בעיצומה של יציאת מצרים עוצר משה את העם ואומר להם את שתי פרשיות התפילין שצריכות להיות לזיכרון על ליבנו ובין עינינו תמיד. אחת היא פרשת קדש שבה נאמר כי ה' נשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ. "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וכו'" (שמות יג ה).
הפרשה השנייה היא "והיה כי יביאך" שבה כתוב חידוש גדול, שגם לנו נשבע ה' וגם איתנו ה' כרת ברית על ארץ ישראל. "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג יא). ומסביר רש"י שם שאדם צריך לחשוב שה' נשבע לו וכאילו קיבל את הארץ אישית בכל יום ויום. "תְּהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ נִתְּנָה לְךָ בּוֹ בַּיּוֹם, וְאַל תְּהִי בְּעֵינֶיךָ כִּירֻשַּׁת אָבוֹת"
יש שואלים, מצאנו עשר פעמים שה' כותב בתורה שהוא נשבע לאבותינו שייתן לנו את ארץ ישראל, אבל היכן הוא נשבע לנו? ועונה על כך רש"י ואומר כי בתחילת פרשת וארא ה' אומר למשה לומר לעם ישראל מילים שמשמעותן היא שבועה ישירות להם. על ברית אבות הוא אומר "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ".
ועל השבועה הוא אומר "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה". והסביר שם רש"י "נשאתי את ידי - הרימותיה להשבע בכסאי". הרי שה' נשבע גם לנו וכרת ברית גם איתנו על ארץ ישראל. וזה שאנחנו אומרים בברכת ברית המילה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" (וראה שמות רבה וארא ו ד).
שואל הרמב"ן למה צריך שבועה לכל אחד מהאבות, הרי אם אלוקים נשבע לאברהם הוא נשבע לו על זרעו אחריו, אם כן מה הוסיפה השבועה של אלוקים ליצחק וליעקב? ועונה הרמב"ן "כִּי רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשָּׁבַע לְכָל אֶחָד מִן הָאָבוֹת, לְהוֹדִיעַ שֶׁרָאוּי כָּל אֶחָד לִכְרוֹת עִמּוֹ בְּרִית, וְשֶׁתִּהְיֶה זְכוּת כָּל אֶחָד עוֹמֶדֶת לְפָנָיו עִם זַרְעָם, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹנָה תַּסְפִּיק, תּוֹסֶפֶת זְכוּת וְכָבוֹד הוּא לָהֶם, וְלָכֵן אָמַר (ויקרא כו מב) 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר', כִּי כֻּלָּם בַּעֲלֵי בְּרִית לֵאלֹהִים" (רמב"ן בראשית כו ג).
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
תשובה זו של הרמב"ן מסבירה למה אלוקים כורת ברית ושבועה גם איתנו אחרי שהוא כרת עם האבות. כִּי אַף עַל פִּי שהשבועה הראשונה לאבות תַּסְפִּיק, תּוֹסֶפֶת זְכוּת וְכָבוֹד הוּא לנו שה' כורת ברית ונשבע גם לנו. והחשוב מכל הוא שכולנו בעלי ברית לאלוקים.
הזכות הזו היא זכות עצומה שנאמרת לעם ישראל בתחילת פרשת וארא. אבל בני ישראל לא קולטים את גודל האירוע. וכך אומר הפסוק "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". וזו בעיה שמלווה אותם מתחילת יציאת מצרים, כל שנות היציאה. הם אולי קולטים לרגעים את הפלא הנשגב שמתרחש איתם ושרים שירת הים, אבל מהר מאוד הם שוכחים את הניסים הללו והם עסוקים בבצלים, בשומים ובאבטיחים שהיו במצרים ובדגים שאכלו בחינם.
שכחת המעלה הגדולה הזו היא יסוד כל החטאים שבני ישראל חטאו במדבר ארבעים שנה. השכחה הזו עלולה לפעול גם עלינו להשכיח מאיתנו את הברית והשבועה שאלוקים כרת עם כל אחד ואחד מאיתנו. השכחה הזאת עלולה לסמא את עינינו כמו שסימאה את עיניהם לא לראות את הניסים הגדולים שה' עושה איתנו בכל רגע ורגע. בכל יום יום. כדי שלא נשכח את האהבה הגדולה הזו, את הגאולה שמתרחשת כל יום אנחנו מניחים תפילין יום יום, ובאמת אנחנו צריכים לזכור את הדברים הללו כל יום כל היום גם בלי הנחת תפילין, בין ביום ובין בלילה, בין בחול ובין בשבת, בין נשים ובין גברים. לזכור את גודל אהבתו של ה' אל כל אחד ואחד מאיתנו, את ההבטחה והשבועה האישית לכולנו על ירושת ארץ ישראל ולא רק מזכות האבות. "תְּהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ נִתְּנָה לְךָ בּוֹ בַּיּוֹם, וְאַל תְּהִי בְּעֵינֶיךָ כִּירֻשַּׁת אָבוֹת".
כדי להבין גודל המעלה של ישראל צריכים להבין טוב יותר את תפקיד הגלות שהיא לכאורה נראית ההפך הגמור מאהבת ה' אלינו. ובאמת כתוב בתורה ובספרי הנביאים כי הגלות היא כמו כור ברזל שבאה לטהר ולנקות אותנו מסיגים שדבקו בנו.
כך מסביר משה לבני ישראל את סיבת גלות מצרים "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה". שם הסביר רש"י כי גלות מצרים היא כור הברזל שמזקקים בו זהב מהסיגים שדבקו בו.
משה רבנו לא אומר את הביטוי הזה ביציאת מצרים, כי הם לא היו יכולים לראות באותה שעה משהו טוב בגלות שרק כעת יצאו ממנה. רק אחרי ארבעים שנה בשעת הסיפור על מתן תורה אומר להם משה שמצרים הייתה בשבילם כמו כור שמזקקים בו זהב.
על כגון זה אומרת הגמרא "אָמַר רַבָּה, שְׁמַע מִינַהּ: לֹא קַאי אִנֵּשׁ אַדַּעְתֵּיהּ דְּרַבֵּהּ עַד אֶרְבָּעֵן שֶׁנִּין" (עבודה זרה ה ע"ב). מכאן לומדים שאדם לא עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. רק אחרי ארבעים שנה מסביר להם משה את מעלת גלות מצרים. בזכותה הם זוכים לממש את ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם "ואעשך לגוי גדול". ובמה מתממשת גדולתם? בקשר עם ה' בתורה ובתפילה. "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים פרק ד ז).
ההבנה הזאת מתחזקת בעת ששלמה חונך את בית המקדש. שם הוא חוזר ואומר להם את הביטוי הזה שמסביר כי גלות מצרים הוציאה מהם את המיטב. "כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל". חנוכת בית המקדש הראשון היא הזמן הנכון להזכיר להם את התכלית של גלות מצרים שזיקקה וטיהרה אותם והביאה אותם למעמד כל כך נשגב.
הנביא מלאכי מדבר על הזיקוק והטיהור של עם ישראל בסיום הגלות של בית ראשון לקראת הקמת הבית השני. הוא מסביר לישראל כי כאשר מטהרים את עם ישראל מהסיגים הם יכולים להתפלל ולהגיש מנחה בבית ה' "וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽה֔' מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה" (מלאכי ג, ג).
אם נשים לב נראה כי כוח התפילה מוזכר בכל פעם שמוזכרת מעלת הגלות ככור זיקוק. והטעם ברור. אי אפשר להתפלל בידיים מלאות דמים. בין אם זה דם ממש ובין אם זה דמים של גזל ועושק. "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיה פרק א טו).
ובאמת בספר דברים כשמשה מזכיר את כור הברזל הוא מזכיר את כוח התפילה של עם ישראל שבגללו הוא נקרא גוי גדול. וגם בספר מלכים מזכיר שלמה את הכוח המיוחד של העם הזה שיכול להתפלל אל ה' "כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲ-דֹנָי אלוקים" (מלכים א פרק ח נא).
לעומת זאת בספר ירמיהו (יא) מזהיר הנביא את ישראל שחזרו וערבבו סיגים בתוך עבודת ה' שלהם. "כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָ֑ה, וּמִסְפַּ֞ר חֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֗ם שַׂמְתֶּ֤ם מִזְבְּחוֹת֙ לַבֹּ֔שֶׁת, מִזְבְּח֖וֹת לְקַטֵּ֥ר לַבָּֽעַל". בתוך עיר הקודש הם שמים מזבחות לבושת, "וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּֽה־אָמַ֥ר ה֖' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָר֣וּר הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמַ֔ע אֶת־דִּבְרֵ֖י הַבְּרִ֥ית הַזֹּֽאת: אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶ֡ם בְּי֣וֹם הוֹצִיאִֽי־אוֹתָ֣ם מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֩ מִכּ֨וּר הַבַּרְזֶ֜ל לֵאמֹ֗ר שִׁמְע֤וּ בְקוֹלִי֙ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אוֹתָ֔ם כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אֲצַוֶּ֖ה אֶתְכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים".
למרות האזהרות של ירמיהו הנביא הם לא שומעים לו ולא חוזרים בהם. על כן אומר להם ירמיהו כי בגלל הסיגים הללו תפילתם לא נשמעת. "וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם". כך אומר ה' לירמיהו "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם" (ירמיהו יא).
אחרי שקלקלו בימי ירמיהו והכניסו סיגים בעם ישראל אומר להם הנביא יחזקאל כי הם צריכים לצאת לגלות נוספת שתכליתה לזכך את עם ישראל מכל הסיגים שדבקו בו. כך מתאר יחזקאל את העושק ושפיכות הדמים שנעשתה בירושלים ביחד עם עבודת הקודש.
כן גם אומר להם הנביא ירמיהו שאי אפשר לערבב זהב וסיגים. כך אומר ה' לירמיהו לעמוד בשער בית המקדש ולשאול את ישראל "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה" (ירמיה ז ט-יא).
שיא הערבוב הוא בעבודת המולך שנעשית ביחד עם עבודת המקדש. "עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ: וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי" (יחזקאל כג לח-לט).
כדי לפרק את הטוב מהרע ה' מוציא אותם לגלות ושם הם נמצאים בכור ברזל שיסיר מהם את כל הסיגים. "וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: בֶּן־אָדָ֕ם הָיוּ־לִ֥י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לְסִ֑יג כֻּלָּ֡ם נְ֠חֹשֶׁת וּבְדִ֨יל וּבַרְזֶ֤ל וְעוֹפֶ֙רֶת֙ בְּת֣וֹךְ כּ֔וּר סִגִ֥ים כֶּ֖סֶף הָיֽוּ: לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲ-דֹנָ֣י ה֔' יַ֛עַן הֱי֥וֹת כֻּלְּכֶ֖ם לְסִגִ֑ים לָכֵן֙ הִנְנִ֣י קֹבֵ֣ץ אֶתְכֶ֔ם אֶל־תּ֖וֹךְ יְרוּשָׁלִָֽם: קְבֻ֣צַת כֶּ֡סֶף וּ֠נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶ֨ל וְעוֹפֶ֤רֶת וּבְדִיל֙ אֶל־תּ֣וֹךְ כּ֔וּר לָפַֽחַת־עָלָ֥יו אֵ֖שׁ לְהַנְתִּ֑יךְ, כֵּ֤ן אֶקְבֹּץ֙ בְּאַפִּ֣י וּבַחֲמָתִ֔י וְהִנַּחְתִּ֥י וְהִתַּכְתִּ֖י אֶתְכֶֽם: וְכִנַּסְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם וְנָפַחְתִּ֥י עֲלֵיכֶ֖ם בְּאֵ֣שׁ עֶבְרָתִ֑י וְנִתַּכְתֶּ֖ם בְּתוֹכָֽהּ: כְּהִתּ֥וּךְ כֶּ֙סֶף֙ בְּת֣וֹךְ כּ֔וּר כֵּ֖ן תֻּתְּכ֣וּ בְתוֹכָ֑הּ וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔' שָׁפַ֥כְתִּי חֲמָתִ֖י עֲלֵיכֶֽם" (יחזקאל כבי ז-כב).
סיפור כור הברזל מלמד אותנו דבר גדול מאוד וחשוב עד מאוד. כל היהודים שנשארו אחרי אלפיים שנות גלות, הם הזהב הנקי שבנקי מכל הסיגים, היהודים שנשארו אחרי אלפיים שנים הם הצדיקים שבצדיקים שנשארו אחרי בירורים מבירורים שונים.
לפעמים אנשים טועים בהם כי הם לא נראים הכי צדיקים, עדיין מבחוץ הם עם הרגלים של חטא למרות שהפנימיות שלהם היא זכה שבזכה. ובטעות הזו טעה השטן. כך מתאר זכריה את הטעות של השטן אחרי שבעים שנות גלות בבל.
"וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ" חכמינו מספרים שהשטן קטרג עליו בגלל שבניו חטאו והוא לא הוכיח אותם. בשעה זו ה' גוער בו גערה כפולה ומכופלת ואומר לו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג).
השטן טעה כי היו ליהושע הכהן הגדול בעיות רוחניות, וכפי שמתאר הנביא: "וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד".
במה שונות הבעיות הללו מהסיגים שהיו בהם קודם? שכעת יהושע מטוהר ומזוכך לגמרי מבפנים, רק שיש עליו מבחוץ קלקולים שנגרמו מהתערובת בין הגויים. "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם", כל זאת לעומת הקלקול הפנימי שהיה בהם לפני יציאתם לגלות. כך כותב בעל החסד לאברהם (מעיין ג' נהר יב') על אלה שזכו לגור בארץ ישראל.
"וְדַע שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרָא צַדִּיק, גַּם שֶׁאֵינָם צַדִּיקִים כְּפִי הַנִּרְאֶה, שֶׁאִם לֹא הָיָה צַדִּיק הָיָה מֵקִיא אוֹתוֹ הָאָרֶץ, כְּדִכְתִיב וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינָהּ מֵקִיא אוֹתוֹ בְּוַדַּאי נִקְרָא צַדִּיק אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה בְּחֶזְקַת רָשָׁע". עוד הוא כותב על היורדים מארץ ישראל: "וְדַע כִּי הָדָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוֹלֵךְ לָדוּר בְּמִצְרַיִם אוֹתָהּ הָעֲבֵרָה הִיא גּוֹרֶמֶת שֶׁשַּׂר שֶׁל רהב שֶׁיִּמְשֹׁל עָלָיו, וְכָל מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לַדּוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו וְלֹא לָרֶדֶת לָדוּר בְּמִצְרַיִם חָשׁוּב עָלָיו כְּאִלּוּ נִזְהָר כָּל יָמָיו שֶׁהִמְלִיכוּ בְּיִחוּדוֹ שֶׁל מָקוֹם".
ומקור דבריו בגמרא (כתובות קיא ע"א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לג) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן". ופירש רש"י שהדר בארץ ישראל לא "יִתְרַעֵם לוֹמַר צַר לִי כִּי כֻּלָּם נְשׂוּאֵי עָוֹן".
עוד אומר בעל החסד לאברהם "וְדַע כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת מֵהָעֲבֵרוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בָּהּ אֶלָּא הַשְּׁגָגוֹת לְבַד. אֲבָל הָעֲווֹנוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בָּהּ אֵינָם נִמְחָלִים אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִים, אוֹ לְמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע", דהיינו מי שמעביר על מידותיו וסולח על פשע שעשו לו – לאדם כזה נמחלים לו גם העוונות שנעשו במזיד. אבל "הַפְּשָׁעִים הַנַּעֲשִׂים בָּאָרֶץ - אֵין לָהֶם סְלִיחָה אֶלָּא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה".
ובפסיקתא רבתי (א - והיה מדי חודש) אומר כי הארץ לא מכפרת על הגויים שנמצאים בה. "בֵּל יֹאמְרוּ שְׁכֵנַי הָרָעִים נִתְעָרַבְנוּ אַף אָנוּ לְכָךְ אַף אָנוּ חַיִּים עִמָּהֶם, אֶלָּא מִי שֶׁהָיָה הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן. אֵיזֶה עַם נָשׂוּי עָוֹן? אוֹתָם שֶׁאָמוּר עֲלֵיהֶם "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" (מיכה ז' י"ח).
וזה מה שאמר הנביא מלאכי על ביאתו של אליהו הנביא "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה" (מלאכי ג ב).
על כן נאמר שלוש פעמים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים פרק ב ז). שלוש שבועות השביע ה' את ישראל שלא יצאו קודם זמנם לפני שטוהרו לגמרי, שלא יטעו בטעות של בני אפרים שיצאו קודם זמנם ונהרגו בידי הפלישתים.
אבל כשטוהרו כל הסיגים אסור לקטרג על ישראל בגלל העוונות החיצוניים שלהם, ואע"פ שאין לנו גדול ממשה גדול הנביאים, התורה מספרת על הטעות של משה רבנו שבגללה נצטרע לרגע. שחשד בהם והם היו כשרים באותה שעה למרות היותם במ"ט שערי טומאה.
וכך בגמרא: אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֵה בְגוּפוֹ, דִּכְתִיב, (שמות דּ) "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" וְגוֹ', וְגַלְיָא קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - דִּמְהֵימְנִי יִשְׂרָאֵל, אָמַר, אֵלּוּ הֵן מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, וְאַתָּה - אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין. הֵם מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב, (שם) "וַיַאֲמֶן הָעָם". בְּנֵי מַאֲמִינִים, (בראשית טו) "וְהֶאֱמִין בַּה'". אַתָּה, אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כּ) "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" וְגוֹ'. מִמַּאי דְּלָקָה? דִּכְתִיב, (שמות דּ) "וַיֹּאמַר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא בְחֵיקֶךָ" וְגוֹ' (שבת צז ע"א).
והסביר החת"ס כי אין כוונת הגמרא חלילה שמשה בעצמו לא האמין בה'. אלא שבגלל חוסר האמון שלו בהם, הוא לא גרם לעם ישראל להאמין בה' בדיבור אל הסלע. "אלא שעל ידי הכאת הסלע לא גרם לקדש השם שיאמינו ישראל" (חתם סופר מסכת שבת דף צז עמוד א).
והסביר השפת אמת בפרשת וארא כי בעם ישראל מושרשת האמונה בכוח האבות. "וַאֲפִלּוּ שֶׁבְּגָלוּת אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל זוֹ הָאֱמוּנָה. אֲבָל הֵם בְּנֵי מַאֲמִינִים. וּבֶאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לְהַאֲמִין בהקב"ה אַף שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהָבִין הַנְהָגָה הַנֶּעֱלֶמֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ כֵן צְרִיכִין לְהַאֲמִין בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ שֶׁנִּרְאִין כְּעוֹרִין וְשֶׁחוֹרִין כמ"ש שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה. וְלָכֵן הִתְרַעֵם עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַי' לוֹ לְהַאֲמִין בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְגַם בְּמַאֲמָר יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם כו' לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הָיָה גַּם כֵּן רַק חֶסְרוֹן אֱמוּנָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁסָּבוּר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְקַבֵּל זוֹ הַהַנְהָגָה שֶׁנִּצְטַוָּה וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע. לְפִי שֶׁהִמְרוּ אֶת רוּחוֹ. אֲבָל הָיָה צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁהַחֵטְא רַק בְּמִקְרֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
את ההכנה החשובה הזאת של משה קיבל גם הנביא ישעיהו שראה את עוזיהו המלך שבחזקתו ובגובה ליבו ניגש להקטיר קטורת למרות שלא היה כהן. באותה שעה רעשה הארץ "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן".
ישעיהו גם נמצא בבית המקדש והוא רואה באותה שעה מראה עליון שבעליונים באותו מקום בדיוקמראה שעוזיהו לא רואה בגלל חזקתו וגובה ליבו. "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".
באותה שעה נבהל ישעיהו ואומר "וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי". ובמדרש "אֵין לְךָ שָׂמֵחַ בְּבָנַי יוֹתֵר מִיְּשַׁעְיָהוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר (ישעיה ו) 'וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב' אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְשַׁעְיָה, בְּנַפְשְׁךָ אַתְּ רַשַּׁאי לוֹמַר 'כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי' נִיחָא, שֶׁמָּא 'וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב' אֶתְמְהָא. תָּא חַמֵּי מָה כְּתִיב תַּמָּן? 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה', אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: רִצְפָּה. רוּץ פֶּה, רְצֹץ פֶּה לְמִי שֶׁאָמַר דִּלְטוּרַיָּא עַל בָּנַי" (שיר השירים רבה פרשה א).
בפסיקתא רבתי (פיסקא לג - אנכי אנכי) אמר הקדוש ברוך הוא למלאך ליטול גחלת מעל המזבח וליתן על פיו של ישעיה הנביא כדי לטהר את פיו מהדיבור הרע על ישראל, "נָטַל הַמַּלְאָךְ גַּחֶלֶת בְּמֶלְקַחְתּוֹ מִתּוֹךְ הַמִּזְבֵּחַ שֶׁל מַעְלָה, וְהוּא מַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ וְנוֹטֵל מִלָּקַחַת אַחֶרֶת וְנוֹתֵן אֶת הַגַּחֶלֶת בִּשְׁתֵּיהֶן. וְהוּא הוֹלֵךְ וְנוֹתֵן אֶת הַגַּחֶלֶת בִּשְׂפָתָיו שֶׁל יְשַׁעְיָה, אָמַר 'הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר'. וַהֲרֵי הַמַּלְאָךְ שֶׁל אֵשׁ הוּא וּכְשֶׁנֵּטֶל הַגַּחֶלֶת בְּמֶלְקַחַת אַחַת נִכְוֵה עַד שֶׁנָּטַל מִלָּקַחַת אַחֶרֶת בְּמֶלְקָחַיִם. לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וִישַׁעְיָה לָקַח הַגַּחֶלֶת עַל פִּיו וְלֹא הִרְגִּישׁ "וְיִגַּע עַל פִּיו". מגע האש הגדולה הזו מטהרת את עוונו של ישעיהו, "וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יְשַׁעְיָה כֵּן הִתְחִיל מַצְדִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל וּמְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא". הוא מסכים ללכת לשליחות של נחמה לישראל ואומר "הנני שלחני". מחזק את ישראל "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ). "שכן אתה מוצא את ישעיה שנתנבא נבואות הרבה יותר מכל הנביאים", "ולא עוד אלא שנתנבא נחמות הרבה יותר מכל הנביאים, ועוד שהיו נבואותיו נבואות כפולים 'עורי עורי' (ישעיהו נ"א ט') 'התעוררי התעוררי' (ישעיהו נ"א י"ז) 'שוש אשיש' (ישעיהו ס"א י') 'נחמו נחמו' (ישעיהו מ' א') 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'."
באותה נבואה ובאותו יום מתנבא ישעיהו על הגאולה של עם ישראל ואומר כי אחרי הזיכוך של הגלות יישארו בהם מתי מעט. "גַּם אוֹתָהּ הַשְּׁאֵרִית אָשִׁיב יָדִי עָלֶיהָ בְּצֵרוּף אַחֵר צֵרוּף וְהָיְתָה לְבַעֵר עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ אֶלָּא צַדִּיקִים גְּמוּרִים שֶׁיָּשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם". "וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת, מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו ו ורש"י שם). בשלב הזה צריכים לשטוף את ישראל מהטומאה החיצונית שנשארה בהם. כמו שאומר הנביא יחזקאל (לו כד-כה) "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם".
וצריך להיזהר מאוד לא לקטרג על עם ישראל בשעה זו כי העיניים עלולות להטעות אותנו כמו שהטעו רבים אחרים. וצריך להאמין בעם ישראל כמו שמאמינים בה' יתברך. ולכן תיקן האר"י הקדוש לומר בכל יום קודם התפילה שאנחנו אוהבים כל אחד ואחד מישראל כנפשנו ומאודנו שלא נקטרג חלילה על שום אחד מישראל.
סיפור
סיפר הרב אריאל לוי מחברון: מספרים על האדמו"ר מחב"ד ע"ה ששאלו אותו איך אינו מתעייף מעמידה רצופה של עשר שעות מדי שבוע לחלק דולרים לאנשים כדי לזכות אותם במצוות צדקה, והשיב להם הרבי זצ"ל: "כשסופרים יהלומים לא מתעייפים". בעיניו היה כל יהודי כיהלום.
כך הוא המבט של הצדיקים על נשמות ישראל. לצערנו הגלות הביאה אותנו למצב של חלוקה על פי עדות וקהילות שונות. מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל ייקר והחשיב כל יהודי באשר הוא, ומעולם לא הסתכל על אף אדם כאילו "הוא לא מהחוג שלי" ולכן יש להיבדל ממנו. אצל הרב הייתה תופעה מופלאה, יכולת לראות אצלו ספרדים ואשכנזים, חרדים וציונים, ממש כל הגוונים. לא נמדדת על פי צורת הכיפה או צבעה. אצל חכם מרדכי למדנו את האמת הפשוטה של התורה הקדושה. אף על פי שהיו לו קשרים עם עשירים נכבדים ועם אישים רמי דרג, הוא לא התכנס מעולם בבועה של יחס מועדף לאי מי. אדרבה, היחס המיוחד שהיה לרב לכל יהודי – הוא נר לרגלנו וממנו נלמד כיצד להאיר פנים ולתת הרגשה טובה ליהודים תמיד. הלוואי ונזכה!
הרב היה מקפיד לא לזלזל בשום עדה ובשום חוג ועל כולם האיר מאורו הגדול. זכורני שבשיעור הראשון ששודר בלוויין הרב אמר על עצמו: "אנחנו לא שייכים לאף אחד ואנחנו שייכים לכולם". כאומר: אל תצמצמו אותי לציבור מסוים בלבד. מספיק עם הגלותיות של חלוקה לקבוצות שונות והיבדלות מציבור אחר.
פעמים רבות, גם אחרי תפילות ציבוריות וגם בבית הכנסת, הרב היה מדריך בנועם ומבקש לשיר שיר של עדות המזרח ושיר של יוצאי אשכנז. זה היה לימוד - לא להיבדל ולא להתפלג. כשהרב היה מגיע לסליחות במערת המכפלה, חשוב היה לו שיאמרו את הסליחות לא רק כמנהג עדות המזרח, אלא עירב גם סליחות כמנהג אחינו האשכנזים ויוצאי תימן. יחד שבטי ישראל.
בביקורו האחרון של הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל (ו' חשון תשנ"ב) אצל הרבי מחב"ד זצ"ל אמר לו הרבי: "אין מה לחכות יותר כיוון שכבר סיימו כל ענייני העבודה, וכבר עשו תשובה. ואין הדבר תלוי אלא בביאת משיח צדקנו עצמו. 'אין הדבר תלוי אלא בתשובה' היה לפני משך זמן, אבל עכשיו, לאחר שכבר עשו תשובה, אין הדבר תלוי אלא בביאת משיח עצמו. כל מה שצריך זה שיבוא משיח בפועל ממש, "מראה באצבעו ואומר זה", זה משיח צדקנו!".
עוד אמר חודש אחר כך: "כמדובר כמה פעמים לאחרונה, שלאחר הריבוי המופלג של מעשינו ועבודתנו במשך כל הדורות.. כבר סיימו את כל הבירורים". עוד אמר שם "בדורנו זה ובזמננו זה – שע”פ סימני חז”ל (במסכת סנהדרין, במדרשים ובכ”מ) נמצאים כבר בשלב הגאולה ממש" (שיחת פרשת ויצא ה’תנש”ב).
תשובה כהלכה
ועל ניסיך שבכל יום עמנו. האם צריך להסתכל על כל מה שקורה לי במהלך היום בתור נס?
זה שהספקתי את האוטובוס, זה שקמתי בבוקר, שהלכתי להתפנות ועוד. אין לי ספק שצריך להודות ולשמוח, כי יש אנשים שאין להם את זה וזה חסד עצום. אבל נס לפי הבנתי זה משהו מעל הטבע, ולקום בבוקר וללכת להתפנות זה חלק מהטבע, חלק מהחוקים שה' קבע. ולהגיד על כל דבר נס זה הרבה פעמים מצמצם את השפע. אך בתפילת "מודים" בשמונה עשרה אנחנו אומרים" ועל ניסיך שבכל יום עמנו". אז מה הכוונה? אילו ניסים?
זה שאומרים על כל דבר שהוא נס אין הכוונה שהוא לא היה אמור לקרות ובסוף קרה רק מכוח נס והתערבות שמיימית חד פעמית ואקראית, אלא הכוונה שכל דבר קורה מתוך אהבה גדולה של ה' אלינו ורק מפני שהוא אוהב אותנו יש לנו את כל הברכה והשפע בחיים שהוא משפיע עלינו בכל רגע ורגע.
המטרה של ההתבוננות הזאת היא לגרום לנו להתמלא מהאהבה הגדולה הזו. להבין שאם הוא כל כך אוהב אותנו כנראה שאנחנו מיוחדים בעיניו וחשובים וזה אמור לתת לנו כוח להביא טוב וברכה לכל סביבנו.
מובאות
שכחת הפלא הנשגב שה' עשה עם ישראל היא יסוד כל החטאים שבני ישראל חטאו במדבר ארבעים שנה. השכחה הזו עלולה לפעול גם עלינו להשכיח מאיתנו את הברית והשבועה שאלוקים כרת עם כל אחד ואחד מאיתנו. כדי שלא נשכח אותה אנחנו מניחים תפילין יום יום
"וְדַע כִּי הָדָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוֹלֵךְ לָדוּר בְּמִצְרַיִם אוֹתָהּ הָעֲבֵרָה הִיא גּוֹרֶמֶת שֶׁשַּׂר שֶׁל רהב שֶׁיִּמְשֹׁל עָלָיו, וְכָל מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לַדּוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו וְלֹא לָרֶדֶת לָדוּר בְּמִצְרַיִם חָשׁוּב עָלָיו כְּאִלּוּ נִזְהָר כָּל יָמָיו שֶׁהִמְלִיכוּ בְּיִחוּדוֹ שֶׁל מָקוֹם"
