ככל שמתגברות המכות במצרים – מתגברת כבדות הלב של פרעה ושל עבדיו. הם אומנם מבינים ש"אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" ו"ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים". אבל הם גם מגבירים את התעקשותם. שבתחילה רק פרעה הכביד את ליבו (שמות ט ז). אחרי מכת דֶּבֶר, גם עבדיו מכבידים את ליבם. "וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו" (שמות ט לד). העקשנות המתפשטת של עבדי פרעה עלולה להחליש את משה, לכן ה' קורא לו ואומר כי העקשנות הזאת היא חלק מהתהליך. "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו" (י א). היא תגיע בסופו של דבר לכל מצרים: "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם" (שמות יד יז), ואחר כך כולם יטבעו.
האבן עזרא (אבן עזרא יד ב) ואור החיים הקדוש (שמות ג יח) אומרים שאלוקים מכביד את ליבו גם מלמעלה וגם בדרכים אנושיות. משה מצטווה לשדר לפרעה מסר של חולשה ולומר: "דרך שלושת ימים נלך במדבר". פרעה חושב בליבו: האלוקים הזה לא כל כך חזק, ולכן הוא לא מבקש שחרור מלא של בניו. הוא חושב על אלוקים "כי לא היה בו ח"ו כח להוציאם בהחלט, והוצרך לגניבת דעת" (אור החיים יד ה). ועל כן הוא מחזק את ליבו.
חיזוק לעקשנות שלו מקבל פרעה גם מכל הפעמים שמשה מתפלל עליו ועל מצרים להסיר מעליהם את המכות. אחרי שמשה מתפלל להסיר את הצפרדעים – "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה" (שמות ח יא) – הוא לא רואה את התפילה של משה כאצילות נפש ומעלה רוחנית גבוהה. בשבילו ההתנהגות של משה היא חולשה ורכרוכיות. על כן הוא מכביד את ליבו גם במכת ערוב אחרי תפילת משה: "וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר משֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד: וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם".
במכת ברד גם עבדי פרעה מאמצים את החשיבה של פרעה ומכבידים את ליבם אחרי התפילה של משה. הם רואים בזה סימן של חולשה. "וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה". (שמות ט לג. וכך צריך להסביר גם את מכת דבר. שמות ט ז).
מי שמסביר טוב מכולם את השורש הרוחני של כבדות לב פרעה הם הפלישתים, שהם קרובי משפחה של המצרים (בראשית י יד). הכהנים והקוסמים של הפלישתים מסבירים להם שיש קשר בין הכבוד של המצרים לבין הכבדת לב שלהם שהביאה עליהם אסון, ועל כן הם מזהירים את הפלישתים שלא להכביד את ליבם כמו המצרים ולא להתעלם מאלוקים, שהרי בסופו של דבר הוא ינצח.
הסיפור מתחיל בכך שהפלישתים שובים את ארון ברית ה' וחושבים שהָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה שהכה את המצרים ישרתו אותם (שמואל א ד ח). על כן הם מציבים את הארון עם הלוחות בהכנעה מול דגון אלוהיהם באשדוד: "וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'" (שמואל א ה ד). הם לא חושבים שדגון משתחווה לאלוקים, אלא שאולי רוח חזקה הפילה את האליל שלהם, "וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ".
למחרת הם מוצאים שדגון נופל שוב לפני ארון ה', והפעם אין ספק. "וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו". האם נכנסת בהם תבונה? לא ולא. הם מוסיפים להתעקש ומוסיפים עבודה זרה לאליל שלהם. "עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כשה' רואה שהם עדיין מסרבים להבין, הוא מכה בטחורים בתחילה את כל תושבי אשדוד, ואחר כך גם את כל גבולי העיר.
הפלישתים מתחכמים ומעבירים את ארון ברית ה' לגת. כעת הם מבינים שהוא ארון אלוהי ישראל, אבל זה לא גורם להם להסיר את העקשנות שלהם. "וַיֹּאמְרוּ גַּת יִסֹּב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ומה קורה בגת? המכה מתחזקת לפגוע גם בקטנים: "וַתְּהִי יַד ה' בָּעִיר מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם עֲפֹלִים (טְחֹרִים)".
האם הפלישתים ייכנעו ויחזירו את ארון אלוהי ישראל לעם ישראל השנוא? לא ולא. הם מכבידים את ליבם ומעבירים את ארון אלוהי ישראל לעקרון. העקרונים מפחדים, אבל הפלישתים לא ייכנעו. והמכה הצפויה אכן באה ביתר עוצמה וחוזקה. "כִּי הָיְתָה מְהוּמַת מָוֶת בְּכָל הָעִיר כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱלֹהִים שָׁם: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא מֵתוּ הֻכּוּ בַּעֲפֹלִים (בַּטְּחֹרִים) וַתַּעַל שַׁוְעַת הָעִיר הַשָּׁמָיִם".
אחרי שבעה חודשים נפקחות עיניהם סוף סוף, והם מגלים את הסוד: העקשנות מגיעה מהכבוד האישי. תכבדו את אלוהי ישראל ולא את עצמכם : "וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם: וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ" (שמואל א ו ה-ו). מכאן למדנו כי הסיבה להכבדת הלב של פרעה היא הכבוד האישי שלהם, ובגללו הם חוטפים מכות ולא לומדים לקח.
כמו בכל תהליך יציאת מצרים, גם פה הרע משרת את הטוב. רדיפת הכבוד של פרעה הופכת לכבוד ה'. בגללה המסר עובר לדורות: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה". גם הכבדת הלב של המצרים שרדפו אחרי בני ישראל הופכת לכבוד ה'. "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (שמות יד יז).
הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו הלכה ג) מלמד כי הכבדת לב לעקשנים הייתה גם אצל סיחון וגם אצל הכנענים בכיבוש הארץ. על סיחון נאמר: "וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ב ל). מסתבר שהקשיית הלב של סיחון נעשתה גם באמצעים טבעיים, כמו במצרים. כשה' ציווה את ישראל לא להילחם עם אדום ומואב ועמון, חשב סיחון שישראל חלשים מדי, וכנראה שהאלוקים שהוציא אותם ממצרים לפני ארבעים שנה כבר לא בכוחו כמו שהיה בעבר. מתוך המחשבה הזאת הוא יוצא למלחמה בישראל ונכשל. הכישלון הזה חיוני להמשך הדרך של עם ישראל, כי בזכותו מבינים בני ישראל שאפשר לנצח גם את הענקים, ונכנסים לארץ.
על הכבדת לב הכנענים מסופר בספר יהושע: "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא יט). יהושע מסביר לבני ישראל כי הלוחמנות הזאת היא מאת ה'. "כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל". ולמה ה' לא נותן לכנענים להשלים עם בני ישראל? "לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה". שלא יעשו שלום עם בני ישראל ויישארו בארץ ויחטיאו את בני ישראל.
כמו בהכבדת לב המצרים וכמו בהכבדת לב סיחון, גם הכבדת לב הכנענים הייתה גם באמצעים טבעיים. ובעניין זה שמעתי מהרב יעקב מדן שליט"א, כי אפשר לומר שהכבדת ליבם נבעה מניצחון הכנענים במלחמת העי. בגלל הניצחון הזה חשבו הכנענים שאפשר לנצח את עם ישראל אם מתחזקים מספיק, בעקבותיו הם מטפחים תקווה לחזור על ההצלחה ולגרש את עם ישראל מארץ כנען, ולכן הם לא השלימו עם ישראל. המחשבה הזאת גרמה להם לא להשלים ולהילחם, ובזכותה הם מגורשים ברובם מהארץ "לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה".
כשמבינים שזו הדרך שבה הקב"ה מנהיג את העולם, אפשר להבין ולהודות על הכבדת לב הפלסטינים בימינו. כך זה היה כשערפאת לא הסכים לקבל מאהוד ברק ומאהוד אולמרט מדינה פלסטינית בארץ ישראל המזרחית, וכך זה גם היום. אם נחפש את הסיבות הטבעיות להקשיית לב זו, אפשר לראות אותן בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור, שבהן הערבים כמעט ניצחו אותנו. ואפשר לראות אותה בנסיגה הבהולה של צה"ל מלבנון בימי אהוד ברק. בגללה חשבו הערבים שלא כדאי לעשות אתנו הסכמים, ולמזלנו הקשו את ליבם.
העקשנות הזאת חוזרת גם היום, וצריך לומר עליה "מזמור לתודה" כפול ומכופל. כשרואים את הכבדת הלב של אבו מאזן, שרב עם נשיא ארה"ב ולא מסכים להיפגש ולשוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, צריך להודות לה'. אלוקים, כדרכו, מוליך את הרשעים הללו שולל ומכביד את ליבם באמצעות האירופאים שנותנים להם מיליארדים ומאפשרים להם לחיות חיי בטלה ושחיתות. מכביד את ליבם באמצעות השמאל, שגורם להם לחשוב שאנחנו עם חלשלוש ומסכן. אולי הוא גם הכביד את ליבם באמצעות הגירוש מגוש קטיף והריסת בתים מדי פעם ביהודה ושומרון. מן הסתם, כל אחד בזמנו תורם את חלקו להכבדת ליבם "לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה" – שלא תהיה להם חנינה וחניה בארץ.
על הקשר שיש בין גאולת מצרים בעבר לבין גאולת ישראל בהווה אנו קוראים בכל יום בברכות "אמת ויציב" שאחרי קריאת שמע, "מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבוֹתֵינוּ. גּוֹאֲלֵנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵינוּ". כל זאת בגלל שזה המסר העיקרי של קריאת שמע. על אלוקים שהנהיג אותנו ביציאת מצרים קראנו בפרשיות "קדש" "והיה כי יביאך". ואילו בפרשיות "שמע" "והיה אם שמוע" אנו לומדים שהוא האלוקים שמנהיג וינהיג אותנו לעולמים.
בפרשיות התפילין נמצאות פרשיות "קדש" "והיה כי יביאך", שנאמרו בעיצומו של יום יציאת מצרים. שם נאמר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". יש שואלים: למה הפרשיות הללו נאמרות דווקא ברגע היציאה, כשהם כל כך ממהרים ולחוצים, עד שאפילו אוכל הם לא הספיקו להכין?
התשובה היא, שמשה רוצה שהם יצלמו במחשבתם את התמונה של יציאת מצרים, וזה יכול להיות רק ברגע היציאה. משה רוצה שהתמונה של היציאה תהיה חרוטה בראשם ותעבור גם לדורות הבאים. על כן הוא עוצר את היציאה באמצע ואומר להם: צלמו במחשבתכם את הרגע הזה. צלמו את המצרים מתחננים אליכם שתצאו ממצרים. צלמו את המצרים מעמיסים עליכם כלי כסף וכלי זהב ושמלות מרוב חן ואהבה. צלמו את התמונה שבה המצרים הגדולים והמאיימים מקברים את מתיהם. צלמו את התמונה שבה אפילו הכלבים לא חורצים את לשונם כלפיכם. צלמו את התמונה שבה מתברר כי אלוקים לא שוכח את הבטחותיו לאבות, גם אם עוברות 400 שנה. זכרו את הרגע הזה לעולמים. זכרו את אהבת ה' אליכם.
משה רוצה שבני ישראל ילכו עם התמונות הללו במחשבתם לעולם. מהן ישאבו כוח להתמודד עם כל הקשיים שבדרך. מהן ישאבו כל הדורות שאחריהם את הכוחות להתמודד עם כל ממשיכי פרעה לדורותיהם שקמים עלינו לכלותינו. מהן נשאב כוח להתמודד עם כל דברי הרהב של אנשים שאומרים לנו כי אלוקים לא עתיד לקיים את שבועתו לאבות. מהן נשאב כוח להתמודד עם כל ההצקות וההכבדות של כל השליטים שחושבים את עצמם אלילים שלא ימותו לעולם. בשביל זה יש תפילין.
בפרשיות התפילין כתובות גם פרשיות "שמע" "והיה אם שמוע", שבהן כתוב כי אנחנו מחזירים לה' אהבה תחת אהבתו אותנו. בפועל זה מתבטא בנישוק התפילין. "מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן" (שו"ע כח ג). אנחנו ממשמשים בהן גם בקריאת שמע ומנשקים את ידינו. הכול בכדי להראות שאנחנו אוהבים את ה'. זאת הסיבה שבגללה אנחנו מנשקים את המזוזה ואת ספר התורה ואת ידי החכמים. להראות את אהבתנו לה' יתברך.
חלק מהאהבה היא הכבוד שנוהגים בתפילין. אנו שומרים על ניקיון הגוף בעת הנחת התפילין (סימן לז). שומרים מאוד על ניקיון המחשבה (סימן כח. לח ד'). נזהרים שלא לתלות את התפילין על רצועותיהן (סימן מ א). שלא לאכול בהן ארוחת קבע (סימן מ ח). שלא להפיח בהן ולא להיכנס איתן להתפנות בשירותים (סימן מג). שלא לנמנם בהן (סימן מד). שלא להפילן לרצפה (בא"ח חיי שרה יח).
חלק ממצוות כבוד התפילין שייך גם לשקית שלהן שנקראת "תשמישי קדושה", וקדושתה היא גם אחרי השימוש. לעומתה תשמיש דתשמיש – מותר. ולכן אין קדושה בשקית שעוטפת את השקית של התפילין.
ואע"פ שיש קדושה בשקית התפילין עצמה, קדושתה היא לא כמו התפילין עצמן, אע"פ שאסור לתלות תפילין, מותר לתלות שקית של תפילין על הכתף או במקום אחר שאין בו ביזיון.
וצריך להיזהר בשקית הטלית והתפילין, לשים את הטלית בחזית השקית. כדי שיראה אותה ראשונה ויניחנה קודם התפילין. "שמעלין בקודש". ותפילין יותר קדושות מטלית, וכך כתוב בשו"ע: "המניחין כיס התפלין והטלית לתוך כיס אחת, צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה" (שו"ע אורח חיים - סימן כה א).
עוד צריך לשים לב להניח בשקית את התפילין של יד למעלה מתפילין של ראש, שיראה אותן ראשונה ויניח אותן לפני תפילין של ראש (שו"ע כה ו). כי גם כאן שייך הכלל של מעלים בקודש, ותחילה מניחים של יד ואחר כך של ראש. ואם מניח שני זוגות תפילין, גם של רש"י וגם של ר"ת – "לא יניח ב' הזוגות בכיס אחד" (שו"ע לד ד), ויניח כל סוג תפילין בשקית בפני עצמה. "אלא יעשה שני כיסין וסימן לכל כיס, שלא יתן של זה בזה".
כתוב בגמרא (ברכות כג ע"ב): "תני חדא צורר אדם תפיליו עם מעותיו באפרקסותו ותניא אידך לא יצור לא קשיא הא דאזמניה הא דלא אזמניה דאמר רב חסדא האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין צר ביה תפילין אסור למיצר ביה פשיטי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא אזמניה אף על גב דלא צר ביה צר ביה אי אזמניה אסיר אי לא אזמניה לא". תרגום: במקום אחד למדנו שמותר לשים בתוך חתיכת בד גם תפילין וגם מעות, ובמקום אחר למדנו שאסור. וזה לא קשה, כי כשאדם אמר שחתיכת הבד הזו היא לצורך כיסוי התפילין וגם השתמש בה – היא הפכה להיות תשמיש קדושה ואסור להשתמש בה לצורך חולין, ולהניח בה גם מעות. אבל אם רק השתמש או רק אמר – לא חלה בה הקדושה.
מכאן למדנו שאם אדם השתמש באופן חד פעמי בשקית ניילון או בתיק שאינו מיוחד לתפילין, הוא לא הופך להיות כלי קודש בגלל זה. כך כתב הרמב"ם (תפילין פ"ד ה"ט) כי אם "הניח בו עראי ולא הכינו - לא נתקדש והרי הוא חול כמו שהיה". כן כתב המרדכי (מגילה תתיט) "אזמניה - פירוש לעולם, ולא לפי שעה". אבל אם אמר שזה מיועד באופן קבוע לתפיליו וגם השתמש בו – הרי הוא קדוש ואסור בשימוש של חול אפילו אם התבלה וחייב גניזה.
אם אדם רק חשב להכין שקית לתפילין ולא אמר כלום - זה לא נקרא "הזמנה" וצריך אמירה מפורשת בפה (משנה ברורה סימן מב ס"ק י, וביאור הלכה ד"ה סודר). ויש אומרים שנחשב הזמנה ואם השתמש בו – נהיה תשמיש קדושה ואסור לשים בו מעות (כף החיים בקול יעקב מב ס"ק יב).
כל הדיון הוא על סודר או צעיף שיכול להיות לו שימוש אחר, וכעת משתמש בו לכיסוי התפילין. אבל שקית שנוצרה לשם תפילין, אין לך "אזמניה" יותר גדול מזה (כף החיים בקול יעקב מב ס"ק יג). ולדעת המגן אברהם (ס"ק ה) "אם עשה כיס לשם תפילין אפילו צר ביה על דעת לפנותו – אסור". ופסק מרן הרב אליהו זצוק"ל כי יכול הקונה להתנות בשעת הקנייה שיוכל להניח בו מעות של צדקה, סידור תפילה וכדומה (עיין מג"א שם ס"ק ה' מש"ב ס"ק י"ב וקול יעקב ס"ק י"ג ט"ז וערוך השולחן שם סע' ט').
שקית של טלית היא לא תשמיש קדושה, אלא תשמיש מצווה, ומותר להניח בה סידור או כסף של תרומה ל"ויברך דוד". ואם מניחים בה שקית של תפילין – היא נחשבת כמו "תשמיש דתשמיש" – דהיינו "שקית של שקית של תפילין" ואין בה קדושה (משנה ברורה סימן מב ס"ק יא). ואפילו אם שם בתוכה את התפילין ישירות, ולא בתוך שקית מיוחדת, מותר בשעת הצורך לשים בה כסף של צדקה, כיוון שהשקית לא מיועדת רק לתפילין אלא גם לטלית.
בימינו יש תיקיות מניילון מיוחדות ותפורות לצורך הנחת שקית הטלית בנפרד ושקית התפילין בתוכן. ולכאורה הן צריכות להיות "תשמיש דתשמיש", שמותר להניח בהן גם מעות ודברים אחרים. אבל אין זה פשוט, כיוון שלשקית הזאת יש שני ייעודים. האחת היא להגן על שקית הטלית והתפילין מלכלוך, והיא "תשמיש דתשמיש" שאין בו קדושה. הייעוד הנוסף הוא להגן על הטלית והתפילין מהגשם, ואם כן היא תשמיש ישיר של התפילין. ונוהגים להקל בזה להניח שם סידור ומטבעות לצדקה וכדומה, אבל לא דברים אחרים כגון מאכלים. אבל אם אמר במפורש שתיק זה מיועד להגן על התפילין - הווי תשמיש קדושה ממש. ואם לא התנה במפורש לפני שהחל להשתמש שיוכל להניח שם סידור ומטבעות - אינו רשאי להניחם.
ויש מקלים ואומרים שגם בלא שאמר במפורש, כיוון שזו כוונתו, וידועה כוונתו להניח שם סידור ומטבעות, הווי כאילו אמר (ט"ז ס"ק א). ולא פוסקים כמותו, פרט למקרים מיוחדים שבהם ברורה דעתו של הקונה (עיין מש"ב סי' מ"ב ס"ק י"א וקול יעקב ס"ק כ'). ולכן כשקונה אדם שקית טלית ותפילין, יאמר במפורש ששקית זו היא גם לצורך סידור ומעות וכד'.
חשוב מאוד שהשקית תהיה יפה ומכובדת, שכל יום אדם מניח בתוכה את הטלית והתפילין שלו. ועל זה נאמר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו ב). וחלק מהכבוד של התפילין הוא שאדם יגלול אותן בעצמו ולא ייתן לאחרים לגלול לו את התפילין. אלא אם כן רוצה לחנכם למצוות (בא"ח חיי שרה טו). וכן ייזהר לא לנער את התפילין מתוך התיק שלהן, כי זו דרך בזיון, ויוציאן וינשקן דרך כבוד. כמו כן כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי (חיי שרה יד) "כשמניח התפילין בתוך הכיס שלהם, או כשכורך החוט שבפי הכיס, לא יגלול הכיס שבו התפילין סביב החוט, אלא יגלול החוט סביב הכיס". ולא יניח הטלית גדול והסידור למעלה מן התפילין, ויניח התפילין מן הצד, אלא אם כן רוצה לשומרן מרטיבות.
עוד כתב שם על קיפול התפילין: "גם יזהר לקפלו ולהניחו בכיס, תכף ומיד אחר שיחלוץ אותו, ולא כאותם שחולצים ומניחים אותו מצידם, ואחר איזה רגעים מקפלים אותו, כי אין זה כבוד לתפילין שיהא מונח כך, ובזמן שיש לו הכרח לכך כגון שחולצן קודם תפלת מוסף בראש חודש, דאינו יכול לקפלו תכף, מפני שרוצה להתפלל מוסף עם הציבור, יזהר שלא יניח הקציצה בהיפוך, דהיינו צד המעברתא למעלה, וגופו של בית למטה, אלא יניחנו ביושר, ותכף יקפלו אחר תפלת מוסף".
ויהי רצון שיתקיים בנו "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח י). שזה מה שהיה בעת יציאת מצרים, וזה מה שיהיה לעתיד לבוא. במהרה בימינו אמן.
