פרשת כי תשא תשע"ט
סומכים גאולה לגאולה
מהלכות פורים קטן
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ
בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'
חטא העגל הוא עבודה זרה שנעשית ליד הר סיני, במקום שבו אמרו 40 יום קודם לכן "נעשה ונשמע". חכמינו המשילו את זה לכלה שחוטאת בעיצומה של החתונה (שבת פח ע"ב), שאין חוצפה גדולה מזו. איך מכפרים על חטא נורא כזה? משה רבנו מתפלל ואומר: "זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם". משה מזכיר את השבועה שאלוקים נשבע לאבות, שהיא חזקה אפילו מברית אבות. שבועה מיוחדת שבה ה' נשבע בעצמו "נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒" - "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'" (בראשית כב טז).
מה שמך הגדול חי וקיים - כך שבועתך קיימת
ובגמרא: "אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים - כך שבועתך בטלה. ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים - כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים". (ברכות לב ע"א).
יוצא אפוא שהשבועה הגדולה של אלוקים היא שבועה יציבה יותר מהשמים והארץ, שבועה על עם ישראל ועל ארץ ישראל. "אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם, וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם" (בראשית כבי ז). שבועה גדולה שחשוב להשמיע לכל העמים שחושבים כי ה' הפר את הברית איתנו. אם אחרי חטא העגל אלוקים לא הפר את הברית ואת השבועה, הוא לא יפר אותם לעולם.
וְנָחֲלוּ לְעֹלָם
יש שואלים איך מתקיים "וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" על ארץ ישראל, הרי הקב"ה בעצמו מספר לנו כי אנו עתידים לגלות מעל אדמת ישראל. כן יש לשאול על מה שכתוב בברית המילה "וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים" (בראשית יז ח). וכן מה שנאמר בקריאת שמע: "לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה' לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ" (דברים יא כא). הרי בקריאת שמע עצמה כתוב כי אם יפתה לבבנו – נגורש מארץ ישראל.
עונה רבינו בחיי (לב יג) ואומר כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל גם כשהם חוטאים והם בגלות, לכן שום אומה ולשון לא יכולה להתיישב באופן קבע בארץ ישראל. "ואף על פי שיגלו ממנה לא תהיה נחלה לעם אחר כי אם להם לבדם". כן מעיד הרמב"ן "כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (ויקרא פרק כו לב).
אנחנו חיים כמה מאות שנים אחרי שני הפרשנים הגדולים הללו, ויכולים להעיד כי המציאות שהם ראו המשיכה עוד מאות שנים עד שעם ישראל חזר לארצו. וזה באמת פלא, כי זו ארץ זבת חלב ודבש עם אדמה שמצמיחה את הפירות הטובים בעולם. ארץ מלאה באוצרות טבע. ואין פלא גדול מזה.
כשם שנשבעת לאבות וקיימת עמהן ברית, כך אף לשבטים נשבעת וקיימת עמהם ברית
ברית שבטים מכרעת
חכמינו מספרים כי הטענה שהסירה את הגזירה מעם ישראל הייתה הזכרת הברית על ידי משה, ובמיוחד ברית השבטים. שבשעה שטען משה כי לא יהיה אפשר לקיים את ברית ה' לאבות על ארץ ישראל ועל העם, אמר ה' למשה: "ואעשך לגוי גדול". אני אקיים בך את כל הברית והשבועה שנשבעתי לאבות שאתה מזרעם. חזר וטען משה: "כשם שנשבעת לאבות וקיימת עמהן ברית, שנאמר (ויקרא כו) 'וזכרתי את בריתי יעקוב כך אף לשבטים נשבעת וקיימת עמהם ברית'". אמר משה לקב"ה: אם אתה מייצר ממני את עם ישראל, קיימת את הברית עם שבט לוי. "מה יש לך לומר לשבט ראובן ולשבטים אחרים, אמר רבי יצחק: אותה שעה לא היה יכול להשיבו, אמר הקדוש ברוך הוא יפה אמרת מיד וינחם ה', אמר לו האלהים אף הראשונות תהיתי עליהן" (שמות רבה כי תשא פרשה מד).
זאת הברית הכרותה בסיני
האבן עזרא מסביר שהברית עם השבטים נכרתה בסיני: "זאת הברית הכרותה בסיני" (ויקרא כו מה). שם נאמר שמשה מציב 12 מצבות, אחת לכל שבט. "וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י ה' וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (שמות פרק כד ד). ובאותו מעמד נכרתה הברית. "וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת ה' עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־ הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה". וזוהי הברית שנכרתה עם השבטים. זאת הברית שהכריעה את הכף והצילה את ישראל.
שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ
בדברי ישעיהו הנביא מוזכרת הברית הזאת כברית שמכריעה את הכף גם בימות המשיח ומביאה גאולה בשעה שברית אבות לא מועילה. שבתחילה כתוב: "כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה ה' אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ". וכאשר ברית אבות לא מספיקה, מועילה ברית השבטים שנאמר. "שׁ֚וּב לְמַ֣עַן עֲבָדֶ֔יךָ שִׁבְטֵ֖י נַחֲלָתֶֽךָ" (ישעיהו סג טז-יז).
ודבר זה רמוז בסוף פרשת בחוקתי, שם מוזכרת ברית האבות בסוף התוכחות כסיבה לגאולה: "וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר" (ויקרא כו מב). אבל היא לא מועילה לגמרי, כי אחר כך מוזכרת גלות נוספת: "וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם" (ויקרא כו מג). ובגלות הזאת הם לא נכחדים בנס. "וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיהֶֽם" (ויקרא כו מד). אבל מה שבסופו של דבר מוציא אותם מהגלות זאת הברית עם השבטים שנקראת "וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י ה'" (ויקרא כו מה). ומסבירים רש"י ושאר המפרשים שם, שהכוונה לברית עם הדור הראשון שיצא ממצרים ונכנס בברית עם ה' באהבה רבה (אור החיים ויקרא פרק כו פסוק מה).
אדר ראשון הוא הנקרא חודש העיבור
הוספת שמחה על שמחה
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי עיקר השמחה היא באדר שני אע"פ שיש מצוות שמחה גם באדר ראשון. וכך היה אומר: בגמרא כתוב: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". על מאמר חז"ל זה היה אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (משפטים): למה כתוב בגמרא "משנכנס אדר"? יגידו "באדר מרבים בשמחה". ענה הבן איש חי: כשאומרים "משנכנס אדר" – הכוונה לא מב' לראש חודש אדר, ולא מא' דראש חודש אדר, אלא מיום המולד של אדר כבר אנחנו אומרים "מרבים בשמחה". הוסיף לנו הבא"ח שמחה על שמחה. וכמו שיש באדר א' "פורים קטן", כך גם השמחה של אדר א' שמחה קטנה, אבל באדר ב' שחל פורים השמחה שלמה.
אדר ראשון הוא התוספת
עיקר השמחה באדר שני בגלל שפורים קבוע בו, ופורים קבוע בו כי הוא עיקר חודש אדר. שהרי בכל שנה חודש אדר הוא בן 29 יום. בשנה מעוברת חודש אדר שני הוא בן 29 יום, וחודש אדר א' הוא בן 30 יום. ללמדך שחודש העיבור והתוספת הוא אדר ראשון ולא אדר שני (עיין רש"י ר"ה יט ב ד"ה כמה, ותוס' שם ד"ה אדר. ועי' ירושלמי מגילה פ"א ה"ה הובא בתוס' ר"ה שם). וכן כותב הרדב"ז בתשובה: "אין כאן ספק אלא אדר ראשון הוא הנקרא חדש העיבור ולפיכך הוא לעולם מלא (30 יום) לפי שאינו תדיר קבעו אותו מלא עולם. ואדר הסמוך לניסן לעולם חסר, וחודש העיבור הוא חודש אדר הראשון" (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קנ).
בר מצווה באדר
לכן, מי שנולד בחודש אדר בשנה לא מעוברת והבר מצווה שלו בשנה מעוברת – יעשה את הבר מצווה באדר שני (שו"ע או"ח נה ט). לפי זה יוצא ש"אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג" (שו"ע נה י).
אזכרה באדר
כיוון שעיקר אדר הוא אדר ב' "כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר שני" (תקסח סעיף ז). וזו דעת רבי מאיר בגמרא (נדרים סג ע"א), שאומרת כי אם אדם נדר לא לשתות יין "עד ראש אדר", הוא אסור ביין עד ראש אדר השני. שסתם אדר הוא אדר שני. אבל אם אדם רוצה להתכוון לאדר הראשון הוא צריך לציין במפורש "אדר הראשון".
לעומת זאת פוסק תרומת הדשן (רצד) שיעשו את האזכרה באדר ראשון, כדבריו פסק הרמ"א וכתב: "ויש אומרים דיתענה בראשון אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני". לפי זה האשכנזים נוהגים לעשות את ז' באדר, יום פטירת משה רבנו, באדר ראשון, והספרדים באדר שני. הרמ"א אומר כי יש מחמירים להתענות בשני החודשים.
הגר"א (תקסח סעיף ז) סובר כי כך צריך לעשות מעיקר הדין. "אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי דמנדרים אין ראיה דשם פליגי בלשון בני אדם, דבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם, וכן בשטרות. אבל כאן העיקר להתענות בשניהם".
סתם אדר – אדר ראשון
ובגלל שבלשון בני אדם אדר ראשון הוא העיקר ואדר שני הוא התוספת, יש דין מיוחד בלשון השטרות. ואם בשטר כתוב אדר (בלי שום תוספת) בשנה מעוברת, גובים ממנו באדר הראשון ולא באדר השני. "שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת, אחד כתוב בו: אדר סתם, ואחד כתוב בו: אדר שני, ואין ללוה נכסים כנגד שניהם, נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. ואם בשניהם נכתב אדר סתם, הוי כמו שכתוב בשניהם אדר ראשון, ונותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החדש".
ולמה כאן פוסקים שסתם אדר הוא אדר ראשון? כיוון שבשטרות הולכים אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם סתם אדר הוא אדר ראשון, ואדר השני הוא התוספת ולא העיקר (שו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קסג). אבל באזכרה ובבר מצווה תהיה התענית באדר שני, שזה באמת אדר. לפי זה מובן למה פורים הוא באדר שני.
אמנם לפי הרמ"א עושים אזכרה באדר ראשון, ומקור דבריו בגמרא במגילה (ו ע"ב), שם כתוב שפורים באדר שני רק בגלל סיבה מיוחדת. משם הוא למד שאילולי הסיבה המיוחדת היו עושים את הפורים בראשון, ולכן את האזכרה עושים בראשון.
אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים
דברי הרמ"א בנויים על מה שנאמר במשנה מגילה: "אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים". הגמרא אומרת שזו דעת רבי שמעון בן גמליאל, אבל דעת רבי אליעזר ברבי יוסי היא שאפשר לעשות את הפורים באדר ראשון. ולכן אם בטעות קראו את המגילה באדר א' "רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון". ויוצאים ידי פורים אם עשו אותו באדר ראשון.
רבי יוחנן מסביר ששני התנאים הללו למדו את ההלכה שלהם מהפסוק "בכל שנה ושנה". "רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן". והגמרא מסבירה את הסברות שמאחורי הדרשות. דעת רבי אלעזר ברבי יוסי הוא מסתבר "דאין מעבירין על המצות". אם יש לך אפשרות לקיים את המצווה באדר הראשון, למה תדחה אותה לאדר השני? מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה.
מסמך גאולה לגאולה
הטעם של רבן שמעון בן גמליאל הוא ש"מסמך גאולה לגאולה עדיף". יש שני סוגי גאולה. יש גאולה מהצרה של המן, ויש גאולה מגלות לגאולה. בפורים - לא יצאנו מעבדות לחרות, אבל נגאלנו מהצרה של המן. בפסח – יצאנו מעבדות מצרים בדרכנו לארץ ישראל. מדובר בשתי גאולות שונות, אבל הן קשורות זו בזו. מתוך הגאולה של ישראל מהמן הם זכו לצאת מגלות בבל והקימו את הבית השני. לכן צריך לעשות את פורים באדר שני ולא באדר ראשון, כדי שהגאולה הזאת תהיה סמוכה לגאולה של חודש ניסן שבו יצאנו ממצרים.
גם בדורנו אנו מכירים את הסמיכות הזו בשעה שהגרמנים ניסו להשמיד את כולנו, וב"ה לא עלה בידם כל חפצם. הקיום של עם ישראל ניצל במחיר דמים כואב. הכרעת החיה הנאצית הייתה בשנת תש"ה, שנה שבה היהודים שוחררו ממחנות ההשמדה. בשנת תש"ח זכינו לצאת משעבוד מלכויות. אחר כך, בתוך כמה שנים, עלו לארץ כמיליון יהודים. זה לא כמו בימי הבית השני שנבנה בית המקדש, אבל יש כאן גאולה משיעבוד מלכויות.
וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר א'
להעצים את העניין נזכור מה שנאמר בגמרא בירושלמי (מגילה), שפורים היה בשנה מעוברת באדר הראשון ואעפ"כ קבעו מרדכי ואסתר וכל החכמים את הפורים באדר השני. ומנין שפורים המקורי היה באדר ראשון? "ר' לוי בשם רבי חמא בר חנינה: אותה השנה היתה מעוברת מה טעמה 'מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר'". למה הזכירו גם שמדובר בחודש השנים-עשר וגם חודש אדר? כי בשנה מעוברת יש אדר שהוא החודש השלושה-עשרה. ובאותה שנה זה היה החודש השנים-עשר, דהיינו אדר ראשון (עיין שו"ת חתם סופר חלק א אורח חיים סימן קסג). ואם כן למה עושים אותו באדר השני? כי הסברה של מסמך גאולה לגאולה חשובה יותר.
הלכות פורים קטן
אסור בהספד ותענית
הגמרא במסכת מגילה (ו) אומרת על פורים קטן "ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה". גם בי"ד שבאדר ראשון וגם בי"ד שבאדר השני. "משום דיומי נס והצלה הם" (בית יוסף אורח חיים סימן תרצז). ומלבד זאת "אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה" (שו"ע תרצז א). "ואם חל פורים קטן בשבת אין אומרים צדקתך" (משנה ברורה סימן תרצז ס"ק ב).
ראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון
המשנה אמרה: "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים" והביא הב"י: "וכן כתב הרי"ף ז"ל שצריך להרבות בו בסעודה בי"ד אבל בט"ו כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה". והתוס' חלקו כיוון שבגמרא אמרו שאסור בהספד ובתענית. משמע שרק אלו, אבל סעודה לא חייבים באדר ראשון. לעומתם כתב הר"ן (מגילה ג ע"ב) כי איסור הספד ותענית הוא חלק ממצוות השמחה והמשתה. "וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון אבל לענין לשלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני משמע נמי דאף משלוח מנות אינו אלא בשני".
כדעתו כתב הרמ"א: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד". וכתב על זה המשנה ברורה (ס"ק ב) "ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה, דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה".
מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלח מנות
הר"ן הביא לעיל שאין חיוב משלוח מנות בפורים קטן, אמנם בכתב סופר עה"ת (בסוף תצוה) כותב כי במשנה כתוב "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים". יש סוברים שרק הספד ותענית אין בפורים קטן, כדברי הגמרא. אבל לפוסקים שאומרים כי צריך לעשות סעודה בפורים קטן, איך יעשה אדם סעודה לעצמו ולא ייתן לאחרים? במיוחד "ע"פ שמסבירים דמשלוח מנות שייך לסעודה כרעים האהובים בעת שמחתם יושבים ואוכלים משלחים זה לזה מתוך הסעודה כן הדבר הזה, ובאמת מובא בשו"ע דמי שאינו סועד לעצמו אינו מחויב לשלוח מנות, היינו טעמא כי העיקר ניתקן ע"פ הטעמים הנ"ל ושייך למשתה ושמחה". ולפי זה מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלח מנות ולא יאחז החבל בשני ראשון להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבה במשתה לעצמו ג"כ. והיינו דמסיים הרמ"א בשו"ע "וטוב לב" שאין לבו רעה להנות אחרים "משתה תמיד" מקבל עליו חומרת הפוסקים עכ"ל הכתב סופר (מובא בשו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן לט ד"ה ד).
"על הניסים" בפורים קטן
להבין את חשיבות פורים קטן נתבונן בדברי המשנה ברורה (תרצז סק"א) שכתב כי מי שטעה באדר ראשון ואמר בפורים קטן בשמונה עשרה "על הניסים", אין מחזירין אותו, והטעם כתב השער הציון (סק"ב) דמדינא היה ראוי לעשות פורים באדר ראשון כמש"כ הפוסקים, אלא שמסמך גאולה לגאולה עדיף, א"כ הוי מענין המאורע.
ומה שכתב כי מהדין היה צריך להיות פורים באדר ראשון, הסביר בתשובת חתם סופר (חאו"ח סי' ר"ח ד"ה ומ"ש דפורים וכו') כי בחנוכה ובפורים עצם החיוב לעשות זכר לנס הוא מדאורייתא, רק שהתורה נתנה לחכמים את האופן לזכור את הנס ולהודות עליו, כגון קריאת המגילה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה. והם החליטו שפורים יהיה באדר שני, כי הוא סמוך לפסח "ומסמך גאולה לגאולה עדיף". על כן כותב המשנ"ב "דמדינא היה ראוי לעשות פורים באדר ראשון".
מלאכה, אבלות, נדרים
כתב הב"י: אבל לענין עשיית מלאכה אין איסור בראשון, כי גם בשני אין בו איסור כי אם במקום שנהגו ע"כ. ואם אדם יושב שבעה ב"מ צריך להמשיך את האבלות ולא להפסיקה (משנה ברורה סימן תרצז ס"ק ג). וכן הנוהגים י"ב חודש לאבלות, אין חודש העיבור בכלל, ואף אם השנה מעוברת מותר האדם בכל מה שנאסר בו לאחר י"ב חודש אפילו הוא בחודש אדר ראשון.
מי שנדר בפירוש להתענות בפורים קטן - חל עליו הנדר דהוי רק מנהג בעלמא, אבל אם נדר בסתם לצום כל שני וחמישי במשך כל השנה, לא יצום בפורים קטן כי אפשר לומר שדעתו לא הייתה על יום זה.
פעמיים כי טוב
בשערי תשובה (תרצז ס"ק א) הביא מעשה מקהל שטעה ולא ידע שהשנה מעוברת, ועשו את כל דיני הפורים באדר הראשון, ואחר כך נודע להם שטעו. אע"פ שקראו את כל ארבע הפרשיות וקראו המגילה, צריכים לחזור ולקרוא הפרשיות והמגילה באדר שני.
וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם
הרמב"ם כותב כי בימות המשיח כל הניסים יהיו כמו הנס של פורים, בלי שינוי גדר הטבע. אולי בגלל זה נאמר שכל המועדות עתידים להתבטל, אבל פורים לא בטל אפילו בימות המשיח. שנאמר: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". ויהי רצון שנזכה לשמחת הפורים המיוחדת של ימות המשיח, אמן ואמן.
