
לאחר שאנו באים ונותנים לה' את עצם הקיום שלנו ובעצם מודים שהוא מקיים אותנו, הוא שמח ומתיר לנו לאכול חמץ בהרחבה. כך על ידי אכילת מצה בפסח ועל ידי נתינת המנחה ממצה דווקא, האוכל שלנו כל השנה יכול להיות חמץ.
מה עושים עם כל זה?
נסביר את כל האמור עד כה בעבודת ה' פשוטה ויומיומית:
תחילת עבודת ה' היא להרגיש שללא נוכחות ה' בחיינו, ללא קשר עם ה', אין סיבה לקיומנו. בכדי שתהיה סיבה לקיום שלנו אנו חייבים להיות מחוברים למקור הקיום הזה ולמי שברא אותנו.
ללא הקדמה חיונית זו אין באמת סיבה לקיום ואין טעם לחיות. כך מתפרש הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – ה' הוא סיבת קיומנו ו'טעם החיים' שלנו, וללא שנרגיש כך, כמה שנאכל לחם וננסה לקבל ממנו חיות זה לא יעזור, אנו ניפול לעצבות ומשם נתדרדר עוד יותר חלילה.
זו הנקודה אותה אנו מבטאים במנחות, אנו מוסרים לה' את הדבר הכי בסיסי שמקיים אותנו, ובכך מודים שהוא טעם וסיבת חיינו. בתגובה, ה' נותן לנו לאכול חמץ ובעצם משפיע עלינו שפע רב וחיים עשירים ושמחים.
"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים...", חז"ל אומרים שעיקר הקרבנות שישארו לעתיד לבוא אלו המנחות. נזכה מהרה גם לאכילת קרבן הפסח 'על מצות ומרורים' וגם לחזרת בית המקדש ועבודת הקרבנות והמנחות!
