מה עושים בשובבי"ם?

פרשת וארא תשע"ט

שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים

כבוד למלכות וסטירה לפרעה
 

ציווה את משה ואהרן לחלוק כבוד לפרעה

על הפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו יג), אומר רש"י בשם מדרש רבה: ציווה על בני ישראל "להנהיגם בנחת ולסבול אותם". ואל פרעה מלך מצרים "צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם". ובאמת זה פלא איך נותנים כבוד ביחד עם עשר המכות. ולמה לתת לו כבוד אם מכים אותו ושוברים את גאוותו ורשעתו?

בגמרא (זבחים קב ע"א) עסק בזה ריש לקיש ופירש את הפסוק "וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף" (יא ח). "אמר ריש לקיש סטרו ויצא" – "הכהו על לחיו" (רש"י). מקשה הגמרא: איך אמר ריש לקיש שהכה משה את פרעה? הרי ריש לקיש סובר שמשה היה צריך לתת כבוד לפרעה, שהרי הוא פירש "ונצבת לקראתו על שפת היאור" – "מלך הוא והסביר לו פנים".

רשע הוא והעיז פניך בו

רבי יוחנן חולק על ריש לקיש ומפרש את הפסוק להפך, כציווי לבזות את פרעה. "רשע הוא והעיז פניך בו". בא אל פרעה כשהוא ביאור להתריס בפניו ולומר לו: אני מכיר את שקריך, שאתה מתפנה לנקביך ואינך אלוה. מתרצת הגמרא: "איפוך" – הפכו את השמות. רבי יוחנן אמר שמשה סטרו לפרעה על לחיו, וריש לקיש סבר שמשה נהג בפרעה כבוד.

גם סטרו וגם נהג בו כבוד

הקשה גאון עוזנו בעל הבן איש חי בספרו "בניהו בן יהוידע" איך רבי יוחנן אומר שסטר משה לפרעה:  "ומצינו באותו מעמד חלק כבוד למלכות אפילו בדיבור שאמר לו 'וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲווּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ'". ובאמת לא ירדו רק העבדים, אלא גם פרעה בעצמו ירד לבקש ממשה שיצאו ממצרים. ומפני מה לא הזכירו משה בדבריו? מכאן למד רבי ינאי ש"לעולם תהא אימת מלכות עליך". גם רבי יוחנן מסכים לרבי ינאי שצריך לתת כבוד למלך, אלא שהוא לומד זאת מהכבוד שנתן אליהו הנביא לאחאב. "רבי יוחנן אמר מהכא 'ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב'". אם כן, למה סטר משה לפרעה?

יש סטירה, אין סתירה

לפי זה יוצא, שגם רבי יוחנן וגם ריש לקיש סוברים שצריך גם לנהוג כבוד במלכות וגם להכות אותו בעשר המכות. לדעת רבי יוחנן צריך לתת לפרעה גם מכות אישיות. והטעם שצריך לתת כבוד למלכות הוא בגלל ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" - כל מלכות של בשר ודם משקפת את מלכות ה' במקצת. המכות באות בגלל שאנו חייבים לתקן את העולם ולתקן את המלך אם הוא חוטא. כך מסביר הגרי"ז הלוי (בראשית מח ב) "הנה בוודאי הסטירה היה בהיתר ובדין ואינו ענין אחד למשנהו, דעתה מקיים חובת כבוד מלך. וכן באליהו ששינס מתניו וטרח כל כך על כך. מדין חיוב כבוד למלך ולא מדין נימוס". והכבוד שנותן אליהו לאחאב לא פגע בשליחותו, שהרי בו ביום שחטו ישראל את "נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" בפקודת אליהו הנביא.

לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו – מהלכות ימי השובבי"ם
ההולך בשרירות לבו נקרא שובב

אנו נמצאים בתוך ימי השובבי"ם (ראשי התיבות של פרשות שמות עד משפטים). רש"י (יחזקאל לח ד) אומר: "כל ההולך בשרירות לבו נקרא שובב". בישעיהו המילה שובב היא מלשון תשובה. "יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לוֹ יֵאָסֵף" (מט ה). כך מסביר המלבי"ם (ירמיה ח ה) שהמילה שובב היא גם מלשון תשובה, ששבים אל ה' בתשובה ושוב שבים.  

לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם

הגמרא (חגיגה טו ע"א) אומרת שהייתה בת-קול שאמרה: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". כן יוצאת כל יום בת-קול משמים כזו ואחרת שאומרת: "אוי להם לבנים מעלבונה של תורה". הזוהר (פרשת נשא ג, קצו א) שואל: לשם מה יש את בת הקול? הרי בני אדם לא שומעים אותה. ועונה: "אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חֲזִי מִידֵי, מַזְלֵיהּ חֲזִי". למרות שאוזן בשר לא שומעת את בת הקול, "מַזְלֵיהּ  חֲזִי", המזל שלו מרגיש. המלאך שלו מרגיש.

וכך כותב רבי אלעזר אזכרי, שכאשר אדם מטה אוזנו לשמוע קול תורה, הוא זוכה לשמוע באוזן הלב את כרוז מלכו של עולם: "וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאוזן נשמתו, ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול החכם המוכיח, והיינו דכתיב 'והיה אם שמוע – תשמע', כלומר אם תשמע למוכיח באוזן בשר, תזכה לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם" (חרדים עג). ואנו מברכים את כל הלומדים בשיעור זה שיזכו לשמוע באוזן הלב קריאת מלכו של עולם.

להלן נפרט מה התיקונים החשובים שיש לתקן בימי השובבי"ם.

וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר
עת לתיקון הברית

מובא בשם האריז"ל שימי השובבי"ם הם "עת לתיקון הברית" (קומץ המנחה ב עט). כן כתב השל"ה הקדוש על תקופת השובבי"ם: "דרך ישראל להתעורר בהם בדרכי תשובה ביתר שאת, כמוזכר בדברי הקדמונים והאחרונים". והתיקון הוא להרבות קדושה וטהרה. חכמי הרמז מצאו רמז לתיקון השובבי"ם בגימטרייה של מילה זו (שובבים=360), שהוא הבדל בין "קדש" (404) ל"חול" (44). וגם בין טמא (50) וקודש (410).

ברית הדדית

הסיבה שבפרשות אלו יש עניין להתחזק בשמירת הברית היא בגלל שאנו קוראים בהן איך ה' מקיים את הברית שכרת עם אברהם בין הבתרים: "כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל" (בראשית טו, יג-יד). וכלל בידינו כי ברית היא דבר הדדי. ה' מקיים את הברית כשאנחנו שומרים על הברית. כך נאמר לאברהם בעת ברית המילה: "וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם" (בראשית יז ט). כן נאמר לבני ישראל: "וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ: וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ" (דברים ז יב). הרי שיש הדדיות, ולכן אנו מתחזקים בתקופה זו במיוחד בשמירת הברית.

ניתוק מטומאת מצרים – ניתוק מעריות
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ

התיקון הראשון של השובבי"ם הוא מטומאת העריות שקשורה למצרים. כך אומרת התורה: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח ג). כל זה הוא בגלל שמצרים נקראת "ערוות הארץ". עיקר תרבותה הייתה עריות. עליהם אמרו חכמים: "מה היו עושים? איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא, ח).

ציצית - למען שמירת העיניים

גם בפרשת ציצית אנו קושרים את יציאת מצרים לניתוק מעריות. שם נאמר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – מחשבת עריות. וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – ראיית עריות. וזו התכלית של יציאת מצרים. "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר טו לט).

אור החיים הקדוש (ויקרא יח ב) מסביר כי שמירת המחשבה והעיניים היא תחילת התיקון לעריות. "הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם. זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם: (א) והם מרחק הרגש ראות העין. (ב) מרחק בחינת החושב. ואם ב' אלו לא יעשה - אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו".

קלקל והתקלל

עוד אנו יודעים, כי שמירת הקדושה בענייני עריות מוציאה אותנו מעבדות האומות לחרות עולם. ומנין לומדים שיש קשר בין עבדות לעריות? מכנען. שכאשר חָם אֲבִי כְנַעַן קלקל ונפל בעריות, הוא מתקלל על ידי נח בשיעבוד ועבדות. "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט כה). מכאן נלמד שככל שניזהר היום יותר מקלקולי עריות – כן יותר ויותר נזכה להשתחרר משיעבוד אומות העולם על ישראל.

תיקון חטאי העבר

ואין לך זמן יותר טוב מזמן השובבי"ם. כך אמר לי מו"ר הרב זצוק"ל כמה פעמים כששאלתי איך יתקנו את חטאם אנשים שנפלו בעריות, והשיב לי שיצומו כל שנה בכל ימי חייהם יום אחד או שניים בתקופת שובבי"ם. ובאמת התיקון שונה מאדם לאדם. יש נכשל במחשבה ויש נכשל במעשה. יש בעלי תשובה שנכשלו ויש דתיים שנכשלו. יש שנכשלו במעשה חמור ויש במעשה חמור יותר. יש שנכשלו מאונס ויש שגירו יצר הרע בעצמם. יש שנכשלו פעם אחת ויש שנכשלו פעמים רבות. יש נכשל בעצמו ויש מחטיא גם אחרים. לכן התיקון הוא שונה מאחד לאחד, לפי מדרגתו ולפי מדרגת עוונו.

תיקון הדיבור
גלות מצרים – גלות הדיבור

חלק מהיציאה מטומאת מצרים הייתה יציאה מתרבות הדיבור הרע. לא לחינם שמו של פרעה הוא פה רע. שהיה דיבורו מקולקל בדברי כפירה באומרו: "לא ידעתי את ה'". מקולקל שמבטיח ולא מקיים. מדבר בגאווה "לי יאורי ואני עשיתני". גם משה עצמו, שהיה במצרים, נפגע בחוש הדיבור והיה כבד פה וכבד לשון. וכשיצאו ממצרים נתרפא. וכיוון שתיקון הדיבור לא הושלם - לא זכה משה להיכנס לארץ ישראל ולהביא גאולה שלמה, שכן לא השתמש בכוח הדיבור כשהיה צריך לכך במי מריבה.

זהירות מדיבורים מחלישים

התיקון הגדול לדיבור נכון הוא בתקופת השובבי"ם, בתקופה זו צריכים אנו לאמץ לעצמנו דיבורים נקיים מכל חשש איסור של שקר וחנופה, לשון הרע ורכילות, נדרים ושבועת שווא, קללות והלבנת פנים. בעיקר יש להיזהר מדיבורים מחלישים, כמו הדיבורים ה"ריאליים" של המרגלים שאמרו לסתור את דברי משה רבנו ואמרו שאין סיכוי להילחם בענקים, "כי חזק הוא ממנו".

תיקון על ידי לימוד תורה
בבירור הלכה מקבץ חלקי הטוב והניצוצין קדישין מהקליפות

עוד כתבו חכמים, כי עיקר התיקון בשובבי"ם הוא בדיבור של קודש, ובמיוחד בלימוד תורה להלכה. כך כתב השל"ה הקדוש בספר שמות: "אלו התיבות של שובבי"ם ת"ת, רומזים לארבע חומות 'תשובה' 'תפילה' 'צדקה' 'תורה'. כי שובבים רמז ל'שובו בנים שובבים'!! ובמה? בתיבת ת"ת, ראשי תיבות תשובה תפילה, וגם ראשי תיבות תלמוד תורה, וגם תיבת ת"ת הוא לשון נתינה רומז לצדקה".

על פי זה כתב בספר "אוהב ישראל" (פרשת ויחי): "ועיקר התשובה הוא ע"י תורה ותפלה וצדקה. כל אחד ואחד לפי יכולתו, ובפרט בלימוד תורה שבע"פ ולברר הלכה בליבון ובירור יפה בזה הוא מקבץ חלקי הטוב והניצוצין קדישין ומברר אותן מתוך הקליפות להוציא בולעם מפיהם. בסוד חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו) וזהו עיקר התיקון של פגם הברית. כי לימוד תורה שבע"פ בכוונת הלב וביראת שמו ית' הנכבד והנורא". "וכל שכן מי שזוכה ללמוד תורה לשמה ממש".

ההילוך בדרך התורה הוא הגדול שבסיגופים לגוף

וכתב בספר "שם משמואל" (ויחי תרפ"א): "וממוצא הדברים הנה ימי השובבי"ם ת"ת הם זמן התיקון לחטא הידוע, ויש שמתענים ועושין סיגופים, מוטב שיאמר כל אחד לנפשו מוטב להשתעבד בביתה של תורה ולצמצם את כל מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים, כמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שההילוך בדרך התורה הוא הגדול שבסיגופים לגוף, עכ"ד, ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה, הן ביגיעת הלימוד והן בצמצום תהלוכת מעשיו עפ"י דרכי התורה, מועיל יותר מכל סיגופי הגוף".

מהלכות תענית דיבור

1. תענית דיבור, מעלות השחר - התענית היא מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ואין צריך להתחיל אותה מערב קודם בשעת השקיעה.

2. אין בתענית דיבור איסור על אכילה – רק איסור לדבר או לקרוא משהו חוץ מדברי קודש. ואע"פ שהם דברים שמותר לדבר בימים אחרים. בוודאי שאין לדבר דיבורים אסורים חלילה.

3. תענית דיבור עושים בדרך כלל עם הציבור. אך אפשר לעשות תענית זאת גם ביחיד. וכשעושים עם הציבור ביום חול, משתדלים לאכול ביחד ולא כל אחד בביתו. על מנת שלא לבטל זמן שכל אחד הולך לביתו לאכול, ובהכרח מדבר דיבורים מיותרים.

4. מה מותר לדבר? בתענית דיבור של יחיד - מותר רק דברים של קדושה ודברי תורה. לא מדברים דברים בטלים, לא דברים של חול, לא דברים של מסחר ופוליטיקה - אפילו דברים נכונים וחשובים. גם לא צרכי הבית שמותרים בדרך כלל, כגון בקשה לערוך קניות וכדומה. לא שואלים בשלום אדם ולא עונים לו. וכדי שלא יבואו חלילה לכעס אם מישהו יאמר לו "שלום" ולא יענה לו - טוב להכין פתק ובו כתוב "סליחה, אני בתענית דיבור", כדי שהשואל בשלומו לא ייעלב חלילה.

5. לא לדבר כלל בתענית דיבור ציבורית – בתענית ציבור של תענית דיבור היה הרה"ג המקובל האלוקי רבי יצחק אלפייה ע"ה מקפיד שלא ידברו כלום חוץ מקריאת תהילים. פעם רצה אדם אחד לדבר דברי חולין ביום תענית דיבור והתבקש לצאת לדבר בחוץ. יצא הלה דיבר מה שרצה וביקש לשוב לציבור. יצא אליו רבי יצחק אלפייא ע"ה ואמר לו שלא יחזור לבית הכנסת, שלא ידביק את הציבור ביצר הרע שלו.

6. משתדלים לקרוא את כל ספר תהילים שלוש פעמים במשך היום. וטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. ולכן אם אדם התאמץ והשתדל ולא הספיק לקרוא שלוש פעמים, אבל היה עם הציבור כל היום בבית הכנסת, קריאת הציבור מועילה גם בשבילו.

7. להיזהר בכשרות האכילה - מסופר על הרב אלפייה ז"ל שהיה משתדל מאוד בכשרות האוכל של הציבור שהיו אוכלים ביחד אחרי התענית דיבור. כדי לבדוק את החסה מתולעים היה לוקח חמש נשים שיבדקו בזו אחר זו. לאחר בדיקתן הוא בעצמו היה לוקח את החסה ומהבהב אותה על האש. וכל זה כי בזמנו לא הייתה תוצרת נקייה מחרקים.

8. תה וקפה רק כשקוראים פרק קי"ט - כשהרה"ג המקובל האלוקי רבי יצחק אלפייה ע"ה היה לומד, זה היה מתוך שמחה גדולה. ונהג בבית מדרשו שאין מגישים תה או קפה, אלא רק בעת שמגיעים למזמור קי"ט. וכן מי שמברך על כוס משקה, יברך בלחש שלא יפריע לחברו שלומד, שאם שומע את הברכה עליו להפסיק מלימוד התהילים ולענות אמן.

9. הרוצה לקבל על עצמו גם תענית אכילה, צריך לקבל על עצמו "תענית שלא לאכול" במנחה יום קודם התענית. ואז יוכל לומר "עננו" בתפילתו. אבל מי שמתענה רק תענית דיבור לא אומר "עננו" בתפילות.

10. תענית דיבור לשעות - אישה המטפלת בילדים רכים, או שצריכה להיות בביתה, תעשה תענית דיבור חלקית ותתכנס עם חברותיה בשעות הבוקר או הערב לתפילה משותפת ושמיעת דברי התחזקות. וכן מי שלא יכול לעזוב את עבודתו אפילו לא ליום אחד, יעשה תענית דיבור של שעות בלבד להשלים. או יעשה תענית דיבור ביום שבת.

11. אדם שרוצה לכעוס או לדבר לשון הרע – בכל עת שקורה דבר מעין זה, ולא רק בשובבי"ם, יקבל עליו אדם תענית דיבור לשעות "בלי נדר". כך יעבור אדם את השעות המסוכנות בשלום. ומו"ר הרב זצ"ל סיפר שהוא מכיר כמה אנשים שבכל שבת ושבת היו עושים תענית דיבור חלקית. לא גומרים את כל התהילים שלוש פעמים, אבל באותן שעות הם לא מדברים דברים בטלים כלל. רק לומדים ואומרים דברי תורה על השולחן וכד'. ובאמת בשבת יש מעלה מיוחדת לשמור על הדיבור, שנאמר בו: "וְדַבֵּר דָּבָר". ולכן חמור בשבת לדבר דיבורים אסורים יותר מביום חול. אמנם אם אדם צריך ללמוד עם ילדיו תורה, או צריך לעסוק בחינוכם ולא מדבר בגלל תענית הדיבור – יצא שכרו בהפסדו. וכן אם תענית זו גורמת צער לאשתו ולמניעת עונג שבת, לא יעשה כן.

12. תענית דיבור בשבת - היו כאלה שערערו על כך שמתענים תענית דיבור בשבת. שהרי תענית דיבור היא כנגד תעניות רגילות, והלא אין מתענין בשבת כלל (שו"ע רפ"ח א). אבל באמת אין בכך ערעור, שהרי מצווה לשמור על הדיבור בשבת יותר מחול. והרה"ג המקובל האלוקי רבי יצחק אלפייה ע"ה, שהפיץ את רעיון תענית הדיבור והחדירה לתודעת הציבור, כותב שבשבת מעלתה של תענית הדיבור גדולה פי כמה ממעלתה ביום חול. וכך כתב: "ומה טוב שיהא ביום חול שאנשים לא יעבדו, ואם אפשר בר"ח מה טוב, ואם אפשר לעשות בשבת אין לך מעלה גדולה הימנה".

תיקון האכילה
התענית בשבועות אלו הוא חשוב ומקובל ומרוצה מאוד

עיון ב"מגיד מישרים" של מרן רבי יוסף קארו מלמד שהוא היה מקפיד מאוד להתענות בתקופה זו תענית רגילה. פעם הזכיר לו המגיד כי התענה ארבעים ימים רצופים בתקופת שובבי"ם. וכיוון שהתענה דווקא בתקופה זו, הוא זכה לאהבה גדולה מהקב"ה אליו (פרשת יתרו). המלאך המגיד שהיה לו עודד אותו מאוד להחזיק בקבלה זו ואמר לו דע לך כי: "יצר הרע ונחש וסמאל הם רודפים אחריך תמיד ואליך תשוקתם ואתה תמשול בהם, והנה אמרת להתענות בשבועות הללו של שובבי"ם... כי האמת שהתענית בשבועות אלו. הוא חשוב ומקובל ומרוצה מאוד" (פרשת וארא).

כמו כן הוא עודד אותו להיזהר גם בעת אכילתו בלילה בין יום צום אחד למשנהו, שלא יאכל לשבוע יותר מדי, ולא יאכל לשם הנאה, ולא יאכל כשאינו רעב, וגם כשהוא מרגיש חולשה ורעב – לא לאכול יותר מדי (שם).

גם בני תורה צריכים תיקון

מתוך כך שרבי יוסף קארו היה מתענה, למד מו"ר הרב זצוק"ל כי גם בני תורה צריכים לעשות תיקון השובבי"ם, אם זה בתענית ועם בתענית דיבור עם הציבור. ואע"פ שאומרים תהילים ומפסיקים מלימודם, אומר הרב שגם קריאת תהילים כמוה כלימוד תורה. ובמיוחד שהיצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים יותר מכולם.

אמנם אם ראש הישיבה לא מרשה לבני הישיבה להיעדר מהישיבה וללכת לעשות תענית דיבור עם הציבור, יקבל הלומד על עצמו בישיבה לעשות תענית דיבור בעת שלומד תורה. שלא ידבר דברים בטלים כל היום מהנץ החמה עד צאת הכוכבים. ובמיוחד שתיקון זה נצרך ביותר לבחורי ישיבה רווקים שצריכים לו ביותר, שהיצר רודה בהם. אמנם גם נשואים צריכים שמירה וקדושה, גם על חטאי הנערות שלהם וגם על ההווה והעתיד.

ולא לשתות שום משקה המשכר

בספר הנהגות צדיקים לרבי מרדכי מטשערנאביל כתב כי התיקון של שובבי"ם הוא להיזהר ממשקה משכר בתקופה הזו. "ולא לשתות שום משקה המשכר רק בשבת ויום טוב בשביל הקידוש ולא יותר". ומי שנכשל בשתיית אלכוהול יודע כי אין דבר ההורס שלום בית יותר משתייה זו. וכמה וכמה בתים נהרסו בגלל זה. וכמה לשון הרע וניבולי פה הם בגלל המשקאות המשכרים. ואפילו אם הוא שותה אותם בשבת לשם שמים – הם מביאים לפעמים קלקול גדול. על כן יקדש אדם עצמו בתחילה בימי השובבי"ם בנושא זה לשתות רק יין הקידוש וההבדלה ואחר כך ילך מחיל אל חיל.

פדיית הצום בממון

ב"ציפורן שמיר" (סי' ו' אות צ') כתב שהסדר הטוב הוא שמתענה בשובבי"ם ת"ת יום יום, ובתוך הזמן עושה גם ב' הפסקות של יומיים רצופים של תענית, שכל הפסקה של יומיים עולה לז"ך ימים (אמנם מה שהיו נוהגים לצום שבוע שלם, כתב החיד"א בציפורן שמיר שם אות צ"ו שאין לו מקור בדברי האר"י ז"ל. ואומרים שהוא מהרמ"ע אבל תענית ג' ימים רצופים שעולה כמו ארבעים יום מוזכר בדברי האר"י, עיין כף החיים תקס"ח אות ס"ג ועיין עוד בדברי הרמ"ע מפאנו - במאמר תקוני תשובה - פרק ד).

החיד"א מביא בספרו "עבודת הקודש" על "איש אחד שהיה רוצה להתענות שובבי"ם, וירא כי לא יכול, כי יש לו חולאים, גם שיבה זרקה בו, ולכן בעצמו ציער מה יעשה לתקון נפשו. ואמרתי לו דבמציאות זה לעת זקנה ובסובלי חולאים, יש לו תקנה לפדות כל יום תענית בממון. ואע"ג דמדברי מורי זקני הרב חסד לאברהם ז"ל (מעין ד' נהר מ"ה) ובשו"ת נאמן שמואל מבואר דהפודה תענית יכול לפדותו בשצף כסף, מכל מקום נראה בעיני שיתן על כל תענית ד' גראסייאס במטבע טוסקאנה, שהוא דבר חשוב קצת. וסידרתי לו שיתפלל בכל יום תפלה זו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. בּוֹשְׁתִּי מְאֹד בְּחֶרְפָּה וּכְלִימָה עַל כָּל חַטֹּאתַי עֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי, וּבִפְרַט עַל אֲשֶׁר פָּגַמְתִּי בְּאוֹת בְּרִית קוֹדֶשׁ בְּהִרְהוּרִים רָעִים, עַד אֲשֶׁר הֵן בְּעָוֹן חוֹלָלְ"תִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי הַסִּטְרָא אַחֲרָא, נִקְרֹ"א נִקְרֵאתִ"י כַּמָה פְעָמִים, אוֹי לִי, אֲהָהּ עָלַי. וּבְרוֹב רַחֲמֶיךָ הוֹדַעְתַּנִי עַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ לְתַקֵּן נַפְשֵׁינוּ עַל צוֹ"ם מָה, בְּמִסְפַּר וּמִפְקַד שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ בָהֶם, לְהִתְעַנּוֹת מ' יוֹם בִּזְּמַן הַזֶּה כְּמִסְפַּר אַרְבָּעָה יוּדִין דְּשֵׁם ע"ב. וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי חָפֵץ הָיִיתִי לַעֲשׂוֹת תִּיקוּן זֶה בְּכָל לֵב, אַךְ אֵין בִּי כֹחַ וְכָשַׁל כֹּחִי לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִיּוֹת מ' יוֹם רְצוּפִים.

וְלָכֵן אֲנִי מַפְרִישׁ הַיּוֹם אַרְבָּעָה פְרוּטוֹת כֶּסֶף לִצְדָקָה, כִּי כֵן יָסְדוּ עֲבָדֶיךָ לִפְדּוֹת בְּכֶסֶף כָּל תַּעֲנִית. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁתַּעֲלֶה עָלַי כְּאִלּוּ הִתְעַנֵּיתִי הַיּוֹם, וְתִהְיֶה חֲשׁוּבָה הַצְּדָקָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בַּעֲבוּר הַתַּעֲנִית, כְּאִלּוּ הִתְעַנֵּיתִי, וּמִיעוּט מָמוֹנִי יִהְיֶה בִּמְקוֹם מִיעוּט חֶלְבִּי. וְאַתָּה בְּטוּבְךָ תְּמַלֵּא כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁפָּגַמְתִּי בָהֶם בְּזֶרַע לְבַטָּלָה אוֹ בְּקֶרִי, וְתוֹצִיא לָאוֹר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה אֲשֶׁר נִתְפַּזְּרוּ עַל יָדִי בֵּין הַקְּלִיפּוֹת, חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ (חבו) מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנוּ אֵל. וְתַחֲזִיר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה לְמָקוֹם קָדוֹשׁ לְמַעַן רַחֲמֶיךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן קְדוּשָׁתֶךָ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יהוה צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

ויהי רצון שיקוים בנו "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" (הושע יד ה). אמן.