בס"ד
פרשת בלק תשע"ז
קדושת בית הכנסת והכותל המערבי
בלעם מתנבא ואומר כי ביום שבו ידרוך כוכבו של יעקב, הוא ימחץ את כל אויביו ובהם פאתי מואב: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת". אלא שבלעם מתנבא כי היום הזה הוא לֹא עַתָּה וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד יז).
אור החיים הקדוש, שעלה לירושלים כשלושת אלפים שנה אחרי בלעם, מסביר כי היום הזה כבר בא. וזו גאולת "בעִתה". הגאולה הזאת תתחיל על-ידי שֵׁבֶט אחד מִיִּשְׂרָאֵל, שיקום כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אומרו "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ" (דניאל ד יד). וזה העני הרוכב לאיטו על החמור שיקום מעוניו ושפלותו וימלוך.
בעקבות הנבואה הזאת עולה רבי חיים בן עטר זיע"א לירושלים, לפני 270 שנה, ומתיישב בה עם קבוצה קטנה של תלמידים. אחריו עולים עוד יהודים, והלומדים בישיבה שהקים בירושלים הולכים ומתרבים. לפני 170 שנה, בגלל הצפיפות, התחילו לבנות מחוץ לחומות, והתקיים בהם "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב ח). לפני 70 שנה זכינו גם לרשת את העיר, כיום יושבים בה כ-650 אלף איש, ועוד היד נטויה. כך קם עם ישראל מהמחנות ומהמשרפות, מעפר, עני, שְׁפַל אֲנָשִׁים. קם, התחזק ומחץ את פאתי מואב ומתחיל לקרקר את כל בני שת.
בלעם הבין שבית הכנסת הוא מקום השראת השכינה. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, אַתָּה לָמֵד מֶה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּקֵּשׁ לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב'. לֹא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – 'מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'" (סנהדרין קה ע"ב). כל זאת בגלל ששכינה שורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ודבר זה קורה אפילו בחו"ל, כדברי הגמרא שדורשת את הפסוק ביחזקאל (יא) "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט, בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". "אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל" (מגילה כט ע"א).
על כן "מצוה שישראל יהיה להם מקדש מעט בכל מקום שהם", מקום להשראת שכינה. וכופים בני ישראל זה על זה לבנות בית כנסת. ולכן גזרו חז"ל שלא יועיל תנאי בבית כנסת כשהוא בנוי שמותר לאכול בו ולשתות בו "דאם כן אין שם בית הכנסת עליו כלל אלא כבית בעלמא", והתורה רצתה שיהיה בית מקדש בכל מקום שישראל שם (ביאור הלכה קנא סעיף יא ד"ה לא מהני). ובזוהר הקדוש כתוב: "רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח: מַדוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ וְגוֹ'. מַדוּעַ בָּאתִי. כַּמָה חֲבִיבִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּבְכָל אֲתָר דְּאִינּוּן שַׁרְיָין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ מִנְּהוֹ". בכל מקום הקב"ה אִתם, כי לא תמו רחמיו.
ואיך מתגלה השכינה ומתגלים הרחמים? על-ידי בתי הכנסת. "מַה כְּתִיב, 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ סְתָם, דְּכָל בֵּי כְּנִישְׁתָּא דְּעָלְמָא מִקְדָּשׁ אִקְרֵי. וְהָא אוּקְמוּהָ. וּשְׁכִינְתָּא אַקְדִימַת לְבֵי כְּנִישְׁתָּא". (זוהר ח"ג קכו/א) ולמדו מכאן הפוסקים כי חובה מהתורה להקים בית כנסת – מקום קדושה – בכל אתר ואתר. וראוי להשתדל שייבנה רק על-ידי ישראל (ראה כף החיים ק"נ ס"ק ו'. ועיין באורך בשדי חמד כללים מערכת ב' כלל מ"ד).
לכן אומרת המשנה, כי כשם שבית המקדש קדוש למרות שהוא חרב, כך בית כנסת קדוש למרות שחרב. "ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר 'והשמותי את מקדשיכם' - קדושתן אף כשהן שוממין".
בגמרא למדו מכל שכן שבבית כנסת בנוי שורה השכינה, ולכן צריך לנהוג בו כבוד: "תנו רבנן: בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואין מספידין בהן הספד של יחיד. אבל קורין בהן, ושונין בהן, ומספידין בהם הספד של רבים".
כן פסק מרן ב"שולחן ערוך" (קנא א): "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק". והסביר המשנה ברורה (קנא), שטעם האיסור הוא "כי הם נקראים 'מקדש מעט' כמו דכתיב 'ואהי להם למקדש מעט'. ובמקדש כתיב: 'ואת מקדשי תיראו' - שיהא מוראו של השוכן בה עליו".
בבניין זה מצווה לירוא את ה'. "מצוה לירא מן המקדש נוהג בבית הכנסת ובית המדרש מדאורייתא, ולכן ראוי להזהר בכבודם, ולשבת שם באימה ויראה, ואותם הנוהגים בהם שחוק וקלות ראש, עליהם נאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי'. ובזוהר הקדוש הפליג בעונש שלהם, ואמר מאן דמשתעי בבי כנישתא, רצונו לומר בדברים בטלים חיצונים, אין לו חלק באלהי ישראל" (בן איש חי ויקרא א'). כי במעשיו הוא מראה שהוא לא מאמין ששכינה שורה בבית הכנסת.
וחובה לכבדו בחינת "זה אלי ואנווהו". כך כותב הרמב"ם (פי"א מהל' תפילה): "בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד ומכבדים אותן ומרביצין אותן, ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבתי כנסיות ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהם, ובערי אדום יושבין בה על הכסאות". ולכן אין נוהגים בהם קלות ראש, לא אוכלים בהם וכו'.
יש מתירים לאכול בבתי כנסיות של בבל. שכך אומרת הגמרא (מגילה כח): "אמר רבי אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין. ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש. ומאי ניהו? חשבונות". מזהירה הגמרא ואומרת כי מקום שמזלזלים בו – נחרב והופך לביזיון. "אמר רב אסי: בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות - מלינין בו את המת. מלינין. סלקא דעתך? לא סגי דלאו הכי? אלא לסוף שילינו בו מת מצוה". יש מחלוקת בין הראשונים מתי מותר לאכול בבית כנסת בבבל בכובד ראש. לפי דעת תוס' ושו"ע מותר לאכול בהם רק אחרי חורבנם, כי הם על תנאי. לפי דעת רש"י גם כשהם בנויים מותר לאכול בהם בבבל בכובד ראש.
וממשיכה הגמרא שם: "אמר רבא: חכמים ותלמידיהם מותרין. דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי בי רבנן - ביתא דרבנן". כלומר, מותר לתלמידי חכמים לאכול בבית מדרש, ובוודאי שאין שום פטור מכבוד בית הכנסת ובית המדרש על תלמידי חכמים שלומדים בבית המדרש, אלא כיוון שזה ביתם – זה כבודו של בית המדרש כשהם לא מפסיקים את הלימוד לצורך האכילה. לפי זה מותר לאכול בדוחק למי שלומד בבית הכנסת ובית המדרש.
עוד מקור היתר יש לאלה שמקדשים את החודש. כך אומרת הגמרא בירושלמי (סנהדרין ח ב), שכאשר היו יושבים חכמים ודנים על קידוש החודש בבית הכנסת, היו אוכלים שם. והגמרא מספרת על "רבי יוחנן הוה עליל לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל ואמר יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא הכא רומשית", שהיה נכנס אחר כך לבית הכנסת ומלקט את הפירורים שנפלו מהאכילה שלהם, ואמר: "יהא חלקי עם מקדשי החודש כאן אתמול". ולמדו מכאן שלפעמים מותר לאכול בבית הכנסת פת וקיטנית, כדרך שהיו אוכלים מקדשי החודש.
תוס' אומר כי רק לאלה מותר לאכול בבית הכנסת ובית מדרש, אבל לא לעניים או לכל אדם אחר. ואמרו כך על הגמרא (פסחים ק"א ע"א) שאמרה כי מקדשים בליל שבת בבית הכנסת כדי להוציא ידי חובה את האורחים שמתאכסנים בבית הכנסת. וכתבו התוספות שם: "וא"ת והא אמרינו בפ' בני העיר (מגילה כח ע"א) 'בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן' אף על גב דאכילה ושתיה של מצוה מותר כדאמרינן בירושלמי שהיו אוכלים שם בקידוש החדש, וגם עכשיו נוהגין לשתות כוס הבדלה וברית מילה, מכל מקום שאינה של מצוה ושינה - אסור". לפי תוס' האורחים לא היו אוכלים בבית הכנסת "אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת". ולפי דעתם אכילת האורחים אסורה בבית הכנסת אפילו בבבל, ואפילו אם בנו את בית הכנסת על תנאי.
יש חולקים על תוס' ומתירים לאכול בבית כנסת כל סעודת מצווה, אפילו סעודת אורחים ואפילו סעודת סיום מסכת (סמ"ג עשין כ"ט. האור זרוע שפ"ח), וכתב במשנה ברורה (ס"ק ה') שסעודות עניים מותרות "רק דוקא בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, ויש אוסרין גם בזה. ונראה דבמקום הדחק אין להחמיר בזה", ומותר לאכול סעודות עניים בבתי כנסת של חו"ל. ועוד כתב כי כל מה שהותר לסעודת עיבור שנה או סעודות עניים הוא באופן "שאין בה קלות ראש שהיתה עשויה בפת וקטניות בלבד. ורוצה לומר לאפוקי סעודת מצוה שיש בה שכרות אסור אף בבית המדרש" (משנ"ב ס"ק כ). וכן כתב הבן איש חי "וכל סעודה שיש בה שכרות אע"פ שהיא של מצוה כגון סיום מסכתא - אסור בבית הכנסת ובית המדרש" (בא"ח ויקרא ד).
לפי זה אסור לשתות מים בבית כנסת בחו"ל למי שאינו אורח או תלמיד חכם, כיון שזו לא סעודת מצווה. כך הביא הביאור הלכה (קנא ד"ה "ואין אוכלין") בשם הרשב"ש (סימן רע"ד): "אסור לשתות מים בביהכ"נ ובביהמ"ד למי שאינו ת"ח". והביא בשם החיד"א בברכי יוסף: "והמנהג עתה ששותין העם מים בביהכ"נ ואפשר שסומכין העולם על הסוברין דבתי כנסיות שבחוץ לארץ על תנאי הן עשויין ומועיל אף בישובן. ולפי זה בארץ ישראל אין טעם להתיר. ונראה דמי שלומד בביהמ"ד אפילו שלא בקביעות יש להקל בזה כשצמא לשתות די"ל דהוי בזה צורך מצוה כדי שלא יתבטל מלמודו".
כן כתב גם הבן איש חי: "ויש מחמירין גם בשתיית המים, ונכון להזהר היכא דאפשר, מיהו בני אדם הבאים לבית הכנסת ללמוד זוהר הקדוש, איזה שעות קודם מנחה בימות הקיץ שיש חום הרבה, ואי אפשר בלא מים, אין להחמיר" (בא"ח ויקרא ג).
על-פי האמור לעיל, אין היתר לאכול סעודת רשות בבתי כנסיות בחו"ל. ולפי הרמב"ן ההיתר לאכול הוא רק סעודת מצווה מדוחק או אכילת הלומדים תוך כדי לימודם (ט"ז ס"ק א. ביאור הלכה ד"ה אבל בישובו). וכתב האגרות משה כי בדורות האחרונים בחו"ל נהגו להתיר גם שלא מדוחק, כדעת רש"י ואור זרוע שמועיל תנאי בבית כנסת בחו"ל גם לסעודת רשות. וזה פלא, כיוון שהשו"ע והרמ"א לא התירו לאכול סעודת רשות אפילו לא בחו"ל. "ונמצא שנפסק עתה כן להלכה אף אם אולי רק בדורות האחרונים התחילו לנהוג כן" (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן מה).
וכל מה שהתירו בדוחק הוא בחו"ל. כי "בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין". "שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן" (תוספות מגילה כח ע"ב). וייתכן שהתירו כיוון שבתי כנסת אלה יעלו לארץ ישראל, שהרי "עתידין כל בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא"י". אבל בארץ ישראל אין אפשרות לעשות תנאי (שו"ע קנא יא). ובקושי מים התירו לשתות לאלה שלומדים שם. אבל ארוחות וסעודות מצווה או רשות לא התירו. ואולי השתרבב מנהג טעות זה מההיתר הדחוק שהיה בחוצה לארץ.
ויש שהביאו את דעת התוספות רי"ד (פסחים קא ע"א), שכותב כי גם בארץ ישראל מועיל תנאי להאכיל אורחים בשעת הדחק, שאין להם מקום לאכול. שכך כתב: "אפילו בבתי כנסיות שבארץ ישראל הני מילה אנשי מתא אסורין לאכול ולשתות שם, אבל האורחין מותרין הן. שכל עיקר עשייתן מתחלה על דעת כן נעשין". ובאמת זה התיר דחוק מאוד כי שזו דעת יחיד שלא נפסקה לא בשו"ע, לא ברמ"א ולא בכל מפרשי השו"ע. וגם הוא לא התיר אלא מדוחק אבל לא סעודת רשות.
על כן כתב מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל שלכתחילה אין לאכול ולשתות בבית הכנסת, כדברי ה"שולחן ערוך". ומה שנהגו בימינו להתיר בזה בכמה מקומות – יש ללמד עליהם זכות שמסתמכים על דעת יחיד, שמתיר לאכול בבית הכנסת גם בארץ ישראל אם עשו תנאי. ולכן נוהגים להגיש קפה או תה בעת הסליחות כדי לסייע למשכימים קום שלא להיות רדומים בסליחות. וכיוון שההיתר הזה הוא דחוק, אין להגיש בסליחות עוגות וכד'. ומי שערני ויכול להימנע משתיית קפה או תה בבית הכנסת – תבוא עליו ברכה.
הכותל המערבי הוא בית הכנסת הגדול ביותר בעולם (אור לציון ח"ב פה נז). תקנות הכותל המערבי קבעו לאסור שם אכילה, ובשנים הראשונות הקפידו על כך. בימינו אין אפשרות לעשות שום תנאי להתיר שם אכילה. הכותל המערבי הוא גם מקום השראת השכינה. "אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר השירים ב ט) 'הנה זה עומד אחר כתלנו'. וכתיב (תהלים יא) 'עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם'. אמר רבי ינאי: אף על פי ששכינתו בשמים – עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם".
ובזוהר (ח"ב קטז/א): "דְּלֵית לֵיהּ קִיּוּמָא (לעולם), אֶלָּא עַל יְסוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י) 'וְצַדִיק יְסוֹד עוֹלָם'. וּבֵיהּ אוֹמָאָה, דִּכְתִּיב, (רות ג) 'חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר'. דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, כּוֹתֶל מַעֲרָבִי, דִּיּוּרָא דִּילֵיהּ". קיום העולם הוא בשכינה שנמצאת בכותל בעת הגלות. ועל השכינה הזאת נשבע הקב"ה, והיא שורה בכותל המערבי. לכן נשבע הקב"ה לכותל המערבי שאינו חרב לעולם (שיר השירים רבה פרשה ב).
ובתנא דבי אליהו (רבה פרק ל) מובא כי הקב"ה חופף עליו כל היום ומתפלל על הגאולה. כך כתוב במדרש: "ושוב פעם אחת נכנס רבי נתן לבית המקדש ומצאו חרב וכותל אחד עומד. אמר: מה טיבו של כותל זה? אמר לו אחד: אני אראך. מיד נטל טבעת אחת ונעצה בכותל ההוא והיתה הטבעת הולכת ובאה עד שראה את הקב"ה שהוא היה שוחה וזוקף ועומד ומיילל על חורבן ביהמ"ק ועל ישראל שגלו שנאמר 'הילל ברוש כי נפל ארז, אשר אדירים שדדו'" (זכריה יא).
על כן יש להקפיד בו בכפל כפליים שלא לאכול ולא לנהוג בו שום קלות ראש, ובעניין זה חלים עליו דיני בית הכנסת ואף יותר.
כתב גאון עוזנו ותפארתנו, בעל הבן איש חי: "ישתדל כל אדם להתפלל במקום הקדוש ביותר, ובית הכנסת שנמצא - בתוך חומות ירושלים יותר מקודש מכל בית כנסת אחר, והכותל המערבי או מקום שאפשר לראות ממנו את מקום בית המקדש - מקודשים יותר ממנו, כי כל בית הכנסת שקרוב יותר לבית המקדש קדושתו יותר גדולה, כי שם שער השמים" (עוי"ח יתרו א' וע' רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ג, וכה"ח צד' ס"ק ה'). עוד כתב שם הרב ב"עוד יוסף חי": "בית הכנסת הסמוך להר הבית מקודשת יותר כדלעיל, וכ"ש אם העומדים שם יכולים לראות מהחלונות שבה קרקע בית המקדש הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם".
כתב מו"ר מרן הרב זצוק"ל בספר הלכה: "שמענו ממגידי אמת שגאון עוזנו ותפארתנו הרב בן איש חי זצ"ל השפיע על הנדיב יוסף אברהם שלום ז"ל להוציא הוצאות עצומות ולהשתדל בהרבה השתדלויות כדי שיבנה מדרש ובית כנסת שמשם יראו את קרקע הר הבית, ולבסוף זכה ובהשפעתו נבנתה ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, וכשבנו אותה הקפידו שמבית הכנסת ומבית המדרש יראו את הר הבית, ובעוונות המבנה המפואר הזה נהרס עד היסוד ע"י הירדנים בשנת תש"ח, ועתה זכינו לבנינו מחדש בחסדי ה' עלינו".
שמא יאמר אדם שהכותל על תנאי הוא עשוי, שהרי במהרה ייבנה מקדש וכל התפילות יהיו במקום המקדש, והכותל סופו להתבטל. ואולם אין הדין כן, שהרי גם בזמן שהיה בית המקדש קיים היו משתמשים בצדדי בית המקדש לשיעורי תורה ולהתוועדויות ולהתחזקות רוחנית, לפני העלייה ואחריה. כך אומרת הגמרא (פסחים כו ע"א): "תניא. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו". ומן הסתם היו עוד שיעורים בכל סביבות הר הבית שכל ישראל עולים אליו וכל האומות נוהרות "ויורנו מדרכיו ונלך באורחותיו".
לכן אין להתיר שום מניין בתערובת לכל אורכו של הכותל המערבי, שלא זזה ממנו השכינה. שהרי הטומאה שיש שם יכולה לסלק השכינה ח"ו. כך כותב הרדב"ז בתשובה (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרמח) "דלא אוכל לצייר שתהיה השכינה מצויה בזמן הזה בכותל מערבי בין טומאת העכו"ם". וברוך ה' שהסתלקו טומאות העכו"ם.
על כן כתב בעל "כף החיים" (קנא ס"ק עו): "ומכאן תוכחת מגולה בענין כותל מערבי שנשאר לנו פליט מחרבן ביתנו ומחמד עינינו, ובפרט שלא זזה משם שכינה כמ"ש בזוהר הקדוש פרשת שמות דף ה' ע"ב ושמות רבה פרשה ב' ובמדבר רבה פרשה י"א, שצריך ליזהר ביותר ולנהוג בו כל כבוד שבעולם".
ידוע המעשה ממוהר"ר אברהם הלוי, תלמידו של רבנו האר"י ז"ל, שהייתה דירתו בצפת תובב"א, ובכל חצות לילה היה קם ומעורר את כל היהודים לתיקון חצות.
והיה החסיד צועק ולא נתן מנוחה לכל בני העיר, והיו קמים כולם בשעה חדא לבתי מדרשות והיו אומרים התיקון חצות, ואחר כך היו לומדין איש איש כפי השגתו, יש מהן היו עוסקין בדברי קבלה ובזוהר ויש מהן היו עוסקים בגמרא ובמשניות ויש מהן היו עוסקים בתורה ונביאים וכתובים. ואחר כך היו אומרים פזמונים ובקשות עד אור היום והיו מעוררים רחמים". והרב האר"י ז"ל היה מפליג בחסידותו ואמר על החסיד ר' אברהם הלוי ז"ל שהוא היה גלגול של ירמיהו הנביא. ופעם אחת אמר לו האר"י ז"ל: דע כי שלמו ימיך והגיעו ימיך למות אם לא שתעשה תקנה אחת שאלמדך, ואם תעשה אותה תקנה זו אזי תחיה עוד כ"ב שנים. וזו היא התקנה שלך, שתלך לירושלים ושם תלך להתפלל לפני כותל המערבי ותשפוך תחנתך ותזכה לראות השכינה.
הלך החסיד לביתו וסגר עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית שק ואפר ואחר כך הלך החסיד לירושלים ובא לפני כותל המערבי בתפלה ובתחנונים בבכייה גדולה, ואחר כך ראה על גבי הכותל צורה דוגמת אישה מלובשת שחורים ותכף מרוב פחדו נפל על פניו ארצה והיה צועק ובוכה בבכי גדול ואמר אוי לי שראיתיך בכך אוי אהה על נפשי. והיה מאריך בבכייה וזעקות והיה ממרט שערות ראשו עד שנתעלף ונרדם, ואז ראה בחלום שבאה אליו השכינה בבגדים נאים ואמר התנחם בני אברהם כי יש תקוה לאחריתך וישובו הבנים לגבולם כי אשיב את שבותם ורחמתי אותם.
ויהי רצון שנזכה לראות התגשמות ההבטחה הזו במהרה בימינו, אמן.
