פרשתנו משופעת בשבעים וארבע מצוות, כפי שמופיע אצל מוני המצוות, ואין עוד פרשה שיש בה כל כך הרבה מצוות.
המצוות המופיעות בפרשה עוסקות בהרבה מתחומי החיים הפרטיים והציבוריים של האדם, כולל מצוות השייכות לזמן מלחמה.
הפרשה פותחת בנושא של אשת יפת תואר ולאחר מכן עוסקת בעניני קדושת המחנה.
התורה באה להדגיש שגם צבא הנמצא במצב של מלחמה חייב לשמור על צלם אנוש, על קדושת המחנה, ועל התנהגות נאותה של כל פרט, גם כאשר נלחמים וצריכים להדוף את האויב ואף לחסלו, שזו הצלה לעם ישראל.
בהמשך הפרשה כתוב "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". מכאן לומדים חז"ל שאין לומר דבר שבקדושה במקום שאינו נקי, כגון שיש ריח לא טוב, או כנגד ערווה. אמנם אזהרה זו אינה רק לזמן מלחמה אלא גם בחיים בכללם, כשאדם מזכיר את שם ה', צריך לעשות זאת במקום נקי ולא כשהוא רואה לנגד עיניו דבר שאסור לראותו מבחינת גדרי הצניעות. מובא בספר החינוך שהתורה כותבת אזהרה זו בתוך עניני הצבא, למרות שדין זה אינו דווקא בצבא, כדי להדגיש שאף בזמן שנמצאים בצבא, בחזית, או במחנה שאמור לצאת לפעילות, יש לשמור על הקדושה.
התורה מדגישה "לתת אויביך לפניך", כלומר, ההקפדה על קדושת המחנה, שמירת קדושתו וצניעותו של האדם, שלא יתדרדר חלילה להיות כעמי הארץ, היא הסגולה לנצח במלחמה. שמירת קדושת המחנה אינה מגבילה את פעילות החיילים, אלא להיפך, מביאה סייעתא משמים להנחית מכה אנושה על האוייב ולנצח במלחמה.
אנו נמצאים בשנים האחרונות בתקופה של 'חצי מלחמה'. אמנם לא יורים כל יום, אך מידי פעם בפעם המחבלים מתנכלים, וישנם הרבה ניסיונות פיגוע שלא כולם שומעים עליהם. קדושת המחנה והרמה המוסרית של צבא ישראל, היא הערובה שהחיילים יוכלו לעמוד על משמרתם שלא יפגעו חלילה יהודים בארצנו הקדושה, ויוכלו לפגוע באויב. על פי תורתנו הקדושה, מעבר למוסריות האנושית הכללית, יש חובה לשמור על קדושה, צניעות, שמירת העיניים, איסור עירבוב של גברים ונשים, איסור הזכרת שם ה' במקום מטונף וכו'. זוהי הרמה המוסרית הגבוהה שהצבא שלנו צריך לשמור עליה.
יהי רצון שנזכה שהצבא שלנו ישמור על המוסריות האמיתית על פי הדרכתה של תורה ועל קדושת המחנה, וממילא יוכל להדוף את כל האויבים ולנצח בכל המערכות.
